בתשובה להאייל האלמוני, 25/03/08 15:18
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לפי כל מיני כתבות, בעריכת דין למשל המצב מקביל אך קשה בהרבה (בעיקר אצל המתחילים), ושם לעובדים גם יש פחות כושר מיקוח. וריאציה אחרת על הנושא, ידועה מאוד, היא רופאים. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
גם בעריכת דין זו שאלה של בחירה. מי שמחפש את מקומו במשרדי הסופרמרקט, שלא יבכה כששעות העבודה הרשמיות נגמרות בתשע בלילה. מי שסדר העדיפויות שלה שונה, בהחלט יכולה למצוא תחומי עבודה מעניינים בשעות סבירות. לעו''ד אולי (כנראה) יש פחות כושר מיקוח מאשר למתכנתים, אבל חוץ מהמשרדים המסחריים יש עולם שלם של אפשרויות שם בחוץ. זו שאלה של סדר עדיפויות. באופן אישי, אני מעדיפה לצאת מהעבודה כשעוד אור בחוץ גם במחיר וויתור על הנוף המשגע מהקומה השלושים ומשהו בעזריאלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משרדי בוטיק קטנים או "סתם" משרדים קטנים שעובדים מול אנשים פרטיים ולא מול חברות.1 אמנם תמיד יכול להיות מצב חירום זה או אחר, אבל השאלה היא מה קורה בשיגרה. לגבי רמת העניין, זה כמובן תלוי בכל אחד ומה שמעניין אותו. גם עו"ד שעובד כיועץ משפטי בחברה (לא חברת הייטק...) עובד בשעות סבירות. אבל הדוגמא הכי בולטת היא המגזר הציבורי. למעשה, נראה לי שפרט למשפט מסחרי על גווניו השונים ומשפט פלילי, אין סיבה שעו"ד יצטרך לעבוד *בשיגרה* עד השעות הקטנות של הלילה. כמובן, הסיכוי הוא שלעו"ד שמתעסק בזכויות אדם יהיו יותר מקרי חירום מאשר זה שמתמחה בדיני תעבורה, אבל עדיין. תרבות העבודה הלא בריאה הזו (לטעמי) היא אחת הסיבות בגללן אני לא רואה את עצמי עובדת בעתיד באחד ממשרדי הענק. עם כל הכבוד ליוקרה שכרוכה בכך, אני מעדיפה שחיי יהיו מורכבים מדברים נוספים חוץ מאשר עבודה ושינה. 1 נראה לי שהדוגמא הקלאסית ביותר היא דיני משפחה. תחום מאד מעניין2 שלא עובדים בו מול תאגידים וחברות ענק או מול גורמים מחו"ל ולכן לא נדרשים לשעות מופרכות. 2שאני מקווה לא להתעסק בו בחיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רופאים זה סיפור אחר. העבודה שלהם חשובה בהרבה ממה שרובנו נעשה בשנים שהוקצבו לנו. אבל גם מעבר לבחירה1 מראש להציל חיי אדם גם במחיר של פגיעה מסויימת בחייהם, לרוב הרופאים שעבדתי איתם היתה בחירה מסויימת לגבי כמות השעות שהם מבלים בעבודה, חלקם בילו הרבה יותר מדי וחלקם זמן סביר (גם אם במידה מסויימת על חשבון אקסטרות, כמו מחקר). הדבר כמובן נכון יותר ככל שמתקדמים בוותק. 1 גם מג"ד בצה"ל לא מבלה יותר מדי זמן בבית, יש עבודות שהן גם שליחות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באופן עצוב, נדמה לי שזה נכון גם לגבי יחידות מסוימות בצבא. לכל הפחות, זה היה נכון בתקופתי - היינו אמורים להגיע מוקדם וללכת רק לקראת חצות (במקרה הטוב), בטענה ש''העבודה היא חור שחור'' ו''תמיד יש משהו לעשות''. בפועל, בעיקר מרחנו זמן והשתדלנו להיראות עסוקים, כי פשוט לא היה כל-כך הרבה לעשות. זה היה מדכא עד עפר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש תופעה של אנשים שנשארים עד מאוחר בעבודה בכדי לחזור הביתה לילדים שבעים ומקולחים. רובם מסווים את הסיבה האמיתית אפילו לחבריהם לעבודה, אבל פגשתי לפחות שניים שהודו בפה מלא שזו הסיבה שבגינה הם מורחים את יום העבודה עד מאוחר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חלק מסווים את הסיבה האמיתית אפילו מעצמם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה שרוב הצבא ככה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נורא לא רק בגלל בזבוז הזמן, אלא בגלל העובדה שאף אחד מלמעלה לא מכוון את זה: החיילים של הדור הקודם עושים את זה לדור הנוכחי, כי הם מצליחים לשכנע את עצמם שהשטויות שהם פולטים הן אמת. אשכרה לקח לי שנה וחצי להבין איך שטפו לנו את המוח שם - עד אז חשבתי שזה רק אני, ושבעצם היתה המון עבודה וסתם לא ידעתי איפה לחפש אותה. מאוחר יותר הייתי בצבא בתפקידים שבהם לא עשיתי כלום ולאף אחד לא היה אכפת, וגם בתפקידים שבהם עשיתי די הרבה אבל מבלי לשגע את עצמי - אבל חצי השנה הראשונה הזו חקוקה אצלי כניסוי המוצלח ביותר, והאכזרי ביותר, בפסיכולוגיה חברתית שבו נטלתי חלק מימי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הזכרת לי את הימים הראשונים שלי בצבא. במדור די מעניין בקריה, קיבלתי הסבר מלומד על כמה העבודה שלנו חשובה ואינטנסיבית וחיונית לתפקודו של הצבא קצת יותר מזו של כל הלוחמים האלה שסתם מתרוצצים רוב הזמן. ואכן, מהר מאוד ראיתי אנשים שנשארים במשרד עד אמצע הלילה, הרבה פעמים אפילו ישנים בו כדי להרוויח עוד שעת עבודה בבוקר. רק שאז פרצה מלחמת המפרץ הראשונה. יחד עם כל חיילי הבסיסים העורפיים קיבלנו הנחיה חד משמעית לצאת כך שנגיע הביתה לפני החושך והסקאדים. בכפוף להנחיה הזו התקצר יום העבודה פלאים, והעבודה, עד כמה שיכולתי להבחין לא נפגעה כהוא זה. חודשיים אחר כך בערך, עם סיום המלחמה חזרה אותה תחושת שליחות לפעם בכולם ויום העבודה נעשה שוב אינסופי, ושוב חזרנו להיות סיירת מטכ''ל של הג'ובניקים או איזה קשקוש הזוי באותה מידה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רופאים זה סיפור אחר. מס' בוגרי הרפואה מוגבל בכוונה על מנת להקטין את ההיצע ברפואה הציבורית וע''י זה לחזק את הרפואה הפרטית. המתמחים הצעירים עובדים כ''כ קשה כדי שהם יוכלו להרוויח הרבה בהמשך הקריירה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |