בתשובה להעלמה לקח, 18/01/02 10:57
 |
|
 |
||
|
||||
 |
יש משהו מאוד בעייתי בארספואטיקה. אם כל יצירה אמנותית היא מעין אוננות (במקום לבעול את המציאות, האמן בועל את ייצוגיה, את המילים), יצירה ארספואטית היא שיר-המאונן-למול-תמונת-עצמו. אולי לעיסוק העצמי האובססיבי הזה (המילים עוסקות במילים שעוסקות במילים שעוסקות...) , האופייני לכל יצירה ארספואטית, התכוונה עיינה בכותבה שהשיר הוא "הארוטיקה של עצמו". נראה שהשיר עצמו מודע לבעייתיות הזאת, והמודעות הזאת מובילה אותו לפנטזיה שמובעת בבית הלפני-אחרון: "נזדיין בלהט בלי אֹמר, נטולי שם", "שוב לא יהיו חייך חיי מלים אלא חיי תנועות". אבל כמו שאסתי כתבה, ההגשמה של הפנטזיה הזאת קורית רק אחרי ש"נגש ונעבוד את הלשון", ורק "עם מתן האות". אני לא קונה את הפתרון הזה. עבודת-הלשון מובילה רק לשעבוד ללשון, לא להשתחררות ממנה. ואם כך, מה הפלא שהשיר מסתיים ביומו המתמוטט לנגד עיניו? (למותר לציין - כל העניין מטריד אותי רק בגלל קסמו הרב של השיר) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בכל פעם שאני קוראת את השיר הוא נהיה לי יותר ויותר נהיר. בחלק החמשי (כך נדמה לי) דובר מסוים מנסה לפתות את עדו לעבוד את הלשון החדשה, הלשון ''הפרוזאית'' אם אצמד להשואה המענינת של אור, והתוצאות הן אולי התבגרות שאינה התפתחות אלא נסיגה או נפילה, (ישנה תחושת החמצה או הפסד במתנות האלה), ואיבוד הלשון האינטימית והמדויקת (לשון עדו הספציפית). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אל תהיי יותר דוסית מהאפיפיור, עינה: אם יאיר אלדן כותב "עידו", אם ש"י עגנון כותב "עידו" (עם יוד אחת!), מה לך להקפיד על הכתיב החסר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הצדק עמך. למען האמת לא טרחתי לבדוק את הכתיב שבחר המשורר. אלפי סליחות לנפגעים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |