|
מחרוזת השירים ה"סיניים" הקצרים של שכ"ג ואחרים היא שובבה ומקסימה, אבל אתה הרי לא טוען ברצינות שהשירים האלה (שבודאי שורבטו, ברובם, תוך שתיים-שלוש דקות) הם מסוג השירים שיופיעו במדור שירה כלשהו.
נזכרתי בראיון מלפני מספר שנים, עם עורך באחת ההוצ"ל הגדולות בארץ, שסיפר שהוא מקבל מדי יום כתבי יד, ובסה"כ - המוני כתבים. כל אחד מן הכותבים משוכנע שיצירתו היא יצירת מופת - ולמעשה הרוב הגדול של הכתבים אינו ראוי לפרסום. כדוגמה, סיפר שמישהו שלח לו קובץ שירים שאחד מהם, אופייני, התחיל בערך כך: "אני יושב לי מתחת למלפפון וכותב לי עם השפיץ של העפרון" (וזה לא היה שיר לילדים).
(לדעתי, האיילים שהשתתפו בימים האחרונים במקבץ השירים הסיניים אצלנו, דווקא יודעים בדיוק את אופי שיריהם ואינם בעלי יומרות חסרות פרופורציה)
הציטוט מדברי הרב לוין ז"ל אינו מוכר לי, אך להנחתי, דבריו נאמרו בהקשר מסויים (אולי בתגובה בנוגע לסיפוריהם האישיים של אסירים?) ולא כאמירה כוללת התקפה לכל מקום וזמן. מכל מקום, דימויים, מטאפורות ומשלים בשירה לא תמיד נכתבים מתוך כוונה "סתומה", ולא תמיד במליצות. לעיתים, הדברים, אם ייאמרו באופן ישיר ולא בעזרת אמצעי מתווך - יכאיבו מדי לכותב (במקרה שלפנינו - כותבת, נערה צעירה) או יזעזעו מדי את הקורא. לעיתים אחרות לא מדובר דווקא בכאב או בזעזוע, ועדיין חש הכותב דחף להביא את דבריו תוך שימוש באמצעי שירי עוקף, כלשהו.
הפרשנות גורסת כי אוסף שירי האהבה המהווה את מגילת שיר השירים, אין משמעותו כברו והריהו בעצם אלגוריה לאהבת האל את עמו. הייתכן ששלמה המלך, שלו מיוחסת, מסורתית, כתיבת המגילה - פשוט "לא היה לו מה להגיד", ולכן "סתם" את דבריו והסווה אותם ב"סגנון מעורפל", ע"מ לצוד נפשות במליצותיו?
|
|