בתשובה לתובל, 28/12/06 0:36
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"מעטים מול רבים" לא ממש מתאר את המצב הצבאי של ישראל. למעשה יחסי הכוחות אינם נוטים משמעותית לצד זה או אחר. בשנים האחרונות צה"ל דוקא התרגל לפעול במציאות של יתרון כח מכריע (מול הפלשתינאים, החזבאללה). מדינות ערב אינן מחזיקות מערך מילואים והגיוס אצלן הוא התנדבותי או חלקי מאוד. יחס הכוחות במלחמת יוה"כ למשל, היה בערך מאוזן. אם היחס המספרי היה גורם חשוב, לישראל לא היה סיכוי בכל מקרה. במציאות הכח הצבאי הוא פונקציה מורכבת של גודל מספרי, יכולת כלכלית וטכנולוגית ושיקולים פנים-פוליטים (שליטים ערביים עשויים לראות בראיון של חימוש ואימון כל האזרחים רעיון מסוכן, לפחות לשלטונם). בכל אופן התשובות לשאלתך: א. צבא שכיר מקצועי אינו מוצע כפתרון עדיף על צבא אוניברסלי, אלא כהכרח בל יגונה במציאות בה תפקודו של הצבא האוניברסלי הולך ומתדרדר. ב. יש מציאות מתמשכת בה היכולות והביצועים של צה"ל הולכים ופוחתים. אני מיחס זאת לאובדן הבטחון העצמי הנובע מן הדרישות ההולכות וגדלות מן הצבא בד בבד עם ירידת המוטיבציה להתגייס אליו. את ירידת המוטיבציה אני מיחס חלקית להתנהגות הנצלנית ארוכת השנים בה נהג צה"ל במגוייסי החובה (צא וחשוב, מאלו יתרונות נהנים היום יוצאי צבא לעומת האחרים). צה"ל ניצל והעביד את מגוייסי החובה בזמן שאת התגמולים הוא שמר לאנשי הקבע. ירידת המוטיבציה היא בחלקה תגובה הגיונית אם גם מאוחרת ובחלקה תואמת את הלך הרוח הגלובאלי בכל המערב. אם תתעקש להמשיך בפתרון שהיה טוב בזמנו וכעת הוא הולך ומאבד מתפקודו תקבל עוד ועדות אגרנט ווינוגרד. עדיף לעבור לפתרון שהוא אולי פחות אופטימלי אבל יותר מתפקד. ב. למעשה צה"ל כבר עבר מהפכה של צימצום ומיקצוע. מאחר ולא היתה מלחמה כוללת כבר שנים רבות, רבים אינם יודעים כי הדוקטרינה של צה"ל התבססה על כוח המילואים. במלחמת יוה"כ דובר שהסדיר יחזיק מעמד בקוים עד שיגוייסו המילואים למהלך המכריע. היום, מלחמת לבנון ב' מדברים על חיילי המילואים ככוח סוג ג' ומתבססים על חיילי הסדיר. שדה הקרב העתידי הולך ונעשה טכנולוגי וגם החייל הרגלי מתפעל יותר ויותר ציוד והאימון הטכני והטקטי שלו הולך ונעשה מורכב וארוך יותר ויותר. חייל המילואים המשרת שבועיים בשנה בש"ג התנחלויות אינו בבחינת אופציה חליפית לחייל המאומן. השאלה שאני מציג היא על מה עדיף לבסס את הבניין הצבאי, על תצוגות תכלית ועשן ועל אפרם של ששת המליונים או על אמצעים פרוזאים יותר כמו שרות ארוך טווח ומשכורות ותגמולים הולמים? ג. חלק מתפקידו של הצבא הסדיר היה לאמן ולהכשיר את חייליו ל"קריירה" של אנשי מילואים. מאחר ואיש המילואים איננו עוד תחליף מתקבל על הדעת ללוחם הסדיר, צריך לשנות את כל אופן החשיבה. צבא המילואים לא יהיה הכח הלוחם העיקרי אלא יהא