 |
העובדה - וזו עובדה, לא פרשנות - שאחרי קיביה צלל מספר הנפגעים מפידאיון בצורה ניכרת. ב-1953 נהרגו 75 ישראלים בידי פידאין, ב-1954 - 34, ב-1955 - 11.
קיביה לא הייתה "הפעולה הראשונה". היו די הרבה לפניה - חלקן, כמו פאלאמה, בזיונות מביכים מבחינת צה"ל, אבל החל מאמצע 1953 פעולות התגמול הצליחו להכאיב בצורה ניכרת יותר לצד השני. אם כבר, במבט מן הצד, אם ישראל הייתה ממשיכה לתקוף כפרים אזרחיים ולא עוברת לענישת הממשלים על מעשי הפידאינים, גם המצב מול מצריים היה מסלים פחות. קיביה לא הייתה הראשונה - היא הייתה כמעט האחרונה שכוונה נגד ישוב אזרחי במטרה להשפיע על האזרחים להקיא את הפידאיון (האחרונה הייתה כמדומני בעזון במרץ 1954), ואחריה לא היו פעולות תגמול רציניות נגד השלטון הירדני למשך תקופה ארוכה. החל ממבצע בנימין ב' בבית ליקיא בספטמבר 1954 ועד הפעולה בא-רהווא בספטמבר 56, לא היו פעולות תגמול ממש נגד ירדן. באותו זמן, ולא במקרה, חוסיין נקט צעדים רציניים נגד המסתננים (עד שהתפתחות העניינים לאחר הלאמת התעלה שינתה את העניין) ולכן ירד מספרם, וישראל גם נמנעה מלהגיב לעיתים על פעולות רצחניות של פידאין מירדן. סיכומו של עניין, חוסיין התחיל להילחם במסתננים במיוחד כאשר חשב שאם לא יעשה זאת, שלטונו בסכנה - וזו, אכן, הייתה האמונה הישראלית. וכפי שציינתי, היא צדקה לגבי ירדן, וטעתה לגבי מצריים.
יש גם את העניין הקטן שיש עוד דברים ששום מדינה לא מוכנה להם: למשל, לאפשר לתושבי מדינה אחרת להסתנן אליה, לרצוח, לשדוד ובעיקר להפוך את ריבונותה להמלצה בלבד.
עוד רמז לכך שהפעולות לא היו הסיבה היחידה להסלמה אפשר ללמוד מהעובדה שעסקת הנשק הראשונה של מצריים עם בריה"מ נחתמה בסתר *לפני* פעולת עזה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש