|
||||
|
||||
כמו שהם רכשו אותם בפעם הראשונה, לא? |
|
||||
|
||||
את מחליפה את כל החברים כל שנה? |
|
||||
|
||||
רגע, לא אמרתי שאני בעד השיטה הזו. השאלה הייתה איך הילדים אמורים לרכוש חברים. למה אם הצלחת לרכוש חברים בכתה א' המיומנות הזו לא תעמוד לך גם בכתה ב'? ולשאלתך, לא, אני לא מחליפה חברים כל שנה, אבל בכל פעם שאני מגיעה למקום חדש אני רוכשת חברים מחדש. במחשבה שנייה, אני מניחה שהלימודים באוניברסיטה דומים לשיטה הזו במידה רבה - האנשים שנהיו החברים שלי הם האנשים שלמדתי איתם. כמעט עם אף אחד מהם לא למדתי בשנה השנייה (ועוד פחות בשלישית). כתוצאה מכך, נשארתי בקשר עם האנשים שהיו חשובים לי במיוחד (וקשר של "שלום שלום" עם כל השאר) ויצרתי קשרים חדשים. עם רוב החברים שלי מהצבא אני בקושי יודעת מה קורה (ומדובר באנשים שבמשך קרוב לשנתיים היו דמויות מאד משמעותיות בחיי) למעט אלו שלשני הצדדים היה חשוב מספיק לשמור על קשר. מהשנת שירות אני בקשר עם מישהי אחת מהקומונה שלי. היינו חמישה. מהתיכון? לא דיברתי עם מי שהיו החברים הכי טובים שלי (שנים ארוכות) כבר כמה חודשים. |
|
||||
|
||||
כולנו היינו בצבא ובאוניברסיטה ועברנו (או העברנו את עצמנו) שינויים בהבט החברתי. השאלה היא אם את עושה את השינויים האלה בכל שנה מחדש, ובכפייה. ומה קורה עם החברים שרכשת בכיתה א'? מתי יהיה לך זמן לראות אותם אם כבר באו 35 ילדים מכיתה ב', שגם איתם צריך לשמור על קשר (כי אחרת מבודדים חברתית)? ואם זה כך כל שנה, האם הילד לא ילמד שחבל לו להשקיע בחברויות עמוקות, כי ממילא ייגמרו בסוף הסמסטר? האם אין כאן פספוס של האפשרות לבנות ולהעמיק מערכות יחסים חבריות לאורך זמן? |
|
||||
|
||||
את מציגה את זה באופן מאד מוגזם. אם יש בבית ספר 10 כיתות באותה שכבה, ובכל כיתה יש 25 תלמידים, אז יש בשכבה 250 תלמידים. גם אם כל שנה משנים את הרכב הכיתות באופן אקראי לחלוטין, עדיין רוב הסיכויים הם שתהיה עם כמה תלמידים מהשנה הקודמת (ועוד כמה מהשנה שלפניה, ועוד כמה מהשנה שתבוא) ובסופו של דבר מדובר על ילדים מאותה שכבה שאת נפגשת איתם כל יום בהפסקות, בשכונה, בכנסיה ובשיעורים משותפים... |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
השאלה איזה תלמידים. אם 7 מתוך 25 בני הכיתה מרביצים לג'ו הקטן, ודווקא הם אלה שעולים בגורל להישאר איתו כיתה, מצבו בסדר מבחינה סטטיסטית, אבל לא משהו מבחינת הפרצוף החבול. מה זה "בסופו של דבר מדובר על ילדים באותה שכבה"? מדובר על 250 איש, למען השם - חתיכת קבוצת התייחסות. זה כמו לעבוד באופן ספייס שבו מחליפים את השכנים באולם שלך בכל פעם באופן רנדומלי. בשביל מה זה טוב? זה פשוט נראה לי גורם סטרס טיפשי ומיותר. |
|
||||
|
||||
אם את כבר מדברת על מצב שדוקא השבעה הם השבעה שמרביצים - אין שום מניעה מיוחדת שכל הכיתה לא תהיה כיתה של 23 ילדים קשים + שני ילדים רגישים, פגיעים ודחויים - "כיתה בעייתית", מה שנקרא. למעשה, זוהי תופעה מוכרת וזה מה שקורה בפועל הרבה פעמים, וזאת נקודה מסויימת לזכות הערבוב, עם כל הבעיות האחרות שהוא מעורר. |
|
||||
|
||||
לא הבנתי. ממילא, כיתות בעייתיות בהגדרתן בד''כ לא מתערבבות עם ה''רגילות''. |
|
||||
|
||||
ומה קורא בישראל אם 7 תלמידים מרביצים ליוני הקטן? הוא ימשיך איתם עד כיתה ח'? כמו בישראל (ויש שיאמרו יותר מישראל) גם באמריקה לא מדובר ברובוטים. וגם שם משתדלים שלא לרכז 7 בריונים יחד עם החנון של השכבה. מדובר על 250 ילדים, אבל הם לא משחקים כל הזמן אחד עם כולם. כל אחד משחק עם החברים שלו, הפסקה היא באותן שעות, והכיתות נמצאות זו ליד זו. בשביל ילדים ביסודי, שנה זה הרבה מאד זמן, ולא נראה לי סביר שזה שפעם בשנה מחליפים להם חלק מהכיתה יגרום לסטרס. |
|
||||
|
||||
טיעון ההרבצה היה כדי להראות שלג'וני אין כל שליטה על מה שקורה פה. ולגבי "הוא ימשיך איתם עד כיתה ח"' - הייתי מעדיפה לטפל בסיטואציה, מאשר לזרוק את ג'וני בכל פעם למכונת הגרלה של מפעל הפיס, ולראות אם הפעם יש איתו בריונים או לא. "כל אחד משחק עם החברים שלו" - אבל מי החברים שלו? אלה שיושבים איתו בכיתה 8 שעות ביום? או אלה שישבו איתו בכיתה לפני שנה? או אלה שישבו איתו בכיתה לפני שנתיים? קשה מאוד לשמור על קשרים חברתיים הגיוניים בתנאים כאלה, שלא לדבר על קשרים מעמיקים ומתמשכים. |
|
||||
|
||||
בשני המקרים זורקים אותו ל''מכונת הגרלה של מפעל הפיס''. ההבדל הוא שבישראל זורקים אותו פעם אחת, בכתה א. באמריקה זורקים אותו כל שנה מחדש. (מתמטיקאים אומרים שכשמהמרים עם תוחלת שלילית, כמו בקזינו, עדיף לשים את כל הביצים בסל אחד, וכשהתוחלת חיובית, כמו בבורסה, עדיף לפזר את ההשקעה) החברים שלו הם אלה שהוא משחק איתם בהפסקות, חלקם יושבים איתו בכתה השנה, חלקם ישבו בשנה שעברה, חלקם הולכים איתו לחוג שח מט, וחלקם הלכו איתו לחוג שחיה בקיץ. נכון שקשה לשמור על קשר מתמשך אם אתה לא נפגש אם החבר שלך כל יום, אבל לא זה המצב... |
|
||||
|
||||
זהו, שכאן זה לא מתימטיקה (הפסקה השנייה שלך בכלל לא הגיונית ולכן קשה לי להתייחס). תראה, אני אומרת ש"זה לא מצב רצוי", בעוד שאתה והאלמוני השני אומרים ש"זה לא כזה נורא". ייתכן שזה באמת לא כזה נורא, ייתכן שיש ילדים שיעמדו בזה ואולי יש אף ילדים שימצאו בזה צדדים חיוביים. אבל לא זו השאלה. השאלה היא בשביל מה הערבוב הרנדומלי הזה טוב, איזה ערך חינוכי עומד מאחורי ערעור והחלפה של המערכת החברתית בתכיפות כזו (בעוד שככל הידוע לי, ילדים זקוקים ליציבות מסוימת כדי לפרוח בתוכה). וגם, כמה ילדים בני גילו ילד בן 6 או 8 מסוגל/צריך/רוצה לזהות כ"חברים" או כקבוצת התייחסות? אני לא מכירה אף פסיכולוג שהתשובה שלו לזה היא "250". |
|
||||
|
||||
את מזכירה לי מאמר שקראתי פעם על רגישות תרבותית בענייני עסקים. כתבה אותו בחורה אמריקאית שהייתה יועצת לחברות גדולות לגבי קשרים עסקיים עם יפן. היא אמרה שהיפנים צריכים לבנות אמון בבן אדם לפני שהם עובדים אתו ברצינות, והשיטה האמריקאית שבה כל שנה-שנתיים יש לחברה נציג אחר מאוד לא מתאימה להם. הם גם זקוקים להכיר אותו באמת, לארח אותו בביתם וכיו''ב. ובאמת כשחושבים על זה, אצל הרבה אמריקאים יש תחלופה גבוהה בסביבה החברתית. ודאי אלה שנמצאים בעולם האקדמי, נניח. |
|
||||
|
||||
גם כאן זה מתמטיקה (מה לא הגיוני בפסקה השניה שלי). אני לא אומר "זה לא כזה נורא", אני אומר "זה עדיף". טוב, לא עדיף לכל הילדים, אבל לרוב המוחלט. יכול להיות שיש כמה ילדים שהצליחו לקבל באותה רולטה בכתה א' 25 חברים טובים שיספיקו להם למשך שש שנים. רוב מי שאני מכיר לא הצליח כל כך (לפני חצי שנה הייתי במפגש משפחתי של בוגרי היסודי שלי, פתאום הסתכלתי על אישתי והילדים שלי והתביישתי להזכר שפעם רציתי שאלה יהיו החברים שלי). ואז, נוצר מצד בו אתה מבלה את כל היום במשך שש שנים אם אותם ילדים שרובם רחוקים מלהיות חברים שלך. במצב בו יש שכבה גדולה (וזאת נקודה חשובה) של 10 כיתות מקבילות, שלומדות באותו בית ספר, יש לך 250 ילדים, ולא, לא כולם חברים שלך, אבל הסיכוי שלך למצוא שם את אותם 25 שיהיו חברים טובים הוא הרבה יותר גדול. ובעזרת הערבוב הזה מוסיפים לך את האפשרות להכיר חברים פוטנציאלים אחרים. חברות שהיו לילדה שלי לפני שנתיים כבר לא כל כך חברות שלה עכשיו (למרות שהן עדיין לומדות ביחד) ילדים מתבגרים ומשתנים, והאפשרות לגוון את המלייה החברתי שלהם יכול רק להועיל, ואם עושים את זה בלי לפרק את המסגרת החברתית (שהיא ההפסקה ומה שמתרחש אחרי שעות הלימודים) אז מה טוב. |
|
||||
|
||||
אתה רואה את המצב כהזדמנות סטטיסטית להכיר ילדים נוספים. אבל מבחינה איכותית (ולא כמותית), ההיכרויות הללו דינן בד"כ להיות קצרות וחסרות תוחלת. ואגב, מי לידך יתקע שהחברים שלך מהשנה שעברה, אלה שכן מצאו חן בעיניך מתוך המבחר הרנדומלי, לא מצאו לעצמם חברים טובים יותר בשנה החדשה הזו, איתם הם מעדיפים להתרועע בהפסקה? בסך הכל בהפסקה עוסקים פחות או יותר במכנה המשותף של בני הכיתה הלומדים יחד: מכינים יחד (או מעתיקים) את השיעורים לשיעור הבא, צריכים לאסוף את הילקוט ולהביא אותו לחדר כיתה אחר, צריכים להחליף בגדים לבגדי התעמלות וכדומה. ומעבר לזה, שוב - מה שאתה מתאר כתהליך של התבגרות והשתנות עובד רק וולנטרית. אלמנט הכפייה מעקר מכאן את הצמיחה ומביא בעיקר קושי. |
|
||||
|
||||
"היכרות קצרה וחסרת תוחלת"? ממש לא. ההבדל בין זמן ההיכרות של ג'וני עם ג'רמי שלומדים בכיתות שכנות להיכרות של יוני עם ירמי שלומדים באותה כיתה הוא הזמן נטו בו הם (ארבעתם) מקשיבים למורה לחשבון. בכל שאר הזמן אין שום הבדל, והזמן הזה הוא לא "זמן איכות", אלא זמן שמנוצל למטרות אחרות (=הקשבה למורה לחשבון). אף אחד לא תוקע כלום. הסיכוי שהם ימצאו חברים אחרים זהה לסיכוי שאני אמצע חברים אחרים. "בהפסקה עוסקים פחות או יותר במכנה המשותף של בני הכיתה הלומדים יחד" לא יודע איזה ביתי ספר את מכירה, אבל באלה שמדתי, ובאלה שילדי לומדים בהפסקה עוסקים בהפסקה: באוכל, במשחקים, בשיחות ובכל דבר שלא קשור ללימודים. (לא מדובר על הפסקה של חמש דקות בין שיעור לשיעור). את רואה כפיה במקום בו היא לא נמצאת, אף אחד לא מנתק את היחסים של הילדים בכח, יותר מזה, משתדלים להתחשב ביחסים החברתיים בין הילדים. אם כבר, המצב בו ילד הולך לאותה כיתה עם אותם תלמידים שהדבר המשותף היחיד להם הוא שנת לידה ואיזור מגורים דומה היא הכפיה האמיתית והיא זאת שנראית לי בעייתית. |
|
||||
|
||||
אה, בשיעור מקשיבים למורה לחשבון? לא יודעת איזה בתי ספר *אתה* מכיר... בשיעור מקפלים מטוסי נייר, מציצים לתשובה של הילד בשולחן ממול, כותבים מכתבי אהבה, מחברים שירי לעג, ממציאים כינויים למורה, חולמים על הסנדוויץ' בהפסקה, וגם קצת מנסים להקשיב. אני לא מבינה מדוע אתה מנסח "משתדלים להתחשב ביחסים החברתיים בין הילדים". "משתדלים להתחשב" זה ניסוח שמשתמשים בו כאשר ישנו גורם שנראה חשוב יותר מיחסים אלה, ולפיו פועלים תוך ניסיון לגרום כמה שפחות נזק. אבל מהו אותו גורם? אמור נא לי (אני שואלת שוב), מהו הערך העומד מאחורי שיטה זו? אמור נא לי (גם את זה אני שואלת שוב), אם הערך הוא הגדלת מספר החברים או הסיכוי להגדיל אותו, כמה חברים לדעתך דרושים/רצויים לילד בגיל ביה"ס היסודי? |
|
||||
|
||||
כן, אולי עושים קצת מכל הדברים האלה (לא הילדים שלי, כמובן, אבל שמעתי שיש ילדים אחרים שעושים את זה). אבל אלה לא פעילויות חברתיות. לא ''הגדלת מספר החברים'', אלא יותר הגדלת המגוון ממנו נוצרים חברויות. נראה לי שמספר החברים יהיה פחות או יותר זהה בכל שיטה, ותלוי בילד ולא בשום דבר אחר. חוץ מזה, יש גם ערכים אקדמיים, למשל, להפריד בין ילדים שהצירוף שלהם ביחד רע לשניהם (במובן הלימודי). |
|
||||
|
||||
אבל שוב, אתה לא נותן שום זכות בחירה לילדים... נניח ש-70% מתוך תלמידי כיתה ה' 2 היו באים אליך ואומרים "די, בערבוב האחרון מצאנו את החברים שלנו ואנחנו רוצים להישאר איתם בכיתה בלי להתערבב שוב בשנה הבאה". האם היית מתיר להם? |
|
||||
|
||||
גם את (כנציגת השיטה הישראלית) לא נותנת לילדים זכות בחירה. תלוי בחוות הדעת של המורה וההורים. אם להשאיר אותם באותה כיתה אומר להפריע להם ו/או לשאר התלמידים ללמוד, לא הייתי משאיר אותם. אם המורה היה ממליץ להשאיר אותם ביחד, וההורים לא היו מביעים התנגדות, אז הייתי משאיר אותם (ה-70%) ביחד. |
|
||||
|
||||
אני כן אעביר כיתה את מי שסובל בכיתה שלו (ולא רק על סמך חוות הדעת של המורים וההורים). ואני מסתמכת על מידע מחקרי שמראה שילדים זקוקים ליציבות מסוימת, מה שלא ראיתי בדבריך. עדיין לא הבנתי את מה שעומד מאחורי שיטתך. למה פעם בשנה? למה לא פעם בשנתיים, או בחודשיים? ולמה בעצם לא ליישם אותה גם למבוגרים? למשל לעשות רוטציה תקופתית כוללת ומחייבת במקומות עבודה (נאמר, בין סניפים שונים של אותו תאגיד). |
|
||||
|
||||
בשביל היציבות ה*מסויימת* הזאת אני מעביר אותם רק פעם בשנה ולא כל חודשיים. שנה זה הרבה מאד זמן בשביל ילדים. הרי גם את מחליפה לילד את המורים והחומר הנלמד כל שנה. תביאי לי מחקר אחד שאומר ששינוי הרכב הכיתה פעם בשנה גורם לחוסר יציבות. למה לא ליישם אותה גם למבוגרים? אם אני מסכם את מספר הפעמים שעברתי עבודה או תפקיד או מקום ישיבה בעשור האחרון אני מגיע לבערך... 14 פעמים. הדבר הזה נכון לרוב מי שאני מכיר (ומי שלא, אז מי שמסביבו התחלף, שזה הרי אותו הדבר). השיטה הזאת מיושמת כבר עכשיו למבוגרים באופן טבעי. כמה אנשים מבוגרים את מכירה שעובדים באותה עבודה ובאותו תפקיד ואם אותו צוות יותר משלוש שנים? האם את חושבת שהם מאושרים מזה? |
|
||||
|
||||
הרי גם אני מחליפה את המורים והחומר הנלמד - בדיוק בגלל זה אני מנסה להשאיר לפחות גורם אחד קבוע. החלפת 14 מקומות עבודה? או-הו... שוב הנימוק הזה. אתה עברת מקומות עבודה *מיוזמתך* (או שפיטרו אותך כי לא הצטיינת בעבודה). ואתה כבר אדם בוגר, שיכול להחליט לעצמו. השיטה הזו לא מיושמת למבוגרים כלל וכלל, גם לא בשוק העבודה הדינמי ביותר. אני מדברת על החלפה-ערבוב של *כל* העובדים של סניף כלשהו של הום-סנטר או בנק לאומי, פעם בשנה. אני מכירה המון מבוגרים שעובדים באותה עבודה ובאותם תנאים, הרבה-הרבה יותר משלוש שנים. חלקם לא בחרו בזה ולא מרוצים מזה, חלקם שמחים בזה מאוד. מתוכם, אחת מהן היתה מאושרת לתרום 40 שנה מחייה לבנק מסוים, מתוכן לפחות 15 שנה באותו תפקיד ובאותו סניף (שעבר מקום גיאוגרפי פעם אחת, על כל עובדיו). אבל בוא לא נערב הורים. |
|
||||
|
||||
גורם קבוע אחד? בית ספר. הורים. בית, חברים. שכונה. שרת. חלק מהתלמידים. חלק מהמורים. לא לוקחים ילד מניו המפשיר ושולחים אותו ללמוד באלאבמה. לא החלפתי 14 מקומות עבודה. החלפתי מקום עבודה/ תפקיד/ מקום ישיבה 14 פעמים בעשור (סה"כ 5 מקומות עבודה, אם זה באמת מעניין אותך). אמא שלך גם עבדה באותו תפקיד אם אותם אנשים במשך 40 שנה? אולי סוג העבודה היחיד שאולי יכול להחזיק אנשים מרוצים בצורה כזאת הוא מקום שעובד עם קהל משתנה (כמו בנק, בית ספר או מוסך). אבל האמת היא שאני ממש לא מקנא במי שעובד ככה, ונראה לי שזה מתאים לסוג מסויים של אנשים (אולי כאלה שלמדו כל היסודי עם אותם ילדים?). |
|
||||
|
||||
נו באמת, החלפת מקום ישיבה באותו מקום עבודה לא נחשבת. אמא שלי, כן, חלק מהלקוחות בבנק ליוו אותה עשרות שנים (שמות העסקים שלהם הם חלק מזכרונות הילדות שלי). אני לא הייתי שמחה בסידור כזה, אבל שאלת אם אני מכירה מבוגרים שמרוצים מסידור כזה, ואני מכירה בהחלט, ולא רק אותה, אלא רבים כמוה (לא כולם אגב מהדור שלה, יש גם צעירים יותר). |
|
||||
|
||||
למה לא? טוב, מתברר שיש גם כאלה... |
|
||||
|
||||
ככל הידוע והזכור לי ממערכת החינוך, בד"ך לא מחליפים מחנך/ת כל שנה, אלא כל שנתיים. ב-12 שנותי במערכת החינוך, פעמיים היתה לי מחנכת למשך 3 שנים. גם מורים אחרים מלמדים במשך מספר שנים. לא מחליפים כל שנה מורה בכל מקצוע. בדיוק בשביל יציבות. |
|
||||
|
||||
זה מאד תלוי במערכת, אבל הסיבה העיקרית היא ממש לא היציבות, אלא יותר תנאי העבודה מול סגל המורים. אליבא דברקת, בשביל היציבות הקדושה, אסור להפריד את הילד מחבריו מהפגיה ועד המוות. לערבב כיתות פעם בשנה בתוך אותו בית ספר לא פוגע בשום ילד, ומאפשר לרובם רק לגוון את החוג החברתי שלהם. |
|
||||
|
||||
כמה קשקושים במשפט אחד... |
|
||||
|
||||
איזה מהם? |
|
||||
|
||||
''היציבות הקדושה'', ''מהפגיה ועד המוות'', ''לא פוגע בשום ילד''. |
|
||||
|
||||
זה שני משפטים שונים (יש נקודה אחרי ה"מוות"). מה הם ה"קשקושים" במשפטים האלה? |
|
||||
|
||||
היציבות לא קדושה, ברקת לא דיברה על הפגיה ועד המוות, יש ילדים שזה כן פוגע בהם. (אתה מוזמן לשנות ל''שני משפטים'') |
|
||||
|
||||
ברקת מוזמנת לתקן ולהסביר מה (אם יש) חשוב מהיצבות, וכל כמה זמן, אם בכלל, היא היתה משנה משהו בחייו של הילד. יש ילדים שזה פוגע בהם? יש לך שמות? מחקרים? הסבר? או שזאת סתם קביעה של "הגיון בריא" מול קשקושים? (שיניתי ל"שלוש דברים שאני לא מסכים איתם בשני משפטים" נשמע לי יותר טוב) |
|
||||
|
||||
לא צריך מחקר. לי הספיק הערבוב מחדש שהתבצע במעבר מהחטיבה לתיכון כדי ''לפגוע'' בי (כלומר, הייתי מעדיף שלא היה ערבוב מחדש). נראה לי שאתה זה שצריך לבסס את העמדה שלו אם אתה מנסה לקבוע משהו גורף לגבי ההשפעה של ערבוב כזה על כלל אוכלוסיית הילדים. |
|
||||
|
||||
(ערבוב חד פעמי לא מוכיח כלום לגבי ערבוב מסודר כל שנה) באותה מידה ברקת מנסה לקבוע משהו גורף (ערבוב הוא רע, מנוגד להגיון הבריא ולטובת התלמיד). חובת ההוכחה עליה. |
|
||||
|
||||
(הוא אומר משהו לגבי ההשפעה של הערבוב *הראשון*) בוא נסכים שחובת ההוכחה היא על *כל* אחד שמנסה להכליל על כולם. |
|
||||
|
||||
(לא ממש, הרי מדובר בערבוב בין בתי ספר שונים, עם ילדים שבכלל לא הכרת לפני זה, וזה עוד אחרי שהיית כמה שנים עם אותם ילדים) בסדר. אין לי בעיה שהדיון כאן ישאר ללא הוכחות. כל אחד יצטרך להחליט בין ההגיון הבריא של ברקת בצירוף אוסף אנקדוטות ישראליות, מול ההגיון הבריא שלי בצירוף אוסף אנקדוטות אמריקאיות. בינתיים, אני לא השתכנעתי מהטיעונים של ברקת והיא כנראה לא תשתכנע מהטיעונים שלי. |
|
||||
|
||||
(אצלנו החטיבה והתיכון היו אותו בית ספר, כך שאתה נשאר רק עם ה''היית כמה שנים עם אותם ילדים'' שנראה לי שפועל לרעתך - הרי אם נוצרו במהלך השנים הללו קשרים שהיה ראוי לשמר ונפגעו בגלל הרוטציה, הרי שקיום רוטציה כל שנה מונעת מקשרים שכאלו להיווצר מלכתחילה) |
|
||||
|
||||
אולי. אני לא מכיר את המקרה שלך, ולא יודע מה היה לך קשה שם. בכל מקרה, עד כמה שאני מבין, מהנסיון שלך, היה ערבוב אחד מוצלח בכניסה מהיסודי לחטיבה, וערבוב אחד לא מוצלח בכניסה מהחטיבה לתיכון. ז"א, 50% מהעירבובים היו טובים ו-50% היו רעים. אם תוסיף לזה את הערבוב מהגן ליסודי, הערבוב מהתיכון לצבא והעירבוב מהצבא לאוניברסיטה יש לך חמישה "ערבובים". כמה מהם היו טובים (במובן החברתי)? כמה מהם היו רעים? הסתברותית, מתוך 1,000 עירבובים, כמה אתה מעריך טובים לילדים וכמה רעים. אם התשובה שלך היא שמספר הטובים גדול מהרעים, אז עדיף "לפזר את ההשקעה" ולערבב כל שנה מחדש. אם אתה מעריך שמספר הערבובים הרעים גדול מהטובים, אז עדיף "לשים את כל הביצים בסל אחד" ולצמצם את מספר הערבובים. במילים אחרות, הרולטה דפקה אותך בכניסה לתיכון *ובגלל שאנחנו לא מערבבים* היא לא תיקנה את עצמה במשך שלוש שנים, בזמן שאילו היינו מערבבים, לא היית סובל יותר (במקרה הרע, היו יוצאים לך שלוש ערבובים רעים, וזה בדיוק מה שקיבלת בערבוב אחד חסר תקוה). אני לא חושב שהטיעון של "היית כמה שנים עם אותם ילדים" פועל לרעתי. אלמלא היית כל השנים האלה עם אותם ילדים, היית מכיר טוב יותר את כל הילדים בשכבה, והיית מוכן טוב יותר לערבוב כזה, מה שהיה יכול להועיל לך. |
|
||||
|
||||
אוי לא. לא אמרו לא לערב מתמטיקה בעניין? |
|
||||
|
||||
כשמישהו מסביר לי על ''הגיון בריא'' ומתעקש שלא לדבר על מתמטיקה, אני מפקפק. |
|
||||
|
||||
יש לאסימוב סיפור קצר נפלא בשם ''היגיון'' (שמופיע ב''אני, רובוט''). אני ממליץ בחום. |
|
||||
|
||||
גם לי אין בעיה לא לשכנע אותך. את עמדתי הבהרתי. |
|
||||
|
||||
כל ההכללות הן שגויות. |
|
||||
|
||||
נחמד את זאת לא הכרתי |
|
||||
|
||||
שטויות במיץ. אני האחרונה שאגן על קבוצת השווים, שיש בה אלמנטים הרסניים לטעמי (חפש הודעות ישנות שלי באייל בנושא זה). אבל אם כבר תוקעים את הילד עם עוד 40 בני גילו לכל היום במשך שנים, שיעשו את זה בצורה כמה שפחות פוגעת. |
|
||||
|
||||
אני מסכים, שיעשו את זה בצורה כמה שפחות פוגעת. לדעתי, לערבב כל שנה פוגע הרבה פחות. |
|
||||
|
||||
ולגבי "תביאי לי מחקר" - תפעיל קצת היגיון בריא. שינוי של הרכב כל הכיתה פעם בשנה, בצורה אקראית, הוא גורם אי-ודאות חזק שאינו בשליטת התלמידים. אי-ודאות + חוסר שליטה = לחץ משמעותי. מלבד זאת, ממליצה לך לקרוא קצת כאן (זהירות, מסמך וורד): ובצורה מקוצרת גם כאן: על המושג "אקלים כיתה" והחשיבות שיש ללכידות חברתית של בני הכיתה בכל הנוגע להשפעה על ההישגים בלימודים, מידת התוקפנות ועוד גורמים חשובים. |
|
||||
|
||||
אני מפעיל הגיון שאני חושב שהוא בריא. ילד שיודע שהכתה שלו תשתנה בשנה הבאה, לא מרגיש "אי-ודאות" מיוחדת, ובטח שלא "חוסר שליטה" (כאילו אם לא היו מערבבים את הכיתה היתה לו שליטה). אני לא רואה איך דבר כזה יכול לגרום ללחץ משמעותי. יותר מזה, אם זה היה גורם ללחץ משמעותי, הייתי מצפה מהאמריקאים (שאולי ההגיון שלהם, כמו שלי, חולה) לראות את זה בעייניים, ולנהוג בהתאם. הם לא עושים את זה. כמי שראה כיתה ישראלית ואמריקאית, אני חושב שדווקא לנו יש הרבה מה ללמוד מהם גם במה שנוגע לאווירה אקדמית, וגם במה שנוגע לאושר של הילדים בכתות. איפה כתוב שם שעירבוב הכיתות פעם בשנה משפיע לכאן או לכאן על "אקלים הכיתה"? ההגיון החולה שלי דווקא חושב שאם ערבוב כזה ישפיע, הוא ישפיע לטובה, ושדווקא האילוץ להשאיר את הילד כל שנה באותה כיתה ישפיע לרעה. |
|
||||
|
||||
הלו? הקישור הזה מדבר על לכידות חברתית. תסביר לי בבקשה איך החלפת חברי הכיתה כל שנה תורמת ללכידות חברתית בכיתה. החלפה רנדומלית ללא התחשבות ברצון הילד - בהחלט גורם של אי-ודאות ("מי יעלה בגורל איתי בשנה הבאה?") וחוסר שליטה ("רק עם הסכמת המורים וההורים יאשרו לי לא להיפרד מחבריי בשנה הבאה"). לגבי הטיעון "האמריקנים גדלו ככה ויצאו בסדר" - כבר מזמן צריך להיות זמזם אדום של טיעונים שלחיצה עליו תפסול את הטיעון הזה. ולהזכירך, יש לנו הרבה מה ללמוד מהאמריקנים בעוד המון תחומים, למשל הגעה לבי"ס בזמן וירי בתלמידים אחרים ללא הודעה מוקדמת. |
|
||||
|
||||
החלפת חברי הכיתה כל שנה לא ממש משפיעה על הלכידות החברתית. לא אם מדובר בתלמידים שכבר נמצאים באותה מערכת שנים, שמכירים זה את זה ומשחקים ביחד בהפסקות. השאלה "מי יעלה בגורל איתי בשנה הבאה?" לא כל כך משנה, בגלל שלא מדובר על נתק מוחלט (או אפילו חלקי) ממי שלא יעלה איתך, פשוט לא תקשיבו ביחד למורה לחשבון (או שלא תציירו במחברת אחד ליד השני). חוסר השליטה הזה ("רק עם הסכמת המורים וההורים יאשרו לי לא להיפרד מחבריי בשנה הבאה") קיים, ובצדק, עבור ילדים ביסודי בכל מערכות החינוך שאני מכיר, כולל הישראלית והאמריקאית. אבל רוב הילדים כאן ושם לא ממש מודעים לזה. אם העובדות וההגיון הבריא שלך לא מסכימים, אני צריך להעדיף את השני? |
|
||||
|
||||
"משחקים יחד בהפסקות" לא קשור לחברי הכיתה, נכון? בתמונה שאתה מצייר, לא כ"כ משנה מי נמצא עם התלמיד בכיתה, כי ממילא יש לו את אותם חברים מההפסקה - אותם פגש... איפה? נכון, בכיתה הקודמת. אז אולי בכל זאת משנה מי איתו בכיתה? לגבי חוסר השליטה - אכן זה גורם חזק מאוד בחייהם של ילדים. אני בעד לצמצם אותו היכן שאפשר, במגבלות המינימליות של המערכת. |
|
||||
|
||||
"משחקים יחד בהפסקות" לא קשור *רק* לחברי הכיתה. חלק הוא פגש השנה בכיתה, חלק בשנה שעברה בכתה, חלק לפני שנתיים בכיתה, חלק בשכונה, חלק בכנסיה, חלק בחוג אסטרונומיה, וחלק הוא פגש שהוא שיחק עם חבר משותף. איך זה שאת משאירה את התלמיד עם אותם 30 ילדים 10 שנים מצמצם את חוסר השליטה (או מגביר את השליטה) של התלמיד? הדיון הזה התחיל מזה שניסיתי להסביר מה ההגיון שעומד מאחורי מהלך כזה. הסברתי. עכשיו אני מוצא את עצמי חוזר על אותו הסבר שוב. ואני חייב לשאול אותך: הבנת את ההסבר שלי? את באמת חושבת שהוא נטול הגיון? את באמת חושבת שיכול להיות שהשיטה הזאת נטולה הגיון? את באמת חושבת שמי שמוביל את מערכת החינוך האמריקאית לא חושב בהגיון? |
|
||||
|
||||
טוב, נו... די להסתובב במעגלים. הבנתי את ההסבר שלך, וההגיון העומד מאחוריו לא מקובל עלי בגלל פער בהנחות יסוד ואמונות. כן, אני באמת חושבת ששיטה כלשהי יכולה להיטמע ולהיות מקובלת בארה''ב ואפילו בעולם, ולהיות נטולת הגיון. |
|
||||
|
||||
אז פשוט תגידי את זה. איזה הנחות יסוד ואמונות שלי לא מקובלות עלייך. (עלי, למשל, לא מקובלת האמונה שיכול להיות שההגיון של כל כך הרבה אנשים בלתי תלויים לא בריא) |
|
||||
|
||||
עלי לא מקובלת האמונה שכל מה שבא ממערכת החינוך היסודי בארה''ב אין להרהר אחריו. |
|
||||
|
||||
אההה. אם ככה יש לנו אמונה משותפת. |
|
||||
|
||||
''וירי בתלמידים אחרים ללא הודעה מוקדמת''. אל דאגה, זה יגיע. |
|
||||
|
||||
מניסיוני בבתי-ספר אמריקאיים (חטיבת ביניים ותיכון) אין בכלל 'כיתות', אלא שלומדים כל שיעור עם קבוצה אחרת (כמו באוניברסיטה). ה'כיתה' (homeroom) משמשת רק לחמש דקות ראשונות כל יום ולאירועים מיוחדים. הרבה טוב חברתי לא יצא לי מהשיטה הזו, אבל זה בכל מקררה לא אותו דבר כמו שיטה ישראלית + ערבוב פעם בשנה. |
|
||||
|
||||
אם רק ''כותבים'' מכתבי אהבה, ולא ''מחליפים'' אותם, זה לא ממש חיברות. החיברות נעשה בכל זאת בהפסקות. (או לא נעשה כלל, כפי שקרה אתי, למשל). |
|
||||
|
||||
"When you're in your thirties it's very hard to make a new friend. Whatever the group is that you've got now that's who you're going with. you're not interviewing, you're not looking at any new people, you're not interested in seeing any applications. They don't know the places. They don't know the food. They don't know the activities, If I meet a guy in a club on the gym or someplace I'm sure you're a very nice person you seem to have a lot of potential, but we're just not hiring right now. Of course when you're a kid, you can be friends with anybody. Remember when you were a little kid what were the qualifications? If someone's in front of my house NOW, That's my friend, they're my friend. That's it. Are you a grown up.? No. Great! Come on in. Jump up and down on my bed. And if you have anything in common at all, You like Cherry Soda? I like Cherry Soda! We'll be best friends!"
|
|
||||
|
||||
מוזר, על איזו פלנטה מצאתם, שניכם, את הילדים המוזרים האלה. אצל ברקת ילדים ש"מחליפים לבגדי התעמלות" בהפסקה, במקום לבוא איתם מוכנים מהבית ולהישאר בהם כל היום עם הזיעה והכל, או במקום להחליף בתחילת השיעור לקול הפזמון המוכר של המורה להתעמלות - "אלף פעם אמרתי לכם להתלבש קודם ולהגיע לשיעור מוכנים!", ואצלך ילדים ש"מקשיבים למורה לחשבון" - לכל היותר ניתן למצוא ילדים שלא עושים רעש בזמן השיעור - אבל להאשים ילדים ישראלים (או אמריקאים?) ממוצעים ונורמטיביים - שהם *מקשיבים*? - ועוד למורה ל*חשבון*?? :-) |
|
||||
|
||||
מה לעשות, אצלנו היו מחליפים. זו אגב אחת הסיבות שעד היום אני לא הולכת למכון כושר, לשיעורי יוגה או לכל פעילות גופנית ממוסדת (חוץ מזה שאני בטטת כורסא) - שונאת להחליף בגדים לפני השיעור. טוב, בעצם זה תירוץ ולא סיבה. |
|
||||
|
||||
זה לא נשמע סביר שמערבבים את *כל* הילדים כל שנה (בארה"ב), ובטח יוצא שיש לכל ילד בכיתה גם כמה חברים משנים קודמות. |
|
||||
|
||||
ואם אתה ילד שאין לו הרבה חברים? יש לך 2 חברים בכיתה. חברים טובים. ועקב הרוטציה אתה מוצא את עצמך בלי חברים כלל בכיתה? |
|
||||
|
||||
לא יודעת איך זה בארה''ב, אבל כשבבית ספר שלי היה צריך לפצל את הכיתות (משתיים לשלוש) אז כל ילד יכל לבחור שני חברים שהוא רוצה שיהיו איתו בכיתה. ואם בכל זאת נפלת בכיתה בלי אף חבר (או שרבת איתם בחופש) יכלת לבקש לעבור כיתה. למען האמת, גם בתיכון שלי כך היה (ואז היינו שמונה כיתות) |
|
||||
|
||||
מה עדיף? ילד בלי חברים בכתה בלי רוטציה או ילד בלי חברים בכתה עם רוטציה? |
|
||||
|
||||
ממש לא חשבתי שאני מיוחדת בהיבט הזה. האם אני עושה את השינויים האלו כל שנה מחדש? בחמש-שש שנים האחרונות כן. האם זה בכפייה? לא לגמרי, אבל שנת השירות שלי והשירות הצבאי היו בתקופה מוגדרת שלא הייתה נתונה לשליטתי. האם האוניברסיטה כופה עלי לשנות את הרכב החברים איתם אני לומדת? אני מניחה שאני יכולה להחליט שאני לוקחת רק קורסים עם החברים שלי (ולא את הקורסים שרלוונטים לגבי). הבעיה היא שגם החברים שלי לא לומדים את אותם הקורסים אחד עם השני ואז מה אעשה? אני מסכימה שיש הבדל גדול בין השאלה אם התהליכים האלו מתרחשים כשאתה אדם בוגר לעומת ילד קטן. ואני באמת לא מתלהבת במיוחד מהשיטה הזו. מצד שני, אם את הילדה הדחויה בכיתה ג', תמיד תוכלי לקוות שבכיתה ד' העניינים ישתנו. מעבר לכך, וכבר ציינו כאן קודם, אתה רואה את החברים שלך בעוד מקומות - בתנועה, בחוגים, במתנ"ס, בשיעורים לפי הקבצות/מגמות (לא יודעת אם זה רלוונטי לבית ספר יסודי) או בהפסקות. |
|
||||
|
||||
התשובה שלי מתמצה בתחילת הפסקה השנייה שלך. |
|
||||
|
||||
ברקת כועסת אני למדתי פחות או יותר עם אותם ילדים מ-א' עד ח'. והיו לי די הרבה חברים בכיתה. את הילדים מהכיתות המקבילות בקושי הכרתי. היום, במבט לאחור, אני חושב שפספסתי. העולם שלי בגיל שבע יכל להיות הרבה יותר עשיר אם הייתי נחשף לילדים ומורים נוספים. |
|
||||
|
||||
אולי אתה יכול לציין את המונח לזה באנגלית? ידעתי שהתופעה קיימת אבל לא הצלחתי למצוא באינטרנט תאור טוב. חיפשתי תחת reshuffle אבל מצאתי בעיקר חומר על שינויי שרים בממשלה הבריטית. |
|
||||
|
||||
מוזר. שאלתי את כמה מקומיים, והם לא מוצאים לזה שם. הם בכלל לא חשבו שיש דרך אחרת. מישהו סיפר לי שאצלם לא ערבבו עד תיכון, אבל בגלל שהוא גדל בעיירה קטנה במיין והיו רק שתי כיתות בכל שכבה. מישהי אחרת סיפרה לי על אחינית שלה שלמדה במקום דומה, וכמה שקשה לה עכשיו לקבל שינויים מכל סוג. מקווה לעדכן. |
|
||||
|
||||
כועסת? מה פתאום? אני סתם מרירה ומתוסכלת. |
|
||||
|
||||
(להפסיק לעשן ולשתות הרבה מים) |
|
||||
|
||||
(להתחיל לעשן ולשתות הרבה אלכוהול?) |
|
||||
|
||||
(אנחה) הלוואי. עד שנגמלתי מעישון, השתגעתי לחזור להרגל המגונה הזה? לעומת זאת, אלכוהול יסייע לי לשכוח את חרפת המרירות. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |