|
||||
|
||||
שירי זיכרון רבים הם טובים לכל יום זיכרון. ''מה אברך'' או ''דרכנו'' מעולה וכן ''לאורך הים'' ששרה עופרה חזה ז''ל או השיר של אביב גפן שכתב לאריק איינשטיין. אני מציע לעשות מצעד של כל שירי הזיכרון והדיכאון ואז לבחור את הכי מוצלח. שירי דיכאון הכוונה שלי לשירים הים תיכוניים כמו ''הולך אדם'' שכתב אביהו מדינה או ''שורשים'' (היכן הם שורשיי) או ''הקסם השחור'' שבמקורו הספרדי זה ''מלאכים שחורים''. אני הייתי הולך על השיר ''סתם ציניקן'' (רוח סתיו). |
|
||||
|
||||
גפן כתב את "לבכות לך" לזכר חברו ניר שפינר שנהרג ב-1991 בתאונת דרכים. הוא החליט לתת את השיר לאריק איינשטיין משום שהיה צעיר מאוד והגיע למסקנה שאת השיר הזה צריך לבצע זמר בוגר ובשל יותר ממנו עצמו. כמה שנים מאוחר יותר נעשה השיר מזוהה עם רצח רבין, וזה היה כבר בשני הביצועים - של איינשטיין ושל גפן עצמו. |
|
||||
|
||||
''דרכנו'' אינו שיר זיכרון - הוא נכתב כשיר עידוד לבת זוג גוססת. |
|
||||
|
||||
בסיוע תחנות הרדיו הוא הפך לשיר יום הזכרון. עד לפני כמה שנים היתה חלוקה של סתם ''שירים שקטים'' בערב יום הזכרון, וביום הזכרון את השירים הכבדים יותר. בשנתיים האחרונות יצא לי לשמוע יותר מדי שירים ''על יד'' ביום הזכרון, ופחות מדי הארד קור. תנו לי שקל על כל פעם ששמעתי ביום הזכרון את ''שמע ישראל'' של שרית חדד ואני אהיה - טוב, לא עשירה, אבל זו אכן תהיה הכנסה נאה. לעומת זה לא יצא לי לשמוע שירי יום זכרון כבדים כמו ''גוני'', או ''קרב הראל'', שבעבר היו משמיעים אותם. |
|
||||
|
||||
אני יודעת, וזו טעות... אגב, הוא ''אומץ'' כבר בעבר לתחום הלאומי, על ידי שרון, שציטט אותו פעם באחד מנאומיו, בעיוות חביב של המילים (''לא קלה היא הדרך''). |
|
||||
|
||||
הואיל וטחנו אותו כל כך הרבה, הוא נכלל אצלי ברשימת השירים ששמיעתם מעוררת בי פריחה קלה וגירודים עזים12. 1 טוב. לא באמת. 2 בין האחרים: "דמעות של מלאכים" ו"עוף גוזל". |
|
||||
|
||||
זה דווקא מעניין - לא ידעתי. בת זוגו של רוטבליט? יש עוד פרטים? |
|
||||
|
||||
רוטבליט: "'דרכנו' הוא שיר 'אזרחי', אישי. כתבתי אותו לאשתי המנוחה אורנה בשנת 1986". הביוגרפיה המשפחתית שלו כאן: |
|
||||
|
||||
באמת לא ברור איך צמחה הטעות הזאת: הרי השיר מאוד ברור במסר שלו. ואגב, גם את השיר "היא חזרה בתשובה" הוא כתב לאורנה ז"ל, בתקופה שעשתה זאת. |
|
||||
|
||||
אגב לאגב - פזמונאות היא מיומנות כזו שנדיר שלפזמונאי טוב ייצא פזמון גרוע; "היא חזרה בתשובה" הוא פזמון גרוע עד רוגז. גם נתן השראה למתי כספי לכתוב לו לחן גרוע. |
|
||||
|
||||
מה רע בו כל כך? לא הבחנתי. |
|
||||
|
||||
מבחינת המסר הכולל של השיר, הוא נראה מין קיטור לא כל כך בוגר, ולא כל כך מעורר אהדה: האישה בו היא לא ממש סובייקט (אולי היא יותר מאושרת עכשיו? האם זה מעניין אותו?), אלא צעצוע או חיית מחמד לשעשועי גוף, והוא - גזלו לו את הצעצוע, מסכן. מבחינה פזמונאית - עד כמה בחירת המילים וסידור השורות מוצלחים: רוב השיר בסדר, תיאורים עדינים ויפים של תיאורי גופה הנעטף ונכלא, אבל אז תקוע שם קוץ, השורה הגסה "והרבי אומר שצריך לקצץ". גם "מתחשק לי לבכות בשבילי, בשבילה" קצת תקוע בין תיאור אחד למשנהו. בבית הלפני-אחרון הוא אחרי רצף תיאורי הגוף, ועובר לשיא הדרמטי של הוצאתה לשידוך, ושל המספר הנגזל. יפה. אבל בבית האחרון, שתי השורות הראשונות שוב חוזרות לסוג הדברים שהיו במשך כל השיר לפני-כן. זה מחליש. ואז, השורה האחרונה - "לו היתה לי תשובה אז הייתי חוזר". משחק מילים שנון לכאורה, אבל מה הוא אומר בכלל? האם אני מחמיץ משהו, או שהוא פשוט ריק מתוכן? טוב, כלשעצמו זה לא הפזמון הכי גרוע בעולם. בכל זאת יש בו חרוזים ומשקל טובים, עברית תקנית, והעברה ברורה של רגש חזק. אולי מה שהופך אותו לאסון-זוטא הוא מה שבמקרים טובים יותר הופך פזמון להצלחה: השילוב עם לחן וביצוע. כאן הלחן והביצוע הם טרגיים, כמעט היסטריים, ונראה שהם מניחים שמדובר ביצירה שגיבה של דרמה וצער. החולשות של השיר מפילות את היומרה הזו, וגורמות מבוכה. לפחות אצלי. |
|
||||
|
||||
לגבי "לו היתה לי תשובה אז הייתי חוזר": הפרשנות שלי היא שרוטבליט - שלפי מה שאני זוכר ממאמר של איתמר ענברי, התנודד מדי פעם בין דת לחול - מבקר את עצמו שלו היה מחליט סוף-סוף ומוצא את אמונתו, היה גם הוא חוזר בתשובה, אך לא רק לשם שמיים, אלא גם כדי להיות איתה (לפני השידוך, כמובן). |
|
||||
|
||||
נראה לי שחזרה בתשובה של בן/בת זוג חילוניים במקור יכולה ליצור תחושה של בגידה, או הזרה, מאוד חריפה אצל בני/בנות זוגם. חריפה דיה כדי שאלה האחרונים ירגישו גם נטושים וגם לא מבינים. חריפה דיה גם כדי שבאותו רגע השני באמת לא יהיה לגמרי סובייקט, גם אם קודם היה כזה: הריחוק נעשה גדול ביותר. גם האפשרות ש"לה זה טוב" לא עובדת כאן יותר מדי: הרי לא מדובר בבתו של הפזמונאי, שהוא יודע שעליו לשחררה בשלב מסוים לדרכה הנבחרת. בכל זאת, קשה לחוש את האהבה הזוגית באופן חסר אנוכיות לחלוטין. הרי באותה מידה יכולת לומר, "אם היא התאהבה באחר, אולי טוב לה יותר אתו - ועליי לשמוח בשבילה במקום לקטר". אתה יודע שזה לא בדיוק שיקול רווח. מה גס כל כך ב"הרבי אומר שצריך לקצץ"? סביר להניח שהוא אכן אמר לה לקצץ את שערה. המוסיקה בעיני היא יפה, אם כי נכון שהיא מוסיפה פתוס למלים. מאידך גיסא, גם אני הייתי רואה במצב המתואר שבר גדול. |
|
||||
|
||||
אני בהחלט מקבל שהתחושה *הדומיננטית* לא תהיה ש"אולי טוב לה כך", אבל הייתי כן רוצה לראות לפחות שמץ של הרהור בכיוון. או לפחות שמץ אפס קצה של הכרה באפשרות שאולי היא *בחרה* בכך - הרושם שאני מקבל הוא שחטפו אותה - קודם היא היתה אובייקט שלו, עכשיו שלהם. "הרבי אומר שצריך לקצץ" - אין לי בעיה עם הזכרת העובדה הזו, אלא עם הניסוח - קצת דיבורי מדי, לא מסתדר לי מבחינת - איך נקרא לזה - משלב פואטי, עם השורות המעודנות שמסביב. |
|
||||
|
||||
ראשית, די סביר לי שאורנה ז"ל בעצמה הרגישה כך לאחר שיצאה שוב בשאלה. שנית: האם היכרת פעם חילוני שחזר בתשובה? האם מעולם לא הייתה לך תחושה שהוא "נחטף" באיזה אופן? (כי לי הייתה בהחלט). |
|
||||
|
||||
הכרתי, אמנם לא מקרוב, ולא היתה לי תחושה כזו, אבל אני יכול להבין. אולי בעצם הבעיה שלי היא אי-הבנה של הסיטואציה. מהשיר נדמה שזה קרה פתאום: בבוקר הוא נישק את אהובתו החילונית, יצא לעבודה (בכסית?), חזר הביתה בערב, ואמרו לו שהיא חזרה בתשובה. (הם אמרו. *גם* היא. עוד שני פרטי ניסוח שאני רוצה לומר שהם תמוהים עד מרגיזים, אבל אולי אשעה את ההסתייגויות עד להסבר.) זה הרי לא עובד ככה. מה קרה שם? |
|
||||
|
||||
אלא אם היא חזרה בתשובה לפלג מאוד מסויים במאה שערים, סביר להניח שהוא אמר לה לכסות. לא לקצץ. אגב, בשיר יש משהו תמוה: אם היא בת זוגו של אותו נגזל, היה עליו לדעת שהיא חוזרת בתשובה, ממנה ולא מאחרים. הרי בגלל זה עזבה אותו. ואם היא אקסית או גרושה, מה בדיוק הבעיה שלו, שלא רק שעזבה אותו, היא *גם* חזרה בתשובה? |
|
||||
|
||||
יש בזה משהו. גם בזה יש משהו. אגב, עניין כיסוי הראש מזכיר לי תמיהה אחרת לגמרי: מה עושים קרחים חובשי כיפה? איך הם שומרים שהכיפה לא תיפול מראשם? |
|
||||
|
||||
שמים כיפה שמתלבשת יותר טוב על הראש. |
|
||||
|
||||
מבחינת הנושא (האישה כסובייקט שגזלו למחבר) זה מזכיר קצת את ''בדרך לגימנסיה'', גם של רוטבליט. |
|
||||
|
||||
לא יודעת לגבי הדמיון, אבל בלי ספק מדובר כאן, כפי שאמרת, על האשה כ''סובייקט'', לא כ''אובייקט'' כפי שטען ירדן. |
|
||||
|
||||
אם את חולקת עלי בעניין החוזרת (לא ברור לי מההודעה שלך אם את מתייחסת לזה או לגימנסיה), אני מנחש שאת צודקת, אבל אשמח לשמוע נימוקים. |
|
||||
|
||||
כן, התייחסתי לעניין החוזרת. וקשה לי לתת נימוקים מתוך השיר עצמו. האמת היא שנימוקיי יותר סובייקטיביים... פשוט אורנה רוטבליט לא נראתה לי אישה שאפשר היה להתייחס אליה כאל אובייקט, ויענקל'ה רוטבליט היה שבור כל כך במותה שקשה לי להאמין שזה היה יחסו אליה. |
|
||||
|
||||
גם אני לא חשבתי שזה באמת היה יחסו אליה. אני חושב שזה מה שיצא לו, שיר שלא מבטא היטב את הרגשתו האמיתית. רשלנות פזמונאית (נסלחת, סערת רגשות וכו'; בכלל, פזמון גרוע זה לא כזה חטא). |
|
||||
|
||||
כן. אבל ''בדרך לגימנסיה'' מאוד חביב בעיניי. שם הסיטואציה היא כזו שהנערה היא מלכתחילה במעמד של אובייקט ביחס לדובר, ואובייקט די בלתי-מושג. אי אפשר לצפות ממנו לראות בה משהו אחר. כשזה מגיע לבת-זוג, אני מצפה להתייחסות שונה. |
|
||||
|
||||
עד עתה לא ידעתי שהשיר נכתב לאשתו. תמיד חשבתי, על סמך הרושם שנותנות המלים, שהוא נכתב ל"ידידה" מן העבר (שחברים מספרים לו שחזרה בתשובה, והוא מתאבל על כך שהקשר המיני/רומנטי ביניהם כבר לא יתחדש). |
|
||||
|
||||
גם אני לא ידעתי שום דבר עובדתי, אבל לא העליתי בדעתי אפשרות כמו שאת מתארת: אם הם כל כך לא בקשר עד שהוא מופתע כשחברים מספרים לו וגו', אז חידוש הקשר המיני ממילא לא יכול להיות כל כך אקוטי בשבילו. אולי אם קוראים את הטקסט ללא המוזיקה אפשר לקרוא אותו קצת יותר קליל, אני לא בטוח. |
|
||||
|
||||
''רוח סתיו'' הוא שיר של מלנכוליה קלילה, אפילו משועשעת, בוודאי לא דיכאון. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |