בתשובה לרון בן-יעקב, 06/02/09 19:02
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני מסכים ששום דבר בעניינים כאלו איננו נקי. יש מקרים לא מעטים שמילים יוצרות סטריוטיפים וגם שהסרה מוחלטת של סטריוטיפים מהנוף האנושי היא משאלה בלתי אפשרית ואולי אפילו לא ראויה. בגלל ששום דבר כאן איננו נקי - זה לא מדע מדויק או שיח מחשבים - אמרתי שצריך להיזהר גם מזיקוק מוגזם מדי של השיח הציבורי שיותיר בו רק מילים ניטראליות או ''פעלים תיאוריים''. נראה לי שההבדל בין ''האיש נרצח'' ל-''האיש מת'' הוא הבדל חשוב, ואם הייתה לנו רק מילה אחת בשפה לתאר את שני המיקרים, היינו חייבים לשדרג את השפה ולהרחיב אותה. לכן אני מסתייג ממסקנת המאמר (כפי שהבנתי אותה). כלומר, אני חושב כמוהו שיש מקום להילחם בסטריוטיפים אבל אני מסתייג מההצעה להילחם בהם באמצעות עבודה על השפה. למשל, כדי להילחם בסטריוטיפ המצ'ואיסטי שהנשים הן ''המין החלש'', לא צריך לטשטש את ההבדל בין ''חזק'' ל''חלש'' אלא לשכנע שהחולשה אצל הנשים איננה קיימת או שאיננה מהותית לנשיותן. אדם שישתכנע בזה יפסיק לכנות נשים ''המין החלש'', לא בגלל שהמילה תוסר מהמילון אלא בגלל שהוא כבר לא חושב שהן חלשות. מאידך, אדם שעוד לא השתכנע שהנשים אינן חלשות, טוב יעשה אם יבטא את דעתו במילים הנכונות. אגב, פתאום נזכרתי, נראה לי שצריך גם להיזהר מהפיכת השפה למשאב פוליטי כזה שישארו בו מילים שמבטאות רק את ''האמת'' הממשלתית או הסמולנית או הימנית - משהו דומה לשיחדש של אורוול. למשל, נסיון להגביל את השפה כך שלא ניתן יהיה להבדיל בה בין עוול לצודק, תהיה שיחדש של מי שהאינטרס הפוליטי שלו הוא לטשטש את ההבדל המוסרי שבין חמאס לצהל. גם אם אין הבדל, צריך מילים כדי לטעון זאת. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ההבדל בין מת לנרצח הא מהותי מאוד, ולשיטתי - גם ההבדל בין נרצח לנהרג הוא כזה. הבעיה מתחילה עם נטבח, חוסל, טוהר או סוכל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה הבעיה עם המילים הללו? העובדות לאשורן: טיל פגע באיש בשעה ששיחק שש-בש בביתו בעזה אחרי שירה קסאם לשדרות. ישראל תגיד: קן המחבלים טוהר, הנחש חוסל ולכן האיום סוכל. החמאס יגיד: הקדוש נטבח. אף אחת מהמילים הנ"ל לא נראית לי מיותרת. הבעיה איננה במילים אלא בחילוקי הדעות בין החמאס לישראל. לכן עימעום המילים לא יפתור את הבעיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מזל שנזכרת, כי מה שכתבת ש''צריך להזהר'' ממנו- קיים כבר לא מעט שנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא קיים מאז שהמציאו את הפוליטיקה. ולא נעלם אפילו מהמאמר הזה עצמו. ''פתאום נזכרתי'' שהטענה שצריך להשתמש במילים ניטרליות היא טענה פוליטית לא ניטרלית בכלל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנקודה שניסיתי להראות איננה קריאה לשיחדש (אם כי ברור שיש קשר לזה), אלא שהשפה איננה "מכשיר" אלא היא חלק אורגני של הדבר הזה שנקרא בני אדם כיצורים חברתיים. ישנו כיוון מחשבה של עבודה על שפה במטרה לשפר ולפתור בעיות של צדק חברתי. לדרך הזו PC יצא שם רע למרות שראינו שאפשר לתקן בעזרת עוולות. "מרוקו סכין", "רומני גנב", "אישה למטבח" וכו' נדחקו הצידה (לטעמי, לא רחוק מספיק), וזה הביא לשיפור שנראה לעין. אלא המאמר מדבר על משהו אחר. זאת לא קריאה לדיבור "במלים ניטרליות" אלא תאור של הדרך בה יחסים חברתיים נחשפים ומתממשים באמצעות השפה. עו"ד יכול - אינטואיטיבית כנראה, מבלי שיהיה פסיכולינגוויסט - להסיט את תשומת לב ביהמ"ש לנאשם ע"י זה שהוא מתרא את מעשיו בעזרת מלים מופשטות. אין פה עיוות של המציאות או של העובדות אלא תאור אלטרנטיבי של המציאות שגורם לשופט לתפוס את הנאשם כאילו הוא אחראי למעשה הפשע: הכלב נשך את העד "שהפחיד את הכלב" לעומת "העד צעק על הכלב". במקרה הראשון הכלב המסכן רק הגיב להפחדה של העד, ומבחינה פסיכולוגית הברה יותר ברור שיוזם הפעולה הוא מי שהפחיד את הכלב. במקרה השני הפוקוס על יוזם הפעולה יכול להיות העד הצועק ואולי הכלב התוקף. למרות ששני התאורים מתייחסים לאותו ארוע, התאור הראשון יכול לעזור לבעל הכלב הנושך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על זה שהשפה היא חלק אורגאני מהבנאדם אין וויכוח "שהרי החי המדבר הוא עצמוּת האדם ואמיתתו, ואין עניין שלישי, זולת 'חי' ו'מדבר', שהוא האדם, שהוא המתואר בחיים ובדיבור" (מורה נבוכים, ובטח גם אריסטו לפניו). איפה שיש מקום לחילוקי דעות זה על כיוון ההשפעה. נראה שאתה חושב שהיחס למרוקאים שופר בגלל שהגבילו את השימוש ב"מרוקאי סכין". אבל לא בטוח שהשימוש הזה לא דעך בגלל שהסתבר שיש כמה וכמה מרוקאים שאינם סכינאים. בפסקה השניה יש מקום לחילוקי דעות עוד יותר מהותיים. יש שסוברים שיש כמה מציאויות. אבל יש גם אפשרות שקיימת רק מציאות אחת ומכל שני תיאורים שלה, רק אחד הוא יותר נכון ומדויק. אם העו"ד אומר "העד הפחיד את הכלב" כדי לתאר סיטואציה שבה הכלב לא פחד, אז העו"ד משקר. אנחנו יודעים שעורכי דין משקרים לפעמים, אבל אז הם לא מספקים "תאור אלטרנטיבי של המציאות" אלא תיאור של מציאות אלטרנטיבית - בדיונית. --- "פתאום נזכרתי" שהילדים שלי מחליפים מציאויות כל הזמן כשהם מחליפים CD של משחקי ווידאו או אתרים באינטרנט. קשה להוכיח להם שזה סתאאם - רק משחק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולא היא, משום שברור שהיחס למרוקאים השתנה בגלל מיגוון סיבות. ברור גם שישנם שינויים שונים ביחס למרוקאים, במרחב הציבורי לעומת האישי, בתעסוקתי לעומת הבידורי וכו'. ובכל זאת לשימוש בשפה יש חלק. אבל שוב, זה בכיוון שונה מהנושא של המאמר. אשר לפיסקה השניה. הנקודה היא שהנושא איננו "האמת", "וריפיקציה", "התאמות מסמן-מסומן" וכו', שהם נושאים בהם עוסקת הפילוסופיה של הלשון. הנושא הוא ההשפעות הפסיכולוגיות על ושל השימוש בשפה הן על הפרט ובמיוחד על הפרט כחלק מקבוצה חברתית. במאמר מוסגר, לא בטוח בכלל שישנה מציאות אחת ולה תיאור אחד, אבל שוב זה לא העניין. העניין הוא ההשפעה הבין-אישית ובין-קבוצתית *של* שימוש במלים מסוימות מצד אחד, וההשפעה *על* השימוש במלים מצד שני. עו"ד לא חייב לשקר אם הוא אומר שהעד "הפחיד" או "צעק" על הכלב. שני התיאורים לגיטימיים לתאור התנהגותו, כמו שהתאור "הניחה ידיה על עורפו", "חיבקה אותו", ו"אוהבת אותו" לגיטימיים וסבירים לתאור אותה התנהגות. ולכן, השאלה מי מעדיף להשתמש בתאור כזה ולא אחר, ובאיזה נסיבות, היא שאלה מעניינת ביותר שאפשר ללמוד ממנה כמה דברים לא טריביאליים על אופייה של שפה ועל האינטימיות שבין מלים ומחשבות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם המאמר טוען רק לקיומו של מתאם והשפעה הדדית בין מצבים פסיכולוגיים קבוצתיים (נגיד איבה לאומית או גזענית) לבין שימוש במילים, אין לי התנגדות. צריך אולי לבדוק את הכלים הסטטיסטיים - נגיד מובהקות, בידוד משתנים - שעליהם הטענה נסמכת אבל לי אין עניין (או יכולת) לעשות זאת. אבל להבנתי המאמר אומר יותר מסתם "קיים מתאם בין פסיכולוגיה למילים". יש בו רמז (לא דק) לדעתו של הכותב על הראוי ולא רק על המצוי. המאמר נפתח במשפט ===> "לטענתנו, החמאס הוא ארגון רצחני וצה"ל צבא מוסרי" ומסתיים ב: ===>"יכול מאוד להיות שאנשים מחזיקים בסטריאוטיפים ובדעות קדומות, אולם במישור הציבורי אפשר להילחם בהם. אפילו אם לסטריאוטיפים יש סיבות חיוביות (ידע זמין במינימום מאמץ), ואין אנו יכולים לשלוט בהתהוותם, אנחנו צריכים להיזהר מלתת להם להידרדר לדעות קדומות שגוררות יחס שלילי לקבוצות חלשות, דה־לגיטימציה, אפלייה וגזענות." קשה להימנע מהרושם שלדעת הכותב טענת הפתיח היא סטריוטיפ שצריך להילחם בו במישור הציבורי, כדי להיזהר מדה לגיטימציה של החמאס או אפליה בינו לבין צהל. אבל אם אין פה המלצה כזו, אני חוזר בי מכל מה שאמרתי בפתיל הזה - לא שזה לא נכון אלא שזה לא רלוונטי. אגב, אני תוהה (באמת לא יודע), האם העמדות "יש מציאות אחת" ו-"יש כמה מציאויות" הן שני מצבים פסיכולוגיים שונים או שתי אמיתות נכונות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש מציאות עובדתית אחת ופרשנויות רבות שלה, והבעיה העיקרית היא להפריד בין העובדות לפרשנויות. (כן, כן, ברור שלא חידשתי לך דבר...). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באותו הקשר אל נשכח את "תוצא ההיצג" המפורסם של כהנמן-טברסקי (באופן גס: נחקרים מעדיפים טיפול רפואי שמדבר על שני שליש הצלחה על פני טיפול שמנוסח במונחים של שליש כשלון). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |