ניסיתי, באמת ניסיתי 416319
דורון יום א', 22/10/2006, 16:01
אישתי שתחיה, היא לחצה עלי.
זאת סידרה נהדרת, אתה חייב לראות, אני אראה איתך שתי עונות של סיינפלד ב DVD.
אז ניסיתי לצפות. בערוץ 3, בלי פרסומות.
לא הצלחתי לעבור פרק אחד בלי להרדם באמצע.
לא קורה שם כלום. שנים או שלושה אנשים יושבים בחדר ומדברים. לא קמים, לא הולכים לשום מקום, תאורה קבועה, נוף קבוע, טון דיבור שכמעט לא משתנה, שתיקות ארוכות.
יותר גרוע מההרצאות באוניברסיטה.

כבר עדיף לשוחח עם מישהו, לפחות נושא השיחה קשור אלי. מאז נשיקת אשת העכביש לא סבלתי כל כך.
ניסיתי, באמת ניסיתי 416347
האייל האלמוני • בתשובה לדורון יום א', 22/10/2006, 19:53
ראית פעם את שניים עשר המושבעים?
בכיתי, באמת בכיתי 417072
פנטומימאי האופרה • בתשובה להאייל האלמוני יום א', 29/10/2006, 0:45
אני כותב כאלמוני כי אני מתבייש להודות שנתתי צ'אנס לזבל הזה - ראית פעם את אלפנט?
בכיתי, באמת בכיתי 417077
האייל האלמוני • בתשובה לפנטומימאי האופרה יום א', 29/10/2006, 1:00
לא, ולא שמעתי עליו.
ושנים עשר המושבעים היה סרט נפלא.
ניסיתי, באמת ניסיתי 416349
האייל האלמוני • בתשובה לדורון יום א', 22/10/2006, 19:57
"שניים או שלושה אנשים יושבים בחדר ומדברים. לא קמים, לא הולכים לשום מקום, תאורה קבועה, נוף קבוע, טון דיבור שכמעט לא משתנה, שתיקות ארוכות."

ומה רע בזה?
ניסיתי, באמת ניסיתי 416350
האייל האלמוני • בתשובה להאייל האלמוני יום א', 22/10/2006, 20:00
זה לא וידיאו קליפ.
ניסיתי, באמת ניסיתי 416378
דורון • בתשובה להאייל האלמוני יום א', 22/10/2006, 23:15
כשאחד מהאנשים שיושבים בחדר ומדברים הוא אני, זה יכול להיות מעניין (למרות שאישית אני מעדיף שיחות פילוסופיות עם פחות חשיפה אישית הרבה פחות גילויי רגשות ויותר הומור).

אם היוצר רוצה לכתוב ספר, שיכתוב ספר.
אבל אם הוא רוצה לעשות יצירה טלויזיונית, הוא חייב לזכור שהיא צריכה להיות מעניינת מבחינה ויזואלית (ואם אפשר גם ברמה הווקאלית) רגשות אפשר לבטא בהמוןם דרכים אבל אם אתה רוצה להגביל את עצמך למבטים וחיתוך דיבור, יותר טוב לעשות את זה על מסך של קולנוע עם סאונד שמאפשר לשמוע את הרעד בקול ובליעת הרוק הדרמטית.

אבל אם אתה פורש את זה על 29 אינטש בווליום נמוך ב 11 בלילה, כשקצב האירועים הוא אפסי והתנועה עוד פחות מזה, ואפילו קו עלילתי אתה לא מחזיק בין פרק לפרק, אל תצפה ממני להישאר ער.

אני כנראה חסר רגישות.
*באמת* ניסית? 417065
טרול קוריאני • בתשובה לדורון יום א', 29/10/2006, 0:27
או שאתה מדחיק משהו?

אני חושב שאתה מדחיק. למעשה, רוב הסיכויים שאתה מדחיק. פשוט, אתה מבין, *כולם* מדחיקים. אלא אם אתה פמיניסט מחובר לרגשות החיזבאללה וחושב שאולמרט חלוץ ופרץ הם מניפסטציה של הכוחניות והאטימות הגברית-ישראלית-אשכנזית שגרמה למלחמה הזו ולכל קודמותיה ובכלל לסכסוך הערבי-ישראלי כולו (וגם לכל ההרוגים בתאונות הדרכים, אבל זה בקטנה). במקרה הזה אתה לא מדחיק, ולא נורא שלא ראית את הסדרה כי היא באמת די כשלה בנקודה ההיא.
זה רק משחק 418067
ירדן ניר-בוכבינדר • בתשובה לדורון יום ו', 3/11/2006, 23:09
ניסיתי לחשוב מה בסדרה הזו כל כך ריתק אותי. הסיפור הפסיכולוגי הוא מעניין, אבל לא מספיק, וכשלעצמו הוא יכול גם לעצבן או סתם לעורר ספקנות. אני חושד שאולי האיכות המרכזית של הסדרה, בשבילי, היא המשחק. לרוב מקובל לחשוב על איכות המשחק ככלי שבא לשרת את העלילה, או הטקסט, או חזון בימתי כלשהו שנמצא "מעליהם". אני חושב שכאן ההיררכיה התהפכה. המינימליזם הקיצוני של הסדרה משאיר את השחקנים חשופים לחלוטין, והצפייה דומה לצפייה בלוליין בקרקס: האם הם יצליחו לא ליפול מהחבל - לשמור על אמינות והזדהות במשך מחצית השעה של הפרק (והסדרה כולה)? יחד איתם על החבל נמצאים התסריטאים (נדמה לי שהיו כמה) - האם הם יצליחו לשמור על סיפור אמין ובעיקר על טקסט אמין? עוד מטאפורה שימושית כאן היא רסיטל של פסנתרן וירטואוז: אתה יכול להנות יותר או פחות מהמוזיקה, וכמעט בלי קשר להתפעל מהמיומנות המופלאה שלו, ואולי גם להנות ממהמתח - האם הוא יצליח, האם הוא לא יפספס תווים? וכמובן הסדרה זכתה לשבחים מוצדקים על עמידה באתגר הזה: הם באמת לא מעדו. כמובן שהתשואות מגיעות לא רק לשחקנים, אלא גם לתסריטאים, וכמובן לבמאי.

אגב, די במקביל יצא לי לראות סדרה ישראלית אחרת - "כתב פלילי" (נדמה לי שהיא קדמה בהרבה ל"בטיפול"; את שתיהן ראיתי רק בשידור שני. השידור השני של "כתב פלילי" נקטע באמצע בגלל איזו מלחמה, אם מתפתח כאן פתיל על זה אז בבקשה להזהיר לפני ספוילרים). זו סדרה הרבה פחות מקורית מ"בטיפול" בנושא ובפורמט, ולפי מה שהספקתי לראות לא ברור אם העלילה שם מחזיקה הרבה. אבל לא יכולתי להוריד עיניים מהמסך, ואני חושב שמאותה סיבה כמו "בטיפול": משחק פשוט מופלא, של כל הדמויות אחת אחת (חוץ אולי מהילד. ילדים הם תמיד נקודת תורפה במשחק, והיילי ג'ואל אוסמנט היה רק אחד, אבל זה לא תפקיד גדול ממילא). כאן המשחק לא כל כך מובלט, כי יש עלילה ואקשן והרבה דמויות ואתרים שונים ומגוון רקעים. אבל כששמים אליו לב, אז בעיניי ההישג של השחקנים, הבמאי והתסריטאי (בתחום הדיאלוגים) הוא לא פחוּת מב"בטיפול".
זה רק משחק 418373
גילי • בתשובה לירדן ניר-בוכבינדר יום ב', 6/11/2006, 18:48
נכון. אבל חלק מזה הוא באמת תוצאה של הבימוי והתסריט. גם המינימליזם, גם הקצב האיטי, שמאפשר לך באמת לחוש את הרגע, כולל המתח שיוצרות השתיקות הארוכות, וגם המוסיקה שיש בה מתח שקט. זה באמת עשוי טוב. גם אני ישר חשבתי על פסנתרן בקונצרט. וגם במקרה זה, המוסיקה יכולה לשרת את המתח הזה. בעיני זה קורה בצורה הכי חזקה בקדנציה של קונצ'רטו, כשהמתח מגיע לשיא וכל התזמורת שותקת ומקשיבה לפסנתרן.
חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש © כל הזכויות שמורות