דרג ב של לוחמים פחות מאומנים ומצויידים שיגבה וישרת את הכח הלוחם. את האימון המצומצם של חייל המילואים ואת תחזוק השלד של יחידות המילואים יכולים לעשות אנשי קבע לא פחות טוב מן הסדירים. ד. למעשה הפתרון, כפי שאמרו אחרים, הוא פחות דרסטי מכפי שהוא נראה. תחילה יש להוריד מצה"ל כל מיני תפקידים שהוא עושה היום. עצם הקטנת צה"ל כבר תצמצם אותו שכן חלק גדול מדי של הפעילות הצבאית נועד לקיום עצמי - טבחים, נהגים, מוסכניקים, אנשי תחזוקה, שלמים, פקידים, אפסנאים. יש לא מעט משימות שהועמסו על צה"ל ללא הצדקה (למשל חלק מאיסוף המודיעין יכול להעשות ע"י סוכנויות אזרחיות כמו בארה"ב ובריטניה. משמר הגבול יכול להתחזק ככח בטחון פנים עצמאי. מורות חיילות וגל"צ יוכלו להסתדר גם בלי אופנת המדים). ה. פעם היה נהוג לומר שאיננו עשירים מספיק כדי להרשות לעצמנו פתרונות זולים. אתה לא יכול לנצל ולרמות אנשים במשך שנים מבלי שתהיה לכך השפעה בדרך כזו או אחרת. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
1) מעטים מול רבים לא מתאר את המצב של ישראל כי יש לנו צבא מילואים גדול. הסתפקות בצבא מקצועי קטן תחזיר אותנו לעמדת נחיתות מספרית קשה. 2) יחסי הכוחות ביום כיפור לא היו מאוזנים. שלוש וחצי אוגדות בדרום מול תשע דביזיות מצריות. שלוש אוגדות בצפון מול חמש דביזיות סוריות. 3) ירידת המוטיבציה גורמת לירידה במספר המתגיסים. אך מי שמגיע בסופו של דבר ליחידות הלוחמות הוא מי שיש לו מוטיבציה ולא השתמט. הירידה בביצועי צה"ל נובעת מהשתפרות הערבים ממלחמה למלחמה. וגם מהמעבר ללחימה בעצימות נמוכה המקשה על צבא סדיר לנצל את יתרונותיו. 4) במלחמה קור הרוח והיציבות הם גורמים חשובים ביותר. לפעמים עדיפים חילים ותיקים יותר ומאומנים פחות על ילדים בני 18. חוסר כשרותו של צבא המילואים כיום נובע מהזנחה ארוכת שנים באימון ובציוד ולא מאי התאמה קונספטואלית של צבא מילואים למלחמה מודרנית. כוח האדם ביחידות המילואים הלוחמות לא חסר אנשים בעלי הכשרה טכנולוגית (אזרחית) נרחבת. בודאי יותר מזו שיהיה לחיל ממוצע בצבא מקצועי. קצת עבודה שלישותית בהתאמת שירות צבאי לכשורים אזרחים וקצת יותר השקעה באימונים יכולים להפוך את צבא המילואים לכוח שיוכל להתמודד עם צבא ערבי סדיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2) אני אפילו לא מבין קטן בענייני "צה"ל וחילו", אבל אאל"ט האגד הצה"לי הוא המקבילה למה שקרוי קורפוס בצבאות הזרים שזה משהו כמו 2-3 דיויזיות. ביוה"כ יחסי הכוחות לא היו מאוזנים ממש אבל בשום אופן לא הביאו לידי ביטוי את היחסים המספריים. הסוד הוא כפי ששנינו אומרים - כוחות המילואים. המעבר מצבא סדיר לצבא קבע אכן יוצרת בעיה לכוח המילואים, אבל לבעיה הזו הגענו גם עם גיוס חובה (ראה 4). 3) מלחמה בעצימות נמוכה מעצם הגדרתה אינה מבטלת את יתרונות הצבא הסדיר. מלחמה בעצימות נמוכה דוקא מבליטה את החסרונות של צבא גדול מדי, לא מקצועי ולא ממושמע. "השתפרות הערבים ממלחמה למלחמה" היא בעצם המעבר משימוש בכוחות סדירים לכוחות לא סדירים, שזה לא ממש שיפור. בתוך מסכת הכשלים, האכזבות והבלבולים של צה"ל במלחמת לבנון ב', אפשר לשאול איך החזבאללה לא הצליח להוציא אפילו פעולה התקפית מוצלחת אחת? יתכן שזו החלטה איסטרטגית נכונה אבל זה בהחלט לא מצביע על יכולות מי יודע מה גבוהות. 4) השאלה היא כיצד הגענו ל"הזנחה ארוכת שנים באימון ובציוד ... של צבא מילואים". האם זה לא נבע מן הסיבה הדו-ראשית של הצורך בלוחם כשיר בזמן מיידי (וללא תקופת אימון ועדכון ארוכה) ומ"עייפות החומר" של צבא המילואים? איציק ש. בודאי יטען שזה נבע מהשימוש בכוח המילואים לליווי ושמירה ביו"ש, אבל מדוע לא שמרו עם הסדיר ואימנו את המילואים? (למען האמת גם שמרו עם הסדיר וגם לא אימנו את המילואים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
3) "לשאול איך החזבאללה לא הצליח להוציא אפילו פעולה התקפית מוצלחת אחת?" שאלה לא רלוונטית בכלל כי זה לא באינטרס שלהם והם יודעים שההישג הצפוי הוא שולי לעומת מה שהם יכולים להשיג באמבושים וירי קטיושות. לשפוט את החזבאללה בקריטריונים של צבא סדיר זה בדיוק הטעות הפטאלית של מקבלי ההחלטות שבצמרת המדינה | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2) אוגדה צהלית היא דוויזיה בעולם. גיס צהלי הוא קורפוס בעולם או ארמיה בצבא המצרי. 3) לצבא סדיר יש הרבה בעיות במלחמה בעצימות נמוכה. לא רק האמרקאים בויאטנם. גם הצבא הבריטי המקצועי באירלנד, הצבא הסוביטי (הלא מערבי ולכן פחות מוגבל מבחינה הומניטרית) באפגניסטן. שלא לדבר על התקופה של לפני היות שקולי דעת הקהל מרכזים כמו נפוליאון בספרד או אפילו חניבעל מול פביוס. אי אפשר לבטל דפוס חוזר כזה כבעיה של צבא גדול מדי/לא מקצועי. החזבאלה לא הוציא פעולות התקפיות כי הוא לא התכון לפתוח במלחמה (לפי דברי נסראלה עצמו) וכשמצא עצמו במלחמה הוא היה בצד המגן והיוזמה היתה כולה בידי ישראל. וביחסי הכוחות בין ישראל לחזבאלה אין לו אפשרות לתקוף אלא רק לבצע קרב השהיה. 4) חוסר כסף. הצבא עשה את שיקול הדעת שלו וקיצץ באימונים כדי להעדיף רכש או תנאים לאנשי קבע מתוך הנחה שלא תהיה מלחמה בקרוב. הבעיה היא שבמזרח התיכון מצב גאופוליטי יכול להשתנות מהיום להיום והזנחה רבת שנים לוקח זמן לתקן. באופן עקרוני אני לא רואה בעיה של אי התאמת צבא מילואים (מאומן) למלחמה מודרנית. הבעיה הישראלית היא של חלוקת נטל לא שווה שפוגעת במוטיוציה לאורך זמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
3) הבעיות שאתה מדבר עליהן הן בעיות של ציפיות. אנשי ה"אם יש צה"ל, יופע מייד" מצפים שצה"ל יפתור להם את כל מה שמפריע לביאת המשיח. יש הבדל בין מי שמצפה שצה"ל יכריע צבאית את החיזבאללה לבין מי שמצפה שצה"ל יהפוך את החיזבאללה לאויר דק. ברמה הצבאית, לוחמת גרילה מבליטה את היתרונות של צבא סדיר: עקרון הפעולה של צבאות הוא הפעלת עודף כח גדול להשגת המשימות שלו. במאבק מול כח צבאי בסד"ג דומה, היתרון הזה נעלם. דוקא מול כוחות קטנים ולא סדירים, יתרון הכוח הוא מוחשי. גרילה יכולה להטריד ולהתיש אותך צבאית או פוליטית, אך היא לעולם אינה יכולה להכריע אותך. כדי לא להכנס לכל הדוגמאות, אביא את הדוגמה הקלאסית: במלה"ע ה-II כל פעולות הפרטיזנקה למיניהן לא הביאו לשום השפעה של ממש על הפעילות הצבאית הגרמנית. (חניבעל הוכרע לא ע"י ההטרדה של פאביוס אלא בגלל חוסר יכולתו לנהל מלחמת מצור ובגלל שצבאות רומאיים גדולים הצליחו לנצח את הבסיס הקרתגני בספרד ואת התגבורות שניסו לשלוח משם. כל השריפות של פאביוס לא הוציאו את חניבעל מאיטליה. רק הנחיתה של סקיפיו באפריקה עשתה זאת). 4) אבל "חלוקת הנטל" היא טיעון שלי. העובדה שגם במצב של גיוס אוניברסלי לכאורה הגענו לטענות של "חלוקת הנטל" מסייעת לטיעון שאי אפשר להמשיך עוד במצב הקיים. חלוקת נטל לא שווה היא אינהרנטית בדוקטרינה: יש עדיפות שונה בין מילואים של חייל שלישות או מודיעין בש"ג של אפרת לבין מילואים של תרגיל שריון גדודי. עצם השימוש בטענת "חלוקת הנטל" מוכיחה שיש בעיה בשיטה הקיימת. חלק מן הבעיה (המועצם דוקא בלוחמה זעירה) הוא שאי אפשר עוד להסתפק באימונים של חודש בשנה. איש המילואים המתאמן פעם בשנה אינו יכול יותר להחליף את החייל המקצועי הכשיר והמאומן במשך כל השנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גרילה יכולה להתיש צבא אבל צבא לא יכול לחסל גרילה חכמה. לכן הגרילה תתיש בסופו של דבר את הצבא (או האומה). צבא קטן לא יוכל לרכז מספיק כוחות בזירה אחת כדי להיות ביתרון כוח משמעותי מול חיזבאלה, במיוחד כשהוא עסוק בעוד כמה זירות (שטחים גולן). ובסופו של דבר גם צבא סדיר שעסוק כול הזמן בשטחים ולא מתאמן לא יהיה צבא יעיל כמו שהוכח במלחמה האחרונה. אפשר למצוא דרכים (כלכליות) כדי לפצות על אי השוויון בנטל ודנו בכך מספיק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איש מילואים בגילאים 21-33 שמתאמן פעם בשנה, יכול לבצע את רוב העיסוקים הצבאיים בדרך טובה. יש יתרונות לסדירים אך יש יתרונות גם למילואים. האנשים מנוסים הרבה יותר, משוחררים מרוב "השטויות" והפוליטיקות של צה"ל, צריך לחשוב לפני שמחלקים להם פקודות כי הם יתווכחו אם פקודה לא תראה להם הגיונית. היתרון העיקרי שלהם הוא שצריך להתנהל באופן שקול כדי לא לחטוף אחרי שישתחררו. תחושת הכוח של הפיקוד שחיילים הם פיונים ויעשו כל דבר בלי להתווכח, איננה טובה. אני מכיר את הסיסמאות שצבא איננו מועדון ויכוחים ואינו יכול לסבול שהפקודות לא יתבצעו מיד. אבל אני גם יודע שרע מאד לצבא להתנהל על פי פקודות חפוזות ולא שקולות. אחת הסיבות העיקריות שהיו מוציאים מילואים מתעסוקות בשטחים, היתה שמילואים מדברים ואוהבים שיתיעצו אים לפני מתן פקודה. הרבה פעמים קציני מילואים יותר חכמים ובשלים מקציני הקבע שמנהלים אותם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים עם מה שאתה כותב. אני רוצה להוסיף על דבריך שהבעיה לא היתה רק ניצול הסדירים לאורך השנים; בעיה יותר גדולה -שהשפעתה האישית היתה עקיפה אך חזקה יותר- היתה ניצול המוטיבציה הגבוהה להשתתף במאמץ הביטחוני-מלחמות אין סופיות-וכדי להבהיר על מה המלחמות- משירות על התנחלויות הזויות, כולל חברון שעשיתי בה מילואים לא פעם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה של צה"ל מעולם לא היתה התפקידים הנוספים שהוא עושה כגון: טבחים, נהגים וכד'. הבעיה שלו היתה בשהוא החל בפעולות שיטור ואנטי גרילה ולעסוק מרבית זמנו באזרחים. לכן האמצעי העיקרי להבראת צה"ל הוא התהליך המדיני ויציאה מהשטחים. ללא זה אין שום סיכוי להבראת צה"ל- ההפך הוא הנכון. אינני ממציא שום דבר חדש; הדברים נאמרו כבר ב-67 אלא שנבלעו בהררי המלל של אותן שנים על ידינו המושטת לשלום ועל הכיבוש הנאור. דוקא כל אותם תפקידים שרוצים להוציא מצה"ל, יכולים להשאר תוך ארגון מחדש כדי לקיים את הגיוס הכללי המקוצר ומה שקרוי "צבא העם". אני רואה חשיבות עצומה בקיומו ונזקים קשים לחברה המשוסעת שלנו בלעדיו. כאמור, ללא תהליך שלום (לא אולמרטי, לא פואדי ולא פרסי) שום צבא לא יתאים לנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אאז"נ היחסים המספריים במלחמת יו"כ היו 2:1 לטובת הצבא המצרי וזה עוד לפני שהכנסנו את הצבא הסורי למשוואה. היחס המספרי הוא לא הפקטור היחיד, כמובן. אפשר לחפות על חסרון מספרי מתקבל על הדעת באמצעות טכנולוגיה עדיפה וכ"א עדיף, אבל חסרון מספרי משמעותי ( כמו יחס של 1:15) עלול להיות קטלני. כבר בן גוריון עמד על האסימטריה בינינו לבין מדינות ערב- נצחון שלנו במלחמה משמעו נצחון עד המלחמה הבאה, אבל הפסד במלחמה עלול להיות ההפסד האחרון... מחיר הטעות על ההחלטה לדלל את הצבא הוא גבוה מדי. למה בעצם צבא שכיר הוא "הכרח בל יגונה"? שימור המצב הקיים (עם שינויים קלים) לא נראה לי בלתי אפשרי או בלתי נסבל עבור החברה הישראלית. כמו שכתבו כבר לפני אובדן המוטיווציה הוא בקרב האוכלוסיה הכללית. אבל אם נסתכל רק על החיילים ביחידות הלוחמות, המוטיווציה היא יחסית גבוהה והמצב בוודאי אינו קטסטרופלי. סדר גודל של צבא מקצועי הוא בערך חצי אחוז מסך התושבים באותה מדינה. האם צבא של 30,000 חיילים (או אפילו 50,000 חיילים) נראה לך צבא שיכול להתמודד באופן סביר עם כל האיומים הפוטנציאלים ( והעכשווים) של מדינת ישראל? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |