|
||||
|
||||
במהלך שנות ה50 נחשפה ישראל להסתננות הולכת וגוברת לשיטחה מהגדה המערבית ורצועת עזה, הסתננות שהיתה כרוכה בפעולות רצח, חבלה ושוד. ישראל הגיבה בפעולות תגמול בתחילה כנגד ישובי אזרחים, ולאחר הטבח בקיביה כנגד בסיסים של הצבא הירדני והמשמר הלאומי. נוצר דפוס קבוע של פעולות טרור ופעולות נגדיות שהבעיר את האיזור והביא לגינויים של ישראל. שתי אסכולות של הטיפול במצב נוצרו - האחת בהנהגת בן-גוריון ודיין שתמכה בהמשך המצב ולבסוף הביאה לפתירתו ע"י מלחמה יזומה והשנייה בראשות שר החוץ (ובמשך כשנה וחצי גם ראש הממשלה) משה שרת שלא התנגד לפעולות התגמול כל עוד הן נעשות בצורה מבוקרת ומרוסנת אבל גרס שהפיתרון למצב העכור יכול להיעשות רק בצינורות דיפלומטים. שרת מנע ביצוען של פעולות ראוותניות אבל נאלץ גם להיכנע ללחצים מצד אנשי בן-גוריון במערכת הפוליטית והביטחונית לאשר פעולות אחרות. כך היה בפעולת עזה שהובטחה לשרת (שהיה עדיין ראש הממשלה) להיות מצוצמת, אבל היקפה בפועל היה גדול יותר ושוב גונתה ישראל באו"ם. המצב הביטחוני הלך והחמיר עם פעולות הפדאיון מרצועת עזה ופעולות גמול הולכות ועולות בהיקפן מצד ישראל. עיסקת הנשק הצ'כית-מצרית הביאה את ישראל לחפש ספקית נשק משלה שאותה מצאה בצרפת. בישראל גברה ההכרה לכך שבמוקדם או במאוחר יהיה צורך לצאת למלחמה. כשנאצר הלאים את תעלת סואץ הצטרפו גם בריטניה וצרפת לישראל ונסללה הדרך למלחמה. בן-גוריון דאג להדיח את שרת ממישרתו כדי שלא יהיה לו מיכשול בממשלתו. כעשור מאוחר יותר שוב גרמה שרשרת של סיכסוכים על רקע מקומי למלחמה. פעולות ופעולות תגמול על רקע סכסוכי שטח בין ישראל לסוריה היו לדבר שבשיגרה. בנוסף תמכה סוריה באש"ף שהחל לבצע פעולות חבלה בישראל. כנגדן גם נעשו פעולות תגמול וגם כאן הן לא הביאו להפסקתן. ב1967 הפכה פעילות שגרתית בגבול הסורי לתחילת ההידרדרות לקראת מלחמה. כנגד ירי סורי על טרקטור ישראלי בשטח המפורז (משה דיין טען בראיון מאוחר שנגנז במשך 20 שנה שפעולות אילו היו פרובוקציה ישראלית) הגיבה ישראל בכוחות אויר ושיריון. שישה מטוסים סוריים שנשלחו להגיב הופלו בידי המטוסים הישראלים, שניים מהם ליד דמשק. סוריה ומצריים היו חתומות בחוזה הגנה שחייב את נאצר להגיב בדרך כלשהי כדי שכבודו לא ייפגע בעולם הערבי. בתגובה הוא סילק את כוחות האו"ם מסיני והכניס לשם את הצבא המצרי. מכאן ואילך פרצה מלחמת הצהרות בין ישראל לשכנותיה שהחריפה את המתיחות. מצריים כרתה בריתות הגנה עם סוריה וירדן וישראל נכשלה להשיג רגיעה בדרכים דיפלומטיות. כך נפתחה הדרך למלחמת ששת הימים. הערה כללית - אישים כמו שרת חסרים בממשלות ישראל לאורך כל השנים. רק אחרי שממוצות כל הדרכים ה"ביטחוניות", תוך כדי הקזת דמים והגברת המתיחות האזורית והעולמית, פונה ישראל בלית ברירה לדרך האחת והיחידה הנכונה - הדרך המדינית. כמדומה שבעשור האחרון תופעה זו הגיעה לשיא. |
|
||||
|
||||
אני איתך בהערה הכללית. |
|
||||
|
||||
אתה יכול לתת לינק לעניין הפרובוקציות הישראליות לסוריה, בראיון עם משה דיין שנגנז? נדמה לי שזה היה לפני כמה שנים בתגובה של ערן בילינסקי ואולי של איציק ש., אולי גם עם הפניה לאיזה ספר. לא מצאתי דיון מתאים להשאיר בקשה לערן בנושא זה, ובחודשים האחרונים ניסיתי ולא הצלחתי למצוא את התגובה/ות הזאת/האלה. |
|
||||
|
||||
אני לא מכיר את הדיונים האלה אבל התיחסתי לכך בעבר בתגובה 191165 . |
|
||||
|
||||
...ואז כבר הסתבר שה''פרובוקציה'' היא עיבוד שטחים חקלאיים על הגבול. מזכיר לי את אלה הטוענים שזוג הומואים שהולך יד-ביד ברחוב עושה ''פרובוקציה'', ולכן אשם בעלבונות שיוטחו בו. |
|
||||
|
||||
לפי עדות דיין באותו ראיון, לא היה צורך חקלאי בעיבודי האדמות ב''שטח ההפקר'' והם נעשו מיוזמת אלופי פיקוד צפון כדי לחמם את הגיזרה, ומי שנהנה מכך הכי הרבה היה דדו. |
|
||||
|
||||
מובן שלא היה צורך חקלאי בעיבוד האדמות; המטרה היתה להפגין בעלות. זו לא היתה מדיניות פרטית של דדו או מישהו אחר אלא של מדינת ישראל. גם הסורים עשו כמיטב יכולתם כדי לספח לעצמם שטחי הפקר או שטחים שישראל התקשתה לממש בהם את בעלותה, וזו הסיבה לדרישה הסורית (המחוצפת כשלעצמה) לחזור לקווי '67 ולא לקו הגבול המנדטורי או הפסקת האש של 49'. דיין הוא לא בדיוק עד אמין. לעומת זאת, לאבא שלי יש סיפור מימיו בגזרה ההיא כחייל סדיר כיצד בסיטואציה מסוימת אריק שרון (כרמ"ט פיקוד צפון) עשה מאמצים גדולים לגרור את הסורים לירות ולחמם את הגזרה - מאמצים שנמשכו שעות מספר עד שהגיע למקום דדו והפסיק זאת. כיוון שאבא שלי הוא בעיני עד אמין יותר, נראה לי שדדו לא היה האשם הראשים בחימום הצפון. |
|
||||
|
||||
אבל זה מאמת את דברי דיין. אני הסקתי את הדבר מכלי שני: סיפרו לי חברים מתל קציר וגדות שהיו מודיעים להם מבעוד יום לרדת למיקלטים. כל זה כשהיו מתכננים חריש פיליטי, ירי על דייגים סוריים כדי לממש את עשרת המטרים שממיזרח לכינרת וכד'. |
|
||||
|
||||
זה לא מאמת את דברי דיין לגבי דדו. מה שנכתב כאן היה שדיין הציג את המדיניות כמדיניות פרטית של דדו כדי לקדם את עצמו. זה לא נכון. המדיניות היתה של הפגנת ריבונות בשטחים האלה כדי לשמר את החזקה של המדינה עליהם - גם במחיר ירי סורי. זו מדיניות לגיטימית לגמרי. |
|
||||
|
||||
דיין לא הציג את המדיניות כמדיניות פרטית של דדו. להיפך, הוא העיד גם עצמו שנקט בה. על דדו אמר שהוא הכי הצטיין בה. לגבי הלגיטימיות שלה דיין היה מסויג בחוכמה שלאחר מעשה. הוא אמר שהיא נבעה מחוסר ניסיון של מדינה צעירה. |
|
||||
|
||||
עם כל החולשות האישיות שלו, דיין היה איש בעל יושר אינטלקטואלי מרשים -נאום ההספד על רועי רוטנברג הוא דוגמה לכך.במקום לקרוא לזה ''חוסר נסיון של מדינה צעירה'', צריך לקרוא לזה חוסר איזון של מדינה צעירה והיותה נשלטת על ידי הצבא. לא נשלטת על ידי חונטה אלא נשמתה של המדינה נשלטה על ידי הצבא ונכון גם שכל העם היה צבא. |
|
||||
|
||||
השטח האמור לא היה ''שטח הפקר'' אלא שטח מפורז. |
|
||||
|
||||
"אני יודע איך התחילו לפחות 80 אחוז מהתקריות שם [בגבול הסורי]. זה היה הולך ככה: אנחנו היינו שולחים טרקטור לחרוש באיזה מקום שאי אפשר לעשות בו כלום, בשטח המפורז, ויודעים מראש שהסורים יתחילו לירות. אם הם לא היו יורים, היינו מודיעים להתקדם הלאה, עד שהסורים בסוף היו מתעצבנים וכן יורים". |
|
||||
|
||||
לפני שנה ומשהו, החאמס הציע הצעה נדיבה ביותר, אם יפנו את שדרות הוא מוכן להפסיק את הירי לכיוון שדרות. אתה מכנה פרובוקציה את ההתעקשות לשלוט בשטח שלפי כל ההסכמים היה שלנו, בעיני הערבים אף סנטימטר מהארץ הזאת אינו שייך למדינת ישראל וכל סנטימטר בריבונות ישראלית הוא שטח כבוש. הבחירה בין להאבק על זכותינו (אף במחיר דמים נורא) או להתקפל ולחפש מי יסכים לקלוט אותנו בארצות המערב (ממש לא כדאי לבנות על זה). זאת בעצם השאלה. כאשר מדינות ארופה אומרות:לישראל יש זכות להגן על עצמה אבל... הכוונה בתכלס שכל פעולה התקפית או הגנתית תזכה לגינוי, הבחירה שלך לטעון : אפילו דיין הבטחוני אמר שאנחנו סתם חיפשנו לחרחר מלחמה, היא מקוממת, בגלל שדיין שהיה איש פוליטי, אמר מתי שנוח היה לו, מה שחשב שישרת אותו. כדרך הפולטיקאים. השאלה היא האם אנחנו מחפשים צרות וסתם מחרחרי ריב ומדון או שיש לנו זכויות בארץ הזאת היא השאלה. |
|
||||
|
||||
השטח המפורז לא היה שלנו ולא של הסורים - עפ"י הסכמי שביתת הנשק מ1949 הוא נועד להיות מפורז אלא שבפועל שתי המדינות לא קיימו את ההסכם והיה קיים מצב של מתיחות מתמדת עד שמלחמת ששת הימים טרפה את הקלפים. |
|
||||
|
||||
אתה שוב מבלבל בין שטח מפורז לשטח הפקר. שטח מפורז הוא שטח שאסור להכניס אליו צבא. זה עדיין לא הופך אותו לשטח ללא בעלים. |
|
||||
|
||||
על פי ההסכמים מדובר בשטח בריבונות ישראלית, מפורז מצבא. הוא כלל את חמת גדר (עד 1950 היו במקום ישראלים!), פס צר לחופה הצפון-מזרחי של הכינרת, פס צר ממזרח לירדן, ושפך הירדן לכינרת. ישראל לא מימשה עליו את הריבונות בפועל והוא "ננגס" על ידי הסורים, עד שבשנות ה-60 החליטה ישראל לממש את הריבונות עליו (פרובוקציה או לא, אבל זה חוקי) |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |