בתשובה לטווידלדי, 30/11/08 15:52
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני לא טופל את עיקר האשמה על ישראל אלא מראה תמונה מאוזנת יותר למי שעושה דבר זה לגבי הערבים. אני מודע בהחלט שלא כל גישוש ערבי היה מעשי או שוחר טובה אלא מראה תמונה מורכבת יותר מזו שהוצגה. מי שלא אוהב גישה זאת נוטה שלא להבין את דבריי או להציג אותם בצורה לא נכונה ובעצם מעיד על עצמו בבחינת "כל הפוסל במומו פוסל". לגבי המאבק בשטח המפורז על יד הגבול הסורי, התמונה היא שוב מורכבת יותר. התיחסתי לכך בפתיל החל מתגובה 481382 . |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כשאתה מחלק אשמה, ואתה מחלק אשמה, זו לא ''צורה מורכבת יותר''. ואת סיפור השטח המפורז אני מכיר לא מהיום, וגם לא מהאייל אלא ממקורות קצת-יותר מוסמכים. בעינה עומדת הנקודה שהסורים השתלטו על שטחים מעבר לגבול הבינ''ל, אותו גבול קדוש בעיניך. גם הסיפור עם שרת ובן-גוריון באמת מורכב יותר, ופה דווקא לא תמיד 'לטובת' הצד הישראלי - מהדיונים בממשלה וארכיון המדינה עולה תמונה לפיה שרת היה פחות 'צדיק' ממה שלימים הוא כתב. הוא אמנם היה הרבה פחות מיליטנט מדיין (שאכן, הרבה יותר מוקדם מבן-גוריון חשב שישראל תיאלץ לצאת למלחמה), אבל לאחר מעשה הוא גם העדיף לכתוב את ההיסטוריה שלו בצורה שהוציאה אותו יותר יונה ממה שהוא. באשר לעסקת הנשק הצ'כי, לדעתי היא רק הייתה שלב בהידרדרות הכללית, ותפקידה היה פחות מכריע ממה שאפשר לצפות. היא הייתה יותר הקש שכמעט שבר את קו הגמל מאשר גורם בפני עצמה למלחמה. האירוניה היא שפעולות הפידאינים ופעולות התגמול, שהוצגו כסיבה למלחמה, שיחקו בפועל תפקיד הרבה יותר קטן בפריצתה מאשר היה מקובל, והן התקפות הפידאינים והן פעולות התגמול היו בדעיכה עוד בטרם המלחמה. קלקיליה קברה, למעשה, את פעולות התגמול, ומלחמת סיני באה בלי קשר אליה אבל בתזמון מופלא כדי לשכנע את נאצר שלא כדאי לו להתחיל עם זה שוב (חוסיין השתכנע הרבה קודם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שרת לא שיכתב את ההיסטוריה של עצמו. הוא כתב יומן בזמן אמת שלא נועד לפירסום ויצא לאור רק אחרי מותו. גם לא היה לו אינטרס לעשות דבר כזה - בתקופה ההיא עמדה כמו שלו לא היתה פופולרית ולא מובנת והיא גם לא היתה ידועה בציבור הרחב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את הורס את תשתית עולמו של טווידלדי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העולם של טווידילדי בנוי על התחושה החריפה שכל העולם נגדנו, משאת נפשו של כל ערבי מהאוקינוס האטלנטי ועד חצרמוות הוא להשמיד את הישוב היהודי. גם הדיבורים על שלום הם חלק בתורת השלבים. בכל התקריות מאז קום המדינה, הערבים התחילו. בכלל, אנחנו ידענו עוד לפני ג'ורג' בוש מהו ציר הרשע. אף ערבי לא סולק מא''י ישראל וכולם ברחו על מנת לחזור ולזרוק אותנו לים. הכל שחור לבן-אנחנו לבנים-הם שחורים. בשביל טטווידילדי לקבל שיש גם אפורים וגם אצלנו יש כתמים שחורים ואצלם לבנים- זה לאבד את העולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התגובה הזו מעידה על העולם שלך, לא על שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבן שלו ערך את היומן, כידוע, וזכרונותיו של שרת שונים בכמה עניינים חשובים ממה שמופיע במסמכים הראשוניים הרלוונטיים. כמו בהרבה מקומות אחרים, יומנו של שרת כנראה נכתב כדי שיום אחד מישהו אחר יקרא אותו. ואם לא - אז שרת הציג את עצמו בפני עצמו בצורה שונה קצת ממה שהציג את עצמו בפני ממשלתו ובפני הצבא (וגם זה, אגב, לא סוד גדול. אם אני זוכר נכון, חוץ מהמסמכים יש על זה גם משהו ב'אתגר ותגרה' של בר-און). אגב, גם העורך השמיט המון קטעים במהדורה המקורית מסיבות שונות (מן הסתם ב-1978 מה שהוא כתב על לבון ותכניות החיידקים שלו היה נחשב מרחיק לכת מדי?), וחלקם ייצאו לאור במהדורה הקרובה הצפויה. בכל אופן, במקומות שיש סתירה בין היומן לפרוטוקולים, הסבירות היא שהפרוטוקולים צודקים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איפה נמצאים הפרוטוקולים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ישיבות מטכ"ל, בארכיון צה"ל (פתוח עד 56 ועד בכלל, למעט כל מיני צנזורות משונות, לרוב קשורות לחקירת שבויים או לכל מיני נושאים העשויים לפגוע ביחסי החוץ של מדינת ישראל, כמו הצנזורה המשונה לפיה בתיק אחד מצונזר הכינוי 'נבלות' שמשה דיין קרא לבריטים, למרות שמוטי גולני פרסם את הפרוטוקול המלא והלא-מצונזר כולל המילה...), ודיוני ממשלה - בארכיון המדינה בירושלים. יש גם לא מעט חומר רלוונטי בסדרת 'תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל' שמגיעה עד שנת 60, בנתיים לא כולל משום מה את שנת 1955 ואת נובמבר 1965 עד סוף 1957. יש גם ספר תעודות מתקופת משה שרת שערכה לואיז פישר, אבל אודה ואבוש שלא הספקתי לקרוא אותו בנתיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נובמבר 1956, כמובן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז למה אתה משווה את זה ליומן האישי של שרת? אלה שני טקסטים שונים ולא שתי גירסאות של אותו טקסט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה אני משווה? כי במחלוקת על הדיוק ההיסטורי, לפעמים הפער בין שני הטקסטים השונים האלה והתיאור שלהם (למשל, עד כמה התנגד שרת לפעולות תגמול\פעולת תגמול ספציפית ועד כמה התיאור שלו ביומנו הוא מדוייק ואיפה הוא לא ולמה), אומר הרבה מאוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבי שליים ומרדכי בראון מסכימים על העובדות וחלוקים על הפרשנות. אני מסכים עם בראון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אולי תוכל להסביר לי את זה: "בר-און מסכים שלפחות בגזרה המצרית, פעולות התגמול הן שהולידו את פעולות הפדאיון מרצועת עזה והן שהובילו למלחמת סיני." תגמול על מה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פעולות התגמול היו על חדירת פדאיון. הבעיה היתה שהקונספציה היתה לכפות על המיצרים להלחם בפידאיון. לפחות באחת הפעולות נהרגו כ-50 חיילים מיצריים. הענות למסר היה פשוט כניעה ואף מדינה לא היתה עושה את זה גם במחיר של מכות נוספות. כתגובה החלו המיצרים לתמוך בפידאיון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקונספציה הזו עבדה באופן כללי מול ירדן, למשך כמה זמן (אחרי קיביה הייתה ירידה עצומה במספר הפיגועים שיצאו משטח בשליטה ירדנית, עם עליה מסויימת לקראת אמצע 56 והלאה (במיוחד בשל פעילות חתרנית מצרית בירדן. הנספח הצבאי המצרי בירדן, בחש בצלחת בצורה אינטנסיבית ביותר) , ונכשלה מול מצריים, כך שהתיאוריה "אף מדינה לא הייתה עושה את זה", אינה מדוייקת. זה יותר "מצריים לא הייתה עושה את זה", והסיבות לכך ברורות - בניגוד לחוסיין, בין רצועת-עזה-שתחת-משטר-צבאי לקהיר חצצו די הרבה ק"מ, ונאצר לא היה מטופל באוכלוסיה שרובה פלסטינית, בניגוד לחוסיין. כך שחוסיין פחד מספיק ומן הצד השני לא ראה בפעולות התגמול אמצעי המיועד לפגוע בו פוליטית. ואילו השלטון המצרי לא פחד מצה"ל במידה דומה ומן הצד השני ראה בפעולות פגיעה פוליטית. בנוסף, עוד לפני ההפעלה 'הרשמית' של הפידאיון הייתה מעורבות של אנשי שלטון וצבא מקומיים מצריים בהפעלת פידאיון, ולפעמים זרוע אחת של השלטון המצרי ניסתה להילחם במה שהזרוע השניה הפעילה. כמו-כן ראוי לציין שמסתבר שמדינות עושות דברים בעקבות מכות גם אם אלו נראות ככניעה - וכך עולה מההאשמה כנגד מנהיגי ישראל שלא ויתרו פה ולא ויתרו שם רק בגלל שזה נראה ככניעה, או שניסו לממש את ריבונותם על שטח מפורז רק בגלל סיבות של גאווה לאומית, וכן הלאה וכן הלאה. כי מנהיגי ישראל, כנראה, צריכים להיות כפופים להגיון אחר משל כל מדינה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקונספציה כמעט עבדה יותר מדי טוב. הפעולות הללו החלישו את המלך חוסיין. פעולת קיביה לא פתרה שום דבר ; היא היתה הפעולה הראשונה וחייבה את ב"ג לשקר שלא צה"עשה אותה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העובדה - וזו עובדה, לא פרשנות - שאחרי קיביה צלל מספר הנפגעים מפידאיון בצורה ניכרת. ב-1953 נהרגו 75 ישראלים בידי פידאין, ב-1954 - 34, ב-1955 - 11. קיביה לא הייתה "הפעולה הראשונה". היו די הרבה לפניה - חלקן, כמו פאלאמה, בזיונות מביכים מבחינת צה"ל, אבל החל מאמצע 1953 פעולות התגמול הצליחו להכאיב בצורה ניכרת יותר לצד השני. אם כבר, במבט מן הצד, אם ישראל הייתה ממשיכה לתקוף כפרים אזרחיים ולא עוברת לענישת הממשלים על מעשי הפידאינים, גם המצב מול מצריים היה מסלים פחות. קיביה לא הייתה הראשונה - היא הייתה כמעט האחרונה שכוונה נגד ישוב אזרחי במטרה להשפיע על האזרחים להקיא את הפידאיון (האחרונה הייתה כמדומני בעזון במרץ 1954), ואחריה לא היו פעולות תגמול רציניות נגד השלטון הירדני למשך תקופה ארוכה. החל ממבצע בנימין ב' בבית ליקיא בספטמבר 1954 ועד הפעולה בא-רהווא בספטמבר 56, לא היו פעולות תגמול ממש נגד ירדן. באותו זמן, ולא במקרה, חוסיין נקט צעדים רציניים נגד המסתננים (עד שהתפתחות העניינים לאחר הלאמת התעלה שינתה את העניין) ולכן ירד מספרם, וישראל גם נמנעה מלהגיב לעיתים על פעולות רצחניות של פידאין מירדן. סיכומו של עניין, חוסיין התחיל להילחם במסתננים במיוחד כאשר חשב שאם לא יעשה זאת, שלטונו בסכנה - וזו, אכן, הייתה האמונה הישראלית. וכפי שציינתי, היא צדקה לגבי ירדן, וטעתה לגבי מצריים. יש גם את העניין הקטן שיש עוד דברים ששום מדינה לא מוכנה להם: למשל, לאפשר לתושבי מדינה אחרת להסתנן אליה, לרצוח, לשדוד ובעיקר להפוך את ריבונותה להמלצה בלבד. עוד רמז לכך שהפעולות לא היו הסיבה היחידה להסלמה אפשר ללמוד מהעובדה שעסקת הנשק הראשונה של מצריים עם בריה"מ נחתמה בסתר *לפני* פעולת עזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מה שחשבתי. אכן מדינה אינה נושאת באחריות לקבוצות חמושות היוצאות מתוכה באופן סדיר כדי להרוג באוכלוסיות של מדינות שכנות, שאם לא כן, אנא אנו באים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, אני לא מצליח למצוא ברשת את הביקורת על ספרו של שליים שפירטה רשימה גדולה של טעויות היסטוריות מביכות ואי-דיוקים מזעזעים (לא בפרשנות, בעובדות). אם מישהו ימצא, אודה. אני לא מתכוון לבעיה הקבועה של אי-שימוש במקורות ערביים כמעט, אלא לביקורת שסקרה טעויות, אי דיוקים וציטוטים לא נכונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רצוי מאד שגם תחפש את הביקורת על הביקורת. יש לא פעם "ביקורות כועסות". למשל: מישהו מאוניברסיטת ת"א מצא "טעויות מביכות" בספרו של הווארד זין: ההיסטוריה העממית של ארה"ב. אינני זוכר מי זה אך אני זוכר את הטון המתנשא שלו. קראתי את הספר ועברתי על הטעויות. הן אינן טעויות. אותו הסיפור בספרה של נעמי קליין":THE SHOCK DOCTRINE..., במכון קאטו קטלו את הספר ומצאו טעויות בסיסיות. נעמי קליין ענתה בפירוט רב על הטענות. מי שרוצה לראות חלק מהטענות ימצא אותן ב"הקאפיטליסט היומי" בדבריו של הוטרן מכאן-אורי ראדלר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני מצאתי בספרו של שליין כמה טעויות מביכות ממש, אלא שהספר לא לידי ולא טרחתי לשמר אותן. כך שהטענות מולו מן-הסתם מקובלות עלי, כיוון שהן דומות לאלה שמצאתי. אגב, גם ל'ביקורות הכועסות' על ספרו של אפריים קארש, שהאשים את שליים ומוריס בשקרים, יש תשובה שעונה בפירוט רב על הטענות. העניין הזה לא מוגבל לצד אחד של המפה: לפעמים גם טענות נגד הסטוריון ימני עשויות להיות מוטעות, לא פחות מאשר נגד הסטוריון שמאלי. באשר לקליין, כיוון שאני לא משתייך לקהל קוראיו של הקפיטליסט היומי, הלכתי וחיפשתי את המאמרים - מסתבר שזה לא נעצר שם, ויש תגובה לתגובה, וגם התגובה לתגובה עונה בפירוט רב על הטענות של קליין. בנתיים עוד אין תגובה לתגובה לתגובה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הספר של קליין מדבר על תהליך; הביקורת תוקפת נקודות. למשל,הביקורת מתייחסת למה שכתבה על מילטון פרידמן כאילו שהיא תולה בו את כל הדברים ולא היא. היא מציגה את האסכולה ולאו דווקא את האיש, למרות שגם לגבי האיש התגובה שלה לביקורת -ניצחת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרי קריאת התגובה לתגובה, אני מתקשה לחשוב שהתגובה שלה ניצחת. אולי אחרי שהיא תכתוב את התגובה לתגובה לתגובה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא. אבל הפנית לביקורות. קראתי את No Logo, מצד שני, והוא הסיבה העיקרית לכך שלא טרחתי לקרוא שום דבר נוסף שהיא כתבה. הוא היה הרבה יותר מנשר ממחקר רציני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין דמיון בין הספרים. כמובן שאין שום טעם להתייחס לביקורת בלי לקרוא את הספר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כדאי גם להזכיר כאן את הביקורת על הביקורת על הביקורת על ספרו של שליים, שמצליחה לשים ללעג ולחלם את הביקורת על הביקורת על ספרו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
citation needed גם לך וגם לאיציק.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נכתב בבדיחות הדעת. איני חושב שהבליו של שליים ראויים ליותר מזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חלילה - "אם ביטול תורה, עדיף במושב ליצים", ושליים אפילו אינו מעורר חיוך. לשון אחרת: קראתי עליו והתרשמתי שספרו אינו נושא עימו כל ערך המצדיק את השחתת זמני היקר. מצד שני, ככה גם אמרתי על "ואלס עם באשיר" ובסוף נקלעתי אליו (מומלץ - אתה תהנה מכל רגע של איוולת, זדון ואדישות בסרט). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אני ממליץ לך להבא לא לקיים דיונים על ספרים שלא קראת, למרות שמאד בא לך להביע דעה בנידון. לפחות תפתח את דבריך במילים:"לא קראתי את הספר אבל...". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשביל המעט שכתבתי כאן אין צורך לקרוא את הספר וגם לא נבע מדבריי שעשיתי כן. במקרה של ספק, ניתן לשאול, כפי שעשית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חבל. היית עשוי להחכים קצת. שליים כאמור קיצוני בפרשנות שלו אבל מצביע על דברים שלא מוזכרים בהיסטוריה המימסדית. בכל אופן, כדי להתווכח איתו צריך להכיר את טענותיו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה פתילון מעולה. "קראת?" "אני לא צריך לקרוא בשביל לדעת שמדובר בשטויות!" "אני קראתי אבל רק את הביקורת". "ממליץ לך לקרוא!" "ואתה, קראת?" וכו' וכו'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"קראת?" "לא, אבל קראתי את התגובה של ברקת." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסוף יתברר שהטקסט המקורי לא נכתב אף פעם, אלא רק הביקורות עליו, הביקורות על הביקורות, הביקורות על מי של קרא את הביקורות הראשונות, הביקורות על מי שקרא אותן... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני גאה בכך שהייתי חלק מן המפעל המפואר הזה! למען הדיוק, אציין שהביטוי "קראתי עליו" מתגובה 497643 אינו מדוייק. מדובר בקריאת ראיון עם שליים וכן בקריאת סקירה של ספרו ובשיחה על חלק מטענותיו עם הסטוריונית בתחום. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |