בתשובה לאסף שרעבי, 02/12/01 17:16
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אחת מהנחות היסוד שלי היא שפוליטיקאים הם אנשים מעשיים. כלומר, לא באים לחפש מלוכה וחוזרים עם אתונות. לעיניינו, האנלוגיה החדשה שלך קצת בעייתית כיוון שהיחס אינו בדיוק עובד-מעביד כי במקרה שלנו ל"עובד" יש אמצעי לחץ נוספים שלעובד בודד במפעל אין למשל. אבל יתרה מזאת, בדוגמא שלך גם אתה טוען שהתוצאה תהייה פשרה ולא התקפלות מוחלטת. כלומר, אם להשתמש בדוגמא שלך, גם אם "שרון החמיא לסוניה על תבשיליה" האם זה מצדיק התקפלות מוחלטת של פרס? אשר לטעות, הטענה שלי היא שההצהרה על טעות היא טכניקה לנסות ודווקא להשפיע על העיניינים לאחר שלא הצליח להשפיע עליהם בדרך אחרת. מה שברור הוא שאני לא יכול לטעון שפרס באמת טעה, כיוון שאז אני מערב את עצמי בהחלטה מתי פרס טועה ומתי לא ויוצר תיאוריה סובייקטיבית, שתלוייה בערכים שלי, מה שלא ייתכן. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לעומת זאת, בעולם הבלתי-בלבני יתכן מאוד שפרס טועה למרות שאתה מתערב ואומר שהוא טועה. (אנשים טועים, ערן, לא יעזור לך). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלמוני יקר. מעולם לא טענתי שבעולם האמיתי אנשים לא טועים (וזה לא עוזר לי או מפריע לי). טענתי שלשם יצירת תיאוריה קונסיסטנטית של המציאות חייבים להניח או ש"אין טעות" או ש"יש טעות כל הזמן". טענתי גם שכל תיאוריה מניחה כל מני הנחות כדי לומר משהו על המציאות, וגם הן, כיוון שהן הנחות, אינן ניתנות להוכחה פרט להתרשמות האמפירית שלנו. (אגב, התכוונת לומר "...למרות שאתה מתערב ואומר שהוא [לא] טועה." ? חוצמזה, נראה לי קצת מוזר שאתה פונה אלי בשמי הפרטי בעוד אתה נאחז באלמוניות. נו, פסיכוזה אישית שלי) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני, למשל, חולק על ערן בכל מה שנוגע לפילוסופיה של התאוריה. אני כן מוכן עקרונית לתיאור שיגיד שפוליטיקאי טעה. ואני מעדיף לשפוט הסברים חלופיים על פי שכל ישר (בהיעדר משהו יותר טוב, לטענתי). ואף על פי כן, ובגלל זאת, תיאור כמו: -------------- פרס נפגש עם שרון כדי לדון בראש המשלחת, אבל התבלבל בגלל שבדיוק השמיעו שיר של ג'ורג' הריסון אהובו, ואמר "כן" למאיר דגן, שבעצם הוא יודע שהוא לא רוצה אותו; אבל בלילה הוא הבין פתאום שטעה, ובבוקר הוא רץ להצהיר בתקשורת שהוא טעה. --------------- נראה לי חסר סבירות במידה קיצונית. שימו לב שהתסריט שטוען שפרס באמת טעה צריך גם להתמודד עם העניין המפתיע קצת, שהוא ישר הצהיר בתקשורת על טעותו (במקום לנסות לטייח אותה, וזה הרי די קל). או שהוא טעה פעם שנייה, בהיסח הדעת? זו ממש לא היממה שלו... ההסבר של ערן - פרס אולי באמת מתנגד לדגן, ונאלץ להסכים לו אחרי מו"מ כלשהו עם שרון, וטען לאחר מעשה שהוא טעה כדי לפגוע איכשהו בתפקודו של דגן - לא נראה לי משכנע במידה כזו שאני אסיר את פקפוקי ואומר אמן. יש הרבה שאלות שאפשר לשאול כאן. אבל הוא בהחלט נראה לי *אפשרי*, ומתקבל על הדעת הרבה יותר מסיפור ה"טעות". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, זה לא מצדיק. אלא אם כן, פרס טעה. קורה. טועים. אתה בעצמך מודה שיתכן שפוליטיקאים יכולים לטעות, אלא שאתה מניח אחרת, כדי שהתיאוריה תהיה שלימה, עקבית. אז לעזאזל המציאות, העיקר שהתאוריה תהיה שלימה יותר. במקרה שלנו, בהחלט יתכן כי פרס טעה. אלא שאתה אונס את המקרה בעזרת התאוריה שלך. אפשר להגות מטא-תאוריה תגובה 31943 ואז כשהמציאות פשוטה הרבה יותר, להשליך את ההגיון הצידה. אבל אז, אתה בעצם לא חוקר טוב. התאוריה שלך (או של בלבן) תהיה הרבה יותר מוערכת והגיונית בעיני אם היא תדע לקבל גם את היוצאי דופן. את החריגים. אין במדעי החברה (ובמקרה שלנו, מדע המדינה) חוקים נוקשים ללא חריגים. אם בכלל יש חוקים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני שמח שהתיאוריה תהיה הרבה יותר מוערכת על ידך כאשר היא תדע לקבל את היוצא דופן. רק חבל שזה יחזיר אותו לימיו של אריסטו ולתיאוריות של "מינים וסוגים" שמגדירים איזשהו פרוטוטיפ שממנו אפשריות חריגות. מדעי הטבע התגברו כבר על המכשלה הזו על ידי מושג ה"חוק". אם יש במדעי החברה חוקים שאינם נוקשים הרי שערכם מוטל בספק. כל חוק שמסביר גם את השכיח וגם את יוצא הדופן הוא חוק חסר ערך במידה מסויימת, כיוון שהוא יכול להסביר גם דבר וגם היפוכו (בצורה מסויימת) ולכן נעדר אפשרות הפרכה. זו מעין תיאוריית "נחום תקום" שכזו. לא צריך בשביל זה את יכולת הניבוי של החוקים במדעי הטבע, שקשה להחיל אותה על בני אדם. מספיק שהתיאוריות הדיסקריפטיביות של מדעי החברה יכילו סתירות פנימיות בשביל זה. אגב, שים לב ש"אי הטעות" אינה חוק אלא הנחה מוקדמת. כדי לקבל אותה אנחנו זקוקים לשכנוע עצמי, כמו ההנחה, במדעי הטבע, שהטבע חוזר על עצמו. וכן, לעזאזל המציאות. תיאוריה שהיא נאמנה למציאות במלואה היא אך ורק המציאות בעצמה. אנחנו, כדי להבין את המציאות, מבצים הפשטות - אבסטרקציות. אנחנו מחליטים להתעלם מדברים מסויימים ולהתייחס לדברים אחרים. זה קורה גם במדעי הטבע (דוגמא גסה להלן) - זוכר פיזיקה תיכונית? אופטיקה? הזנחות sin a = a למשל עבור a קטנה? אז למה אתה מתרגש כל כך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדעי החברה אינם מדעי הטבע. מדעי החברה אינם מדעים מדוייקים. אי אפשר להשתמש באפיסטמולוגיות, מתודולוגיות ובמתודיקות של מדעי הטבע במדעי החברה. הכל ביחד. כאילו מדעי החברה הם מדעי הטבע. הם לא. זה נשמע מאוד מגוחך כשביחס למדעי החברה אומרים - לעזאזל המציאות. המציאות מכילה בתוכה חריגים. וזה אם תרצה, תופעה החוזרת על עצמה - ולפיכך חוק. התעלמות מחריגים מצריכה לשיטתך שכנוע עצמי, אך לדעתי אין כאן אלא הונאה עצמית. וכל זה רק כדי שהתאוריה או המטא-תאוריה תסתדר כמו שצריך. "תאוריה שהיא נאמנה למציאות במלואה היא אך ורק המציאות בעצמה" - הלוואי ומדעי החברה יגיעו לתאוריות שיתקרבו הכי קרוב למציאות. זה לא קורה. בשבילך תאוריה החופפת למציאות זה איזה חיסרון. אם אתה מודה בסילוף המציאות לעיתים בכדי שהתאוריה תהיה שלמה - אז אפשר לומר שהתאוריה אינה שווה דבר. היא פשוט לא עומדת במבחן המציאות. ואת זה אתה אמרת. מההיבט הזה, אפשר לומר שהתאוריה של פרופ בלבן היא כמו אסטרולוגיה. משהו חביב שכזה, אבל לא ממש מדע. [זאת אומרת, אם זה היה קשור בפיזיקה, אולי זה היה מדע, אבל זה עוסק באנשים, אז זה לא מדע (בהקשר של מדעי החברה)] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רחוק מלהסכים איתך. מדעי החברה מנסים להידמות למדעי הטבע. עובדה שהם בחרו להשתמש במודל של תיאוריות למשל. אמנם התיאוריות במדעי החברה אינן "חזקות" כמו במדעי הטבע - הן בדרך כלל לא מספקות ניבויים אלא מסתפקות בתיאור המצב הקיים, אך הן עדיין מוגדרות על ידי איזושהי מתודה פסודו-מדעית שמנסה להיות מודעת להנחות היסוד שלה (אחרת, אין לא בסיס מוצק). נשמע לך מגוחך כשאומרים "לעזאזל המציאות" אבל כאלו הן תיאוריות - הן מגדירות חוקים שהם קירוב למציאות, וכאשר מצטברים מספיק חריגים כדי לערער את ביטחוננו בהן אזי אנו מחליפים אותן בתיאוריות אחרות (אם יש לנו). זה לא אני אמרתי, זה תומס קון אמר. אגב, שים לב שאתה מעוות את דברי כשאני מדבר על תיאוריה שמסבירה הכל - אני דיברתי על תיאוריה שיכולה להסביר גם דבר וגם את היפוכו, מה שלא ייתכן בכל קריטריון כיוון שזו תיאוריה שאי אפשר "להפיל" בשום מקרה. אם תרצה, בדוגמא שלי הרי תיאוריה מסויימת משייכת את פרס לתומכי הנשק הגרעיני. אם מחר יקרא פרס להסכם פירוז כלל מזרח-תיכוני (ולא, "תנו שלום קבלו גרעין" זה לא "קבלו את הגרעין שלנו" אלא "קבלו גם אתם גרעין", ודי לעיין בציטוט שהבאתי מספרו "מזרח תיכון חדש" כמה תגובות למעלה) הרי שאותה תיאוריה (פרס תומך במאזן אימה גרעיני) כנראה לא נכונה אלא התיאוריה ההפוכה (פרס מתנגד למאזן אימה גרעיני). אם לעומת זאת, התיאוריה שלי הכילה את שתי האפשרויות בו זמנית (והיא לא יכולה להכיל, בגלל המבנה שלה) הרי שהיא בעצם לא אומרת שום דבר על המציאות, כיוון שהיא גם "פרס בעד נשק גרעיני" וגם "פרס נגד נשק גרעיני". אתה רומז כאילו הנחות יסוד הן דבר רע והונאה עצמית:"אם אתה מודה בסילוף המציאות לעיתים בכדי שהתאוריה תהיה שלמה - אז אפשר לומר שהתאוריה אינה שווה דבר. היא פשוט לא עומדת במבחן המציאות. ואת זה אתה אמרת." הרשה לי לחדש לך - גם במדעי הטבע ישנם סילופים מודעים - ההנחה כאילו הטבע ניתן לפירמול בחוקים היא תצפית אמפירית, לא יותר, שאינה ניתנת להוכחה, ומשמשת כהנחת יסוד. האם כזו היא המציאות? אי אפשר להוכיח. אשר לתיאוריה עצמה. ובכן, היא הרבה יותר עקבית מאשר הדרך המקובלת - לצעוק "ימין" ו"שמאל" ולהחליט כרצוננו מתי מישהו טועה (ואתה מתעלם מזה, אבל עדיין לא ענית לשאלה מתי תחליט כי פוליטיקאי מסויים טועה ומתי לא. ולא יעזור לך, בסוף ההחלטה תמיד תהיה תלוייה בעולם הערכי שלך, כלומר התיאוריה תהיה תלויה בצופה, מה שלא ייתכן). אם יש לך תיאוריה יותר עקבית ויותר מסודרת שתצליח לשכנע אותי בהנחות היסוד שלה - אנא הצג אותה. עד עכשיו לא ראיתי הצעה מוצלחת יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, למדעי החברה היו תסביכי נחיתות מול מדעי הטבע. זו הסיבה ששיטות מחקר כמותיות (ולא איכותניות) שלטו בכיפה. אך יש מגמות של שינוי. ובכל מקרה, באף תאוריה רצינית במדעי החברה, לא תמצא את ה"לעזאזל עם המציאות", זאת מהסיבה הפשוטה, שתאוריות במדעי החברה מדברות על השכיח, המצוי, הטיפוס האידאלי. "הרשה לי לחדש לך - גם במדעי הטבע ישנם סילופים מודעים." אוקיי. לא חידוש. ובכל מקרה, מה זה מוכיח? אני שב ומזכיר לך שמדובר במדעי החברה. במדעי החברה מראש מכירים בעובדה שישנם חריגים, ולכן אין צורך בסילוף. גם אם יש תאוריות כוללניות במדעי החברה, כדוגמת פונקציונליזם סטרוקטורלי, הן אינן מניחות הנחות יסוד מופרכות 1 ולו רק כדי שהתאוריה תצא עקבית. דוגמא נוספת - כדי להתחיל ללמד כלכלה מניחים כמה הנחות יסוד - האדם רציונלי, עומדים לפניו כל הנתונים וכו. המציאות כמובן שונה. כשנזהה התנהגות לא רציונלית, לא נאמר - זה לא יכול להיות. לא יתכן. (שלא לדבר על כך שבפני קונה רכב משומש, לדוגמא, לא עומדים כל הנתונים לפני הקניה.) אתה מבקש ממני לדעת מתי פוליטיקאי טועה ומתי לא. למה זה אמור להטריד אותי? אתה זה שהעלית את סוגיית הטעות כיסוד באיזו תאוריה. טעויות של פוליטיקאים לא מטרידים אותי. אני לא צריך לדבר על תאוריות הקשורות לטעויות שלהם. הרצון שלך להגיע לעקביות הוא רצון טוב. אבל בדרך להשגת העקביות, אתה משתמש באמצעים שלא מן העניין. אתה מניח הנחה מופרכת לחלוטין 1 ורץ איתה. בשם העקביות אתה מעוות את המציאות. אז אם זה המחיר של העקביות - העקביות לא שווה כלום. ואם המציאות מעוותת, אז יצא שכרנו בהפסדנו. מאחר ואנחנו לא באמת חוקרים ומגלים את המציאות כפי שהיא. זה שאין לי כרגע הצעה מוצלחת יותר, לא אומר שאני צריך לקבל תאוריה שיקרית ולא מציאותית. 1 מופרכות, כי אין בעל מקצוע שלא טועה. מי שלא עושה לא טועה, ומצטער על הנדושות. אין דבר כזה לא לטעות. לא קיים. צר לי. אין חיה כזאת. אתה גם מודה שטעויות הן חלק מהמקצוע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב (ותקן אותי אם אני טועה) שבכלכלה למשל אתה אתה מוותר לפעמים כך-סתם על הנחת הרציונליות אלא כאשר ההתנהגות לא רציונלית אתה מספק הסבר מניח את הדעת *מדוע* ההתנהגות היא כפי שנצפית (מצטער, לא מבין מספיק בכלכלה) דוגמא? אם בנק קורס אזי ההתנהגות הנכונה (באופן אולי מפתיע) תהיה להכניס את כל הכסף שהחבאת בבלטות ובמזרונים לבנק. אם כל הלקוחות יעשו כך אז הבנק יוכל להתאושש והלקוחות יוכלו להבטיח את כספם. בפועל מה שסביר שיקרה הוא שהלקוחות דווקא ימשכו כסף ויגרמו לנפילת הבנק, התנהגות שלפי המודל שהראתי הרגע אינה רציונלית. אני משער שההסבר הוא (ואני לא כלכלן) שזה מצריך שיתוף פעולה בין רוב לקוחות הבנק, מה שלא אפשרי טכנית. כלומר, סיפקנו הסבר שלא כופר בהנחת היסוד שלנו. אני שב ושואל אותך לגבי הטעות כיוון שבמודל שאתה ואחרים (ראה ברברה טוכמן המנוחה) מציעים (ראה "מקרה בוחן") *אתה* משתמש בטעות כהסבר, ומתחמק עד כה מלהסביר לי מתי אני יכול להשתמש בטעות כהסבר ומתי לא. זו נקודה חשובה מאוד מאותן הסיבות שאני חוזר עליהן שוב ושוב - המודל שאתה מציע תלוי בזה *שאתה* תחליט מתי מישהו טועה ומתי לא. וכפי שאני חוזר ואומר, זה לא ייתכן שתיאוריה תהייה תלויה בצופה. לכן, הטענה שלי היא שהתיאוריה שלך הרבה יותר "גרועה" משלי. אתה שב ומציג את מה שאני מציע כ"תיאוריה שיקרית ולא מציאותית". אני טוען שני דברים - דבר ראשון אחזור על עצמי ואומר שאין תיאוריה שהיא מציאותית לגמרי מכיוון שתיאוריה, מעצם הגדרתה היא מודל של המציאות, ובמודל אנו מזניחים חלק מהמציאות ומתרכזים בחלק אחר. תיאוריה אנתרופולוגית מסויימת למשל לא בכרח מתייחסת להשפעת צלילותם של מי הנהר על בני שבט מסויים. מי שניסח אותה בחר להתרכז בהשפעות הקשר עם השבט השכן ולא עם צלילות מי הנהר. האם זה נכון (כלומר שלקשרים עם השבט השכן יש עדיפות על צלילות מי הנהר כגורם מבחין)? לא, זה שיכנוע עצמי שגורס כי גורם מסויים דומיננטי יותר ואילו גורם אחר ניתן להזנחה. הוא אולי נראה לנו הגיוני אבל הוא לא בר הוכחה. לכן הטענה שלך כי "ואם המציאות מעוותת, אז יצא שכרנו בהפסדנו. מאחר ואנחנו לא באמת חוקרים ומגלים את המציאות כפי שהיא." תמוהה בעיני כיוון שזה מה שעושים *בכל* תיאוריה - מתארים תמונה מעוותת של המציאות כיוון שתיאוריה (ואני מוצא שאני שב וחוזר על עצמי) *אינה* המציאות - היא עיוות של המציאות שאנחנו מסוגלים לעבד דרך התבונה האנושית. אמנם התיאוריות הפיזיקליות יצרו מראית עין של מציאות (מה שתרם הרבה ל"מדת" של ימינו) אבל בל נשכח שגם הן אינן המציאות אלא קירובים למציאות. שנית, כמו שטענתי, ואני חוזר וטוען, לא ראיתי תיאוריה רצינית יותר, כלומר שהיא עקבית ולא מלאה בסתירות. ודבר אחרון. מעולם לא טענתי שבמציאות פוליטיקאים אינם טועים ולכן אין לי מושג מדוע אתה מתעקש על הערת השוליים. מה שאני טוען הוא שכהפשטה, לצורך מחקרי, ההנחה הזו סבירה, כיוון שלמרות שגם הם טועים, הם לא עושים את זה כל כך הרבה כמו שאנחנו חושבים ונוטים לייחס להם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יוצא מתוך הנחה מוקדמת שצריכה להיות, במדעי החברה, תאוריה אשר תהיה כוללנית ותקיף את כל המשתנים האפשריים. הטענה שלי היא שאין תאוריה כזאת בנמצא. וזה שאין, לא אומר שצריך לחפש בכוח אחת כזאת. אני מסתדר טוב מאוד בלעדיה. אין חיה כזאת במדע המדינה. בקושי מוצאים תאוריות הקשורות לקשר בין מדינות (דו קוטבית רופפת וכו). נכון, אני מחליט מתי פוליטקאי טועה ומתי לא. אין לי תאוריית על המחליטה זאת עבורי. וזאת מהטעם הפשוט, כיוון שלדעתי, אין תאוריה היכולה להחליט זאת עבורי. לא מצאתי אחת כזאת. וכאמור, אני ישן בשקט בלא תאוריה שכזאת. בעניין התאוריה האנתרופולוגית - זה לא שכנוע עצמי...זה מחקר עם תוצאות. אתה משכנע את עצמך שפוליטיקאים אף פעם לא טועים - מה שלא עומד במבחן המציאות אפילו לשיטתך. אתה לא תמצא אנתרופולוג שיגיע שהגיע לאן שהגיע עם המחקר שלו, בהסתמך על הנחות שלא עומדות במבחן המציאות. (יש כמה סוגי תאוריות אנתרופולוגיות. יש את לוי שטראוס המדבר על הרוח האנושית ברמת הקוגניציה, ואז אי אפשר להפריך או לאושש, בדיוק כמו פרויד. יש תאוריות כוללניות יותר, פונקציונליזם, נאו אבולוציוניזם וכו, שהתאוריות שלהם עובדות בכל מקום לשיטתם, אבל ללא הנחות יסוד מופרכות, ויש תאוריות שהחוקים בהם חלשים עד לא קיימים בכלל. גירץ לדוגמא.) אז אם ניקח את הדוגמא עם השבט - המחקר ידבר על קשר עם השבט השכן ולא עם צלילות מי הנהר, אם יגלה שבמקומות אחרים ישנה אותה תופעה ומי הנהר שם עכורים. (הדוגמא עם הכלכלה, היתה המחשה לסוג מסויים של הנחות, הנחות שהן לא עומדות ברמת תאוריית העל, אלא רק לצורך פשטות הדיון. וכשעוסקים במחקר ממש, אז אין מתייחסים אליהן.) אתה מכיר עוד תאוריות במדעי החברה שהן אמנם עקביות אך הן בנויות על הנחות יסוד שההוגים שלהם ידעו שהן מופרכות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ברור לי מדוע אתה טוען שאני יוצא מנקודת הנחה שצריכה להיות במדעי החברה תיאוריה שתכלול את כל המשתנים האפשריים. אני למשל מתעלם מהשאלה "מה אכל מן-דהו בארוחת הבוקר" ומפרטים רבים נוספיםץ למען האמת, מרוב הדברים אני מתעלם (צבע הבגדים, פסיכולוגיה, מזג האוויר וכו'). אני חושש שחסר לנו חומר כאן לדיון כדי להדגים את עמדתי לגבי הנחות מוקדמות. כיוון שאיני מתיימר להבין כמוך במדעי החברה אבקש, אם אפשר, שתמציא לנו דוגמא להנחת יסוד בתיאוריה במדעי החברה (אם אפשר, הנחת יסוד שתאפשר לנו לדון עליה ועל תקפותה). אני מוכן, זמנית, להסתפק בדוגמא שאתה הבאת - בכלכלה ההנחה היא שאנשים הם רציונליים. טענתי היא שזו למשל הנחה מופרכת. הוכחה (כלומר סתירה להנחה)? אנשים רואים אופרות סבון, וכותבים מכתבים לדמויות. לא נראה לי רציונלי במיוחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדוגמא של הכלכלה היא דוגמא שבאה להראות הנחות יסוד שבאות רק כדי לפשט דיון ומודלים. רק לצורך הלימוד הראשוני. אבל זה לא הנחה שמישהו ממדעי החברה טוען שהיא באמת קיימת. כשבאים לחקור לעומק, כן מדברים על אי רציונליות. בגלוי. למשל מהלכים בבורסה. אין הנחות במדעי החברה, שהן הנחות מופרכות ועומדות בתוקף בעת המחקר. אתה בשם השלמות התאורתית, מניח הנחות שגויות שלא עומדות במבחן המציאות. אני חוסך מעצמי הבאת הנחות ממדעי החברה, כיוון שלא קיימת הנחה שהמניח אותה טוען שאינה עומדת במבחן המציאות כל הזמן - וממשיך להשתמש בה. וזו בעצם הנקודה. אם אתה מכיר תאוריה במדעי החברה שבה הנחת היסוד - גם לדעת בעל התאוריה - היא הנחה מופרכת ובעל התאוריה עדיין משתמש בה, אתה מוזמן לגלות לי אותה. אני לא מכיר תאוריה כזאת. (אולי פרופ' בלבן מכיר?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוגמאת הכלכלה מעניינת אותי. אני למשל סבור שלטעון לאי-רציונליות של המשקיעים בבורסה זה גם סוג של תיאוריה דוגמאטית, שהרי בפעמים אחרות התיאוריה הכלכלית תטען כי המשקיעים הם כן רציונליים. כלומר, ההחלטה מתי המשקיעים הם רציונליים ומתי לא היא תלוייה בצופה (כמו במקרה הטעות) וזה לא ייתכן. אני סבור (ואיני בקי מספיק בכלכלה אז אני קצת מנחש כאן, וסליחה על היומרנות מראש) שניתן להסתמך על ההנחה "המשקיעים הם רציונליים" ולספק תיאוריה שתסביר את מהלכיהם על סמך ההנחה הזו, כמו שהבאתי בדוגמת "החוסכים בבנק". באופן כללי, גם שאלת הטעות וגם שאלת הרציונליות הן דוגמאות לתיאוריות בעייתיות כיוון שהן עוסקות בשיפוט של נשוא המחקר ולא בתיאור שלו. כאשר התיאוריה שלך כוללת אלמנטי "ג'וקר" כאלו הרי שהיא בעצם לא מסבירה כלום. אגב, הטענה שלי היא שבמציאות *ברוב* המקרים פוליטיקאים באמת לא טועים. האם אתה מוכן לקבל את זה? אם כן, הרי שהתיאוריה היא קירוב לא כל כך רע למציאות. לא? וכך הן כל התיאוריות - קירובים למציאות, בדרגות שונות של דיוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני שב ואומר - 'האדם הוא רציונלי' זו הנחה רק לצורך הלימוד והפשטת הדיון. אחר כך זה נזנח. אז אין כאן תאוריה דוגמטית המסתמכת על הנחה שגויה. "במציאות, ברוב המקרים הפוליטיקאים לא טועים". אני יכול להסכים עם המשפט הזה. כפי שברוב המקרים בעלי המקצוע לא טועים במקצוע שלהם. אלא שאתה לוקח הטענה הזאת צעד אחד קדימה מדי, כך שאתה משמיט לגמרי את האפשרות שפוליטיקאים לא טועים. זה כמובן, לא מציאותי. יוצא מכך ש*חייבים* להיות מקרים בהם התאוריה לא תעבוד. בדיוק באותם מקרים בהם הפוליטיקאי כן טועה. מצטער, לא מעוניין בתאוריית על שלא עובדת על כל המקרים. ושוב, כאמור, כרגע ישנה ברירה בין תאוריה עקבית אשר לא עומדת במבחן המציאות כיוון שבנויה על הנחת יסוד מופרכת, לעומת ענווה מסויימת ותאוריות יותר "קטנות" שיסבירו סיטואציות מסויימות על ידי בחינה יותר נקודתית של כל ארוע וארוע. 'תאוריית על' בסגנון שאתה מציע, זו 'תאוריית על' המתאימה למדעים מדוייקים, אך לא למדעי החברה. במדעי החברה, אין מנוס מבחינה מדוקדת של כל ארוע, של שדה מחקר וכו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם התיאויה הכלכלית שהצגת הייתה עקבית הרי שהיא הייתה טוענת אחת מהשתיים. או שהאדם הוא תמיד רציונלי או שהוא תמיד לא רציונלי. להבנתי היא לא עושה את זה אלא מחליטה באופן ארביטררי מתי נשוא המחקר הוא רציונלי ומתי לא. אולי אתה לא שם לב לזה אבל הנה דוגמא (שוב, ניחוש). אני מניח שהתיאוריה הכלכלית לא מניחה למשל שאנשים ישקיעו בחברה שהם יודעים בוודאות שהיא עומדת לקרוס, כלומר במקום אחד התיאוריה הכלכלית מניחה רציונליות. לעומת זאת, אתה טוען שבמקומות אחרים התיאוריה הכלכלית מניחה אי-רציונליות. אני שב ושואל - מדוע במקרה אחד מניחים רציונליות ובמקרה אחר מניחים אי-רציונליות? האם יש כאן קריטריון אובייקטיבי כלשהו? אני טוען שאם זהו המצב בכלכלה אזי גם שם יש בעיה, ואתה יכול שלא להסכים איתי מאותם טעמים שאתה לא מסכים איתי בנושא פוליטיקה, וזהו גם המקרה לגבי הפסקה השניה. ברור לי שהתיאוריה שאני מציע אינה מציאותית, אבל לא במובן הערכי שאתה נותן לזה, אלא במובן, שאני שב וחוזר עליו, שהתיאוריה אינה המציאות אלא מודל של המציאות. יתרה מזאת, אני טוען שהתיאוריות שאתה מציע (למשל לגבי כלכלה) הן תיאוריות בעייתיות כיוון שהן משקפות הכרעה ערכית לגבי נשוא המחקר שלהם (למשל, מתי הוא רציונלי ומתי לא). ברור לי שיש מקרים לגביהם התיאוריה שאני מציע נותנת תשובה שגוייה עקב הנחת היסוד המופרכת שלה, אני סבור שמספרם (כלומר מספר הטעויות שעושים פוליטיקאים) נמוך הרבה יותר ממספר ה"לא-טעויות", כלומר שבדרך כלל התיאוריה מספקת לי תמונה לא רעה בכלל של המציאות. כלומר, בסך הכל התיאוריה שימושית ונותנת ברוב המקרים תוצאות קרובות מאוד לאמת. אם יורשה לי לנסות לסכם את הדיון (כיוון שאני מוצא שאנחנו די חוזרים על עצמנו, אתה רשאי להמשיך את הדיון אם אתה מוצא כיוון חדש או שהסיכום שלי שגוי) הרי שהוויכוח בינינו הוא על הפילוסופיה של מדעי החברה - אתה רוצה תיאוריות שמסבירות את כל המקרים (שאני טוען שהן דוגמאטיות) ואני רוצה תיאוריות שדומות יותר למדעי הטבע (שאתה טוען שהן מופרכות כיוון שיש מקרים בהן הן שוגות). עם זאת, מצער אותי שאתה משלב את המילה "ענווה" ומנסה לשווה לדיון אופי ערכי של ראוותנות מצידי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
By your logic, I could say that for Newtonian Mechanics to be consistent, it would have to say that either that all rocks fall down, or that all rocks rise up but not both. Since Newtonian Mechanics allow both, in different situations, it means that that theory is inconsistant. Hurrah! No more Newtonian Mechanics.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ממש, אתה צריך הרי להגדיר קודם כל מה זה ''למטה'' ועוד הרבה דברים אחרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני ממש לא רוצה תאוריות המסבירות את כל המקרים. בטח לא תאוריה אחת. אני חושב שלא תתכן תאוריה שתסביר את כל המקרים. לכן צריך תאוריות "קטנות" יותר, "נקודתיות" יותר. או כאלה שלא מבוססות על הנחות לא נכונות. לא ראוותנות, אלא יומרנות. ולא שלך, אלא של בלבן. וגם זה נאמר לא כהקטנה. או לפחות לא בצורה שלילית. :) אנחנו באמת חוזרים על עצמנו, ואולי לקוראי האייל כבר נמאס, אז הנה הסיכום שלי: אפשר לטעון שפוליטיקאים לרוב לא טועים, לכן עלינו לנסות ולמצוא את הסיבה לטעות לכאורה. לנסות למצוא את הפוליטיקה הסמויה מהעין. אבל לא לעשות זאת בכוח. עלינו לקבל את האפשרות שפוליטיקאי יבצע מהלך מוטעה. גם לשיטתו. כך שאם לא נמצא הסבר משכנע לטעות לכאורה, נצטרך להסביר את המהלך כטעות. פשוט טעות. קורה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התחמקת יותר מדי בקלות מהטיעון של כליל. הוא נתן דוגמה עם "למעלה" ו"למטה", ואתה פטרת זאת בכך שאלו לא מונחים מוגדרים היטב. בסדר. האם תיאוריה פיזיקלית צריכה להניח שלחלקיקים תמיד יש מטען חשמלי חיובי, או שאף-פעם אין להם מטען חשמלי חיובי? למה תיאוריה כלכלית צריכה להניח שתמיד בני האדם רציונליים, או שהם אף-פעם לא רציונליים? אולי היא מצליחה לעקוף את השאלה הזו? אולי היא לא תלויה בה? ולעניין שעל המוקד - הטעות - אני חושב כמו אסף: אין טעם בקיבוע שרירותי של גורם אחד (פוליטיקאים לא טועים), אם אין לך סיבה מוצקה לחשוב שהוא אולי באמת תמיד נכון1. אתה מקבל תיאוריה עקבית, אבל בלי שום תשובה לשאלה מתי יש לקבל את מסקנותיה. התחליף - לבחון כל מקרה לגופו, מבלי לשלול על הסף טעות2 - עדיף. נכון שצריך להפעיל כאן שיפוטים של סבירות שלא ניתן לנמקם עד הסוף, ולכן הם בסופו של דבר סובייקטיביים במידת-מה. אבל גם בתיאוריה שלך, כפי שאתה רואה בדיונים כאן אפשר לפרש הצהרות של פוליטיקאים, וגם מעשים שלהם, בכל מיני דרכים (גם אם מניחים אי-טעות), וליצור כל מיני (סליחה על המילה) נראטיבים. אתה מכריע ביניהם על פי סבירות, באופן סובייקטיבי במידת-מה. 1 הניסוח של המשפט הזה מסורבל, אבל לא מקרי. אתה אוהב להשוות את הנחת חוסר-הטעות לאקסיומות שבבסיס הפיזיקה, למשל הנחת הקביעות של חוקי הטבע. אבל זה לא אותו דבר: למרות שאין לנו הוכחה (לא לוגית ולא אמפירית) שחוקי הטבע קבועים, אנחנו יכולים לפחות לחשוב ש*אולי* הם קבועים, וגם לשאוב עידוד-מה מכך שהעולם עד כה די עקבי בפיזיקה שלו, עד כמה שאנחנו רואים. אינך יכול להגיד "אני מניח קביעות של חוקי הטבע כדי לאפשר מחקר פיזיקלי, למרות שאני יודע שבפועל לפעמים הם משתנים קצת". 2 אבל כמו שכתבתי פעם כאן, מרכיב של טעות בהסבר המוצע למעשה של פוליטיקאי יוריד בצורה דראסטית את מידת הסבירות שאייחס להסבר זה. ככל שהטעות המיוחסת גסה יותר, כך אטה פחות לקבל את ההסבר. לכן, בשיטה שאני מציע הטעות היא ממש לא ג'וקר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנשים רציונליים כל הזמן - אבל הרציונליות שלהם היא רציונליות פרטית. הבעיה היא שאנשים חשדנים כלפי זרים. נכון - אם כל האנשים יכניסו את הכסף לבנק שוקע, הם יצילו את כל הכסף. אבל אני לא יכול לסמוך על כולם. אני עושה את הדבר הרציונלי עבורי - להיות פרזיט, לקוות שאחרים יכניסו את הכסף שלהם לבנק, ולהוציא את הכסף שלי לפני ההתמטטות. יש פה מידה לא קטנה של פסיכולוגיה חברתית, אבל אין ברירה אלא לעשות כן כאשר מדובר בבני אדם. אנחנו לא בינאריים - אנחנו לא עושים רק ככה או רק ככה. אנחנו עושים הכל - חלק עושה כך, חלק עושה אחרת. תאוריה שלא תסביר הכל, במובן הספציפי הזה, היא תאוריה חסרת ערך. מה שכן - תאוריה טובה גם תסביר למה זה עושה ככה וההוא לא, או לפחות תסביר את ההסתברות שאחוז מסויים ינהג כך ואחוז אחר ינהג אחרת. חשוב על תורת המשחקים - אנשים נוהגים באופן רציונלי מוגבל, כאשר המוגבלות נוגעת ליכולת לסמוך על אחרים, ועל האינטרס הפרטי לנצל אחרים. דוגמת טרגדיית השדה: בכפר מסויים יש שדה עשב שיכול להזין 100 פרות לכל היותר. בכפר יש עשר משפחות. אסיפת הכפר מחליטה שלטובת כולם, כדאי להגביל את מספר הפרות של כל משפחה ל-10 בלבד. אז כל משפחה מגדלת 10 פרות. אבל בסתר ליבם חושבים כולם - מה כבר יקרה אם אני אוסיף פרה אחת לעדר שלי? פרה אחת כולה! אז כל משפחה מוסיפה פרה אחת לעדר שלה, מתוך תקווה שהמשפחות האחרות ימשיכו לגדל 10 פרות בלבד. 110 פרות רועות באחו, הדשא מתדלדל ונגוז, ועד מהרה, כל 110 הפרות מתות ברעב. כולם נהגו באופן רציונלי, כולם הפסידו את הכל. מה הבעיה? אנשים טעו כשחשבו שהמשפחות האחרות לא ינהגו בדיוק כמוהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה עצמך אמרת שפעמים רבות נקודת-המוצא שלך לתובנות לגבי פוליטיקאים היא סתירות פנימיות בדבריהם, כך שאם מחר פרס יקרא לפירוז גרעיני במזה"ת, אני טוען שאתה תבחר באופן *שרירותי* באחת מהאופציות הבאות: א. להחליף את התאוריה "פרס בעד מאזן אימה גרעיני" בתאוריה "פרס נגד מאזן אימה גרעיני" ולדאוג שהתאוריה החדשה תתיישב גם עם תצפיות קודמות ("בלי דימונה לא היה אוסלו" או כד'), תוך שימוש ב-X. ב. להשאיר את התאוריה "פרס בעד מאזן אימה גרעיני" ולדאוג שהתאוריה הקיימת תתיישב גם עם התצפית החדשה, תוך שימוש ב- X. X: טיעונים מסוג "אמריה של פוליטיקאי אינה משקפת-עמדה, אלא הינה מכשיר להשגת מטרותיו המעשיות" וכן "יש לשים לב מי היה קהל-היעד של הדברים, ומכאן ללמוד על מטרתם" - ואת זה עושים תוך הנחה מוקדמת (או, אם תרצה, תאוריה קיימת ומבוססת על משהו) בדבר מטרות ועמדות של הפוליטיקאי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת? כנראה שכן, לפחות עד שייצטברו מספיק סתירות. קון כבר תיאר את זה לגבי כל סוג של תיאוריה (לא רק של ע"ב). ישנו שלב של "מדע נורמלי" שבו אנו מקבלים את התיאוריה שלנו. כאשר אנחנו בוחנים עובדות חדשות אנחנו נוטים להניח כי התיאוריה נכונה ואם יש לנו סתירה מסויימת אנחנו מבצעים תיקון קל או שפשוט "לא מתמודדים". ואז, עם הזמן, מצטברות מספיק סתירות שגורמות לנו להחליף את התיאוריה שלנו בתיאוריה אחרת. זו דרכן של המהפכות המדעיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לוקח את תוצאות מהלכיו של אדם, וקובע כי אלו היו מכוונות, ומכך אתה מסיק לגבי מטרותיו. אני לוקח את מהלכיו של אדם ואת מטרותיו הידועות לי, ומשווה אותם לתוצאות. אם התוצאות אינן מתקרבות אפילו למטרות, אני מניח שהייתה כאן טעות, או שגורם זר הפריע למהלך העניינים (ואז שוב הייתה מידה מסויימת של טעות בחיזוי המהלכים העתידיים של שחקנים אחרים). אם אני רואה שבאופן מובהק המהלכים של אדם אינם יכולים בשום צורה הגיונית להשיג את המטרות המוצהרות שלו - אז אני יכול לחשוד שאין בין מטרותיו המוצהרות לבין מטרותיו האמיתיות דבר וחצי דבר. לא שאין בגרסא שלי גם בעיות: אדם דתי עשוי להצהיר שהוא מעוניין לרפא את בנו החולה, ופעולותיו יהיו לקיחת הילד שלו לקברי צדיקים, למקובלים וכו'. הפעולות אינן רציונליות, ובכל זאת לא אטען שכוונותיו של האיש שונות מאלו שהצהיר עליהן - אני אטען שהוא טועה בחושבו שכל הפעולות הללו יעזרו לילד. אז המערכת שלי לא מושלמת, אבל לפחות היא לא מתעלמת מאספקט אחד ברור וידוע של הטבע האנושי. מיד לאחר שמצאנו טעות, עלינו להסביר מדוע היא נוצרה - במקרה שהצגתי, מדובר בידע שגוי על העולם (על פי עמדתי האתאיסטית, כמובן, אבל כולנו יודעים שאני תמיד צודק, אז אין טעם להתעכב על כך). במקרים אחרים, סיבות אחרות. להגיד סתם "הוא בטח טעה", זה לא שווה כלום. צריך להסביר מדוע הוא חשב שהפעולה שלו היא הגיונית במסגרת הנסיון להשיג את מטרותיו המוצהרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, אני לא לוקח את תוצאות מהלכיו של אדם, אני לוקח את התוצאות הצפויות של מהלכיון של אדם. אדם אינו פועל בחלל ריק, במיוחד בתחום הפוליטי, לכן התוצאות אינן בהכרח התוצר הישיר של מעשיו של אדם אלא "שקול כוחות" של פעולות של בני-אדם שונים. אין אפשרות לחזות באופן דטרמיניסטי את מהלכיהם של שאר המשתתפים (ולכן נסוגתי מעולם מדעי הטבע לעולם מדעי החברה). שנית, מהיכן ידועות לך מטרותיו של אדם? ממה שהוא אומר לך? האם כשסוחר בשוק אומר לך "אני בעדך", או "לי זה עולה יותר" גם אז אתה מאמין שהוא רוצה למכור לך סחורה במחיר הזול ביותר האפשרי? מדוע התמימות הזו ביחס לפוליטיקאים? אשר לרציונליות, הרציונליות שאני מדבר עליה היא רציונליות של אמצעים, בהקשר הפוליטי. ניסוח מוצלח יותר יהיה "הבנת היחס סיבה תוצאה". כלומר, אם תצעד לתוך בור הרי שתיפול לתוכו. מטרות (או ערכים) לעולם יהיו לא רציונליים. לסיכום, כמו שגם כתבתי בתגובה אחרת להלן. אני מוכן לקבל את ההסבר "טעות" במקרים מסויימים, אבל ההסבר אינו עומד לבדו אלא עם סיבה - מדוע ארעה הטעות בהכרח. אם כך, מדוע להתעקש על המונח "טעות" (שנושא אופי טעון ערכי-שיפוטי) ולא על ההסבר מדוע היא נוצרה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין שום בעיה לשלב את רעיון הטעות לתוך התיאוריה בלי לפגוע ב"מדעיות" המפוקפקת בין כה וכה שלה. כל מה שצריך זה לקבוע תנאים ברורים מתי טעות יכולה לקרות (אינפורמציה חלקית, הטעיות מכוונות ע"י גורם אחר, מצב אישי פסיכולוגי קשה). מתנאים אלה, נראה בלתי סביר שפרס טעה במקרה הנ"ל. שרון לא יכול היה להטעות אותו בנידון, ואין שום סיבה לחשוב שהוא היה נתון במצב פסיכולוגי קשה. אבל פרס כן יכול היה לטעות כשבחר בערפאת כפרטנר מועדף לשלום, ופעל תחת אינפורמציה חלקית (כל ניבוי לגבי העתיד כמוהו כאינפורמציה חלקית עד מאוד). טא-דה! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כך, הרי שזו כבר לא טעות במובן שאנחנו רגילים להתייחס אליו. אם האינפורמציה היא חלקית או מוטעה (ויש לנו הוכחה לכך) אזי ההחלטה היא נכונה ביחס לאינפורמציה שהייתה ידועה, אבל שגוייה ביחס להסתכלות בדיעבד שבה ידועה התמונה כולה. לא מדובר במקרה של "עשרות חיצים המצביעים ימינה אבל אתה בוחר ללכת שמאלה, כך סתם". כלומר, אם אני מבין אותך נכון, לא סביר להניח שפרס נשתבשה דעתו עד כדי כך שהוא "פתאום שכח מי זה מאיר דגן". אני מחיל את אותו כלל לגבי הבנתו של פרס את ערפאת - ערפאת נמצא בשטח מאז 1966 ומנהל מדיניות עקבית מסויימת, שאליה נחשף פרס מתוקף תפקידיו השונים בפוליטיקה הישראלית, כך שלא ניתן לטיעון בורות - פרס לא יודע מי זה ערפאת ואיזו פוליטיקה הוא מנהל. בשנת 1992 היה מצב עניינים מסויים בו התנהל משא ומתן עם נציגות פלשתינית מקומית. לא סביר (לדעתי לפחות) להניח שפרס לא הבין את המשמעות של דיוני וושינגטון, ואת אי שיתופו של "אש"פ תוניס" - קרי ערפאת, בשיחות. וגם אם לא הבין הרי ש"יכל לשאול". אבל ברור לי שלא היה צורך בכך כיוון שהוא הבין טוב מאוד את המשמעויות של דיוני וושינגטון ובחר ליצור מסלול עוקף וושינגטון שאופי ההסכם שהוציא (הסכם אוסלו) שונה לחלוטין מאופי ההסכם שנדון בוושינגטון.לכן, לדעתי, לטעון שפרס "טעה עקב חוסר אינפורמציה" כשבחר בערפאת כפרטנר מועדף לשלום זה סוג של התעלמות, לדעתי, ממידע רב שעומד לרשותנו בבואנו להבין את הפוליטיקה של פרס. סטגה-דוש! |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |