 |
|
 |
||
|
||||
 |
אתמול בלילה פיגוע ירי בגבעה הצרפתית ובצהרים פיגוע ירי בתחנה המרכזית בעפולה והידיעה על המטוס הרוסי שהתפוצץ על כל נוסעיו - התפוצצות שככל הנראה אף היא פעולה חבלנית. עד מתי תימשך מלחמת הטרור? מלחמה נמשכת כל עוד לא נשבר כוח רצונו של אחד הצדדים להילחם. לא יחסי הכוחות התיאורטיים קובעים כי אם הנחישות להילחם. במשך שנת לחימה בטרור של ערפאת הוא זכה לנצחון בכך שעורר נחישות גדולה אצל הפלסטינים לרצות להילחם. הרצון הפלסטיני רק גבר. הפלסטינים נמצאים כל העת על המפה, ערפאת והטרור הובילו אותם אל הארץ המובטחת של הפריים טיים, כניסוחו של ת' פרידמן, והם מוכנים להישאר שם לתמיד עד שישראל תוכחד. האם אין להם חוש פרופורציה, האם באמת הם חושבים שהם יוכלו לנצח ניצחון מוחלט? התשובה היא, כן. כדי להבין זאת מן הראוי לתת את הדעת על בן לאדן. האם בן לאדן, והחבר'ה שלו בשממה האפגאנית באמת מעלים על הדעת שהם יכולים לנצח את אמריקה? התשובה היא, כן. מנקודת ראותם הם כבר הפילו אימפריה אחת, האימפריה הסובייטית, שעה שניהלו נגדה מלחמת ג'יהד עקשנית באפגניסטן. מנקודת הראות שלהם, המפלה הסובייטית שם הביאה לקריסת ברית המועצות ולשחרור מיליוני מוסלמים שהיו לכודים באימפריה הזו. זה היה נצחון האיסלאם על האתאיזם הקומוניסטי. ועכשיו הגיעה תורה של ארה"ב על המטריאליזם הקפיטליסטי שלה. אם ברית המועצות קרסה, למה שגורל ארה"ב יהיה שונה? ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר - מדוע שהפלסטינים בגיבוים של הבן לאדנים, החיזבאללות, איראן, עירק וכו', לא יוכלו להפיל את המדינה הציונית? בוודאי שיוכלו. מי שמבין את הלך הרוח הזה בקרב הקיצונים האיסלמים ובקרב הלוחמים הפלסטינים גם מבין שהטרור לא ייעצר, לא בשיחות עם פרס ולא בדרך מדינית אחרת. יש רק דרך אחת לשבור את רצונם להילחם: להכות בהם מכה כואבת שיזכרוה לשנים ארוכות, מכה שתשבור את כוח רצונם להילחם. רון בן יעקב עמד במאמרו האחרון על כך שהמערב לא יכול להשיב את הגלגל לאחור - לחזור לימי הביניים. אפשר. מכל מקום, מדינת ישראל אינה מדינה מערבית למהדרין, ומדינת ישראל צריכה להתמודד כל העת בקו החזית של הטרור האיסלמי. למדינת ישראל אין שום ברירה. היא חייבת להילחם. המלחמה מתקרבת אליה כל הזמן כי הטרור הפלסטיני מתחזק כל העת, ומאמין יותר בצדקת דרכו; זאת ועוד, גם הוא מתבונן במבחן התוצאה: והתוצאה בינתיים שהטרור הפלסטיני מנצח, הוא קובע את סדר היום. הוא קבע שכולנו נצמד גם היום למסכי הטלוויזיה לראות מה הוא עולל לנו היום. אבל זה מזמן כבר לא וירטואלי. זה אמיתי. אנשים אמיתיים נהרגים מדי יום ביומו. יש רק פתרון אחד, פתרון עתיק: במלחמה כמו במלחמה. יש להכות באויב, בכל הכוח. ברור לי שזה לא יקרה מחר בבוקר. זה יקח עוד קצת זמן. כנראה שעוד לא הגענו לנקודת הרתיחה. אולם הטרוריסטים האיסלמים והפלסטינים לא יחדלו, הם ימשיכו להעלות את הטמפרטורה, ובסופו של דבר לא תיוותר לנו ברירה אלא להסיר את הכפפות ולעשות הכול נגד הטרור, כן הכול, עד שיישבר רצונו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
שמעון, ידיד שאיבד בן משפחה בתאומים ומאז מתהלך במצב של זעם קטטוני אומר שארה"ב איבדה את שפיות דעתה ואת רצון החיים. היא כולה נטולה תחת שלטון היאפים שעדיין לא התעוררו ומה שמעניין אותם היום הוא מה שעניין אותם אתמול. הממשלה ממשיכה לדכא את הפרט ומטרתה לגרום לו להמשיך לשלם מיסים בשקט כדי להגדיל את הקופות (של מי לא כל כך ברור). אם אמריקה לא תתעורר, לבד או עם ארצות אחרות, ותפציץ בנשק אטומי את רוב מדינות ערב ולחסל כמה מאות מליונים מוסלמים, הגיס החמישי ימוטט אותה ואת המערב. להפוך את מדינות ערב לקולוניות ל 500 שנה הבאות - זאת הדרך היחידה שלה הוא מטיף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היי רון, כל אחד והאסוציאציות שלו. גם לי היתה כעת אסוציאציה: בילדותי, לא היתה טלוויזיה במדינת היהודים וגם לא כתבי עת עם תצלומי כרומו, ואת רוב סקרנותי על העולם הגדול השביעו אנציקלופדיות לילדים, וספרים עם כותרות כגון "עולם ומלואו". ולפתע נזכרתי כעת שקראתי באחד מהם, שהיענים אינם טומנים את ראשיהם בחול, אך לעומת זאת פינגווינים, החיים במישורי קרח, מגלים תכונה דומה. כידוע חיים הפינגווינים בלהקות גדולות, ועל כן מלאכתם של ציידי הפינגווינים אינה קשה כלל ועיקר. הם סובבים עם אלות גדולות, חובטים בראשי הפינגווינים ומרוצצים את גולגלותיהם. הסיפור הזה נחרט בזכרוני משום שהופתעתי ללמוד שיתר הפינגווינים אינם נמלטים על נפשם אלא ממשיכים לעמוד בפוזות המוזרות שלהם בלי להניד עפעף, אפילו אם הפינגווין שלידם הוא שנחבט וראשו זב דם. כך הם ממשיכים לעמוד ולהתעלם ממה שמתרחש סביבם ומהסכנה להם עצמם. עם משונה הפינגווינים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעון, ראשית אני מסכים עם הדרישה שלך שמתומצתת במשפט יחידה - מלחמה בטרור בכל האמצעים. נראה לי מוזר שמייד אחרי כל פיגוע מודיעים על אמצעי מיגון או סיכול חדשים. משמע, התאוריה אותה אלכס כינה על שמי עובדת מבלי אולי ששרון יתכוון אליה - האזרחים בני ערובה לפוליטיקה, ודרושה הקזת דם נוספת כדי לנקוט בפעולות שהיו במגירה מלכתחילה. עוד לפני חזיונות הבלהה של השבועות האחרונים כתבתי באופן דומה, אם כי לא בצורה כל כך מפורשת ומפורטת: דיון 657 הרבה יקראו את זה כדעות הבאות מבית מדרשו של שי כהן, אבל בראיה מאד מרוכזת ומסוימת הבעתי הבנה והסכמה לדעות אלה: דיון 656 אבל, מה שאני חושב עליו כבר הרבה שנים הוא חוסר סיפור המסגרת, חוסר הראיה החובקת שמונעת מחזון אסטרטגי. ארבעה מעגלים משולבים קיימים, וכולם נתונים תחת קבעון הססני ששואף לאכול את העוגה וגם לשמור אותה. דיסונאנס שמלאו לו 34 שנים. הראשון הוא מה ישראל רוצה מהשטחים - להשאר או לצאת. השני הוא המלחמה הנחושה בטרור. השלישי הוא איך ישראל מבססת את החיים הסימביוטיים עם אזרחיה הערבים. והרביעי הוא הפן הכלכלי-חברתי/דתי. נדמה לי שאתה כתבת לפני זמן, שלא נראית כיום אישיות או איזו קבוצה פוליטית המסוגלת למשוך אחריה את הציבור ללכת בדרך ברורה כלשהי. ספק אם אפילו אפשר להוציא לפועל את המלחמה בטרור "בכל האמצעים" בסיטואציה הפוליטית הנוכחית, למעט פוטש אגרסיבי. לפי סקרים נראה כאילו ישנו ציבור לא קטן שיקבל קו-ד'אטה כזה בברכה: דיון 467 נקודה נוספת שבה אני מחזיק, כמו אלכס או שי (האם זה כל כך מוזר לראות שת שניהם באותו משפט?) היא חוסר התוחלת בטווח הקצר בנסיון להבין מה הפלסטינים רוצים. ישראל צריכה להחליט על מצבה, קרי יחסה לשטחים, מתוך אינטרס אגואיסטי. אבל צריך להזהיר שבטווח בינוני ומעלה יש חשיבות עילאית ליחס לאחר - הכוונה היא כמובן שישראל תמשיך להתקיים במרחב הים-תיכוני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ישראל מקימת מדיניות כלפי השטחים הבעיה הראשונית היא שזוהי הינה מדיניות תאולוגית במסוה של מדיניות ביטחון (שימור האינטרסים התאולוגים של חלק קטן מן האוכלוסיה היהודית/ישראלית בכל מחיר).ארועי החג בחברון היו רק דוגמא נוספת לאיוולת המדינית הזו. אפשר להילחם בצורה אפקטיבית יותר בטרור על ידי שרטוט מחדש של מפת האינטרסים הישראלים (נעזוב את 67 ו48 בצד ונגדיר מחדש מתחמים ברי הגנה בחלק המערבי של ארץ ישראל ) בצורה מושכלת יותר שתאפשר מערך הגנה הגיוני (הפרדה מבוקרת יותר שאינה לוקחת את גבולות 48-67 כהנחות יסוד). אך כאמור זה לא יעשה בשל קדושת העם והאדמה שהם הקטר או (הרזון ד'טאה) של המדיניות הישראלית ביהודה ושומרון. (ועזה שמשום מה הפכה גם היא לשטח קדוש) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין לשמוע שיש אנשים כמוך וכמו דוב אנשלוביץ ואחרים שעדיין מניחים שיחסי הכוחות בין ישראל לפלסטין הם כמו היחס בין פיל לבין זבוב שמזמזם לו ליד הראש. לשיטתכם, ותקן אותי אם אני טועה, הזבוב מזמזם רק כל עוד הפיל מרשה לו לעשות זאת (בהשפעת סמים או סתם מטוב לב), וברגע שיום אחד יעמוד הפיל על רגליו האחוריות ויתן לזבוב איזה "זבנג" בריא, יימחץ הזבוב כליל או לפחות יברח לו לזמזם במקום אחר ולא יחזור לעולם. אני חושב שראיית העולם הזאת היא אופטימית באופן קיצוני. עם כל הכבוד לגאווה הלאומית שלנו, ישראל איננה מעצמת-על ושלושה מיליון פלסטינאים אינם זבוב שאפשר למחוץ במכה. בדבריך האחרונים כתבת שיש "לעשות הכל נגד הטרור, כן הכל" אך לא פירטת מה נכלל ב"הכל" הזה. בהנחה שלא מדובר בהצעה לבצע רצח עם בהיקף מלא (ושוב, תקן אותי בבקשה אם אני טועה), האם אין "הכל" צפוי להסתכם בסופו של דבר בפעולה צבאית רחבה שתגרור אחריה כמה אלפי או עשרות אלפי הרוגים אך תותיר את שאר המיליונים בדיוק במקום שהם היום? האמנם יש ביכולתה של פעולה צבאית, נרחבת ככל שתהיה, למחוק את שאיפותיהם הלאומיות של מיליוני בני אדם? האם אין סבירות גבוהה שדווקא בימים כאלה תחזור פעולה צבאית עתירת קרבנות ומתוקשרת כבומרנג למי שיזם אותה ותגרום לבידודו משאר העולם ללא שתביא בהכרח לתוצאה הרצויה? לפי דעתי, אילו היה ביכולתה של ישראל להנחית מכת מוות מדוייקת על ראשי הטרור ועליהם בלבד, היתה המכה ניחתת עליהם כבר מזמן. המציאות מלמדת שכוחנו הצבאי העדיף אינו מהווה יתרון רב-משקל כאשר המלחמה היא נגד טרוריסטים ולא מול צבא זר, ולכן אני מטיל ספק רב ביחסי הכוחות כפי שהצטיירו מדבריך וביכולתה-כביכול של מדינת ישראל לחסל את הטרור באמצעות "הסרת כפפות" כזו או אחרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר לדעתך, ישראל בעצם חסרת אונים אל מול הטרור הפלשתינאי. במילים אחרות, כל עוד שלושת המיליונים חיים פה, ימשך הטרור. מזכיר קצת את הסיסמה, "אין ערבים, אין פיגועים", לא? האם טענתך המרומזת משהו, היא בעצם כי טרנספר הוא הפתרון היחיד, שיבטיח את בטחונם של היהודים אזרחי מדינת ישראל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה שישראל חסרת אונים מול הטרור הפלסטינאי זו לא דעתי, זו המציאות. נורא נחמד לחשוב שאנחנו כל השנים האלה מבליגים ומתאפקים ומאפשרים לטרור לפעול רק מתוך נדיבותנו המפורסמת והנימוס האירופאי הטבוע בנו (או משום שאנחנו חבורה של פינגווינים, כפי שהציע פה ג. שמעון), אך אני חושש שהסיבה האמיתית שטרם נקטנו באותו פתרון קסם צבאי לחיסול הטרור היא שהוא כלל איננו מצוי בידנו. טרנספר מלא (לאן?) יפתור אולי את בעיית הטרור הפלסטינאי בצורתו הנוכחית אך ייצור עולם שלם של בעיות חדשות וקשות הרבה יותר כולל טרור בנוסח זה של החיזבאללה בלבנון, מרד צפוי של מעל מיליון אזרחי ישראל הערבים, בידוד מוחלט של ישראל בעולם, וקרע פנימי קשה מאין כמוהו שייווצר בעקבות הוראת ממשלה כזו. לא, אני לא רומז ולא חושב שטרנספר הוא הפתרון הרצוי לבעיית הטרור הפלסטינאי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פעמיים בתגובתך ביקשת שאתקן אותך אם אתה טועה. ובכן, כן, *אתה טועה*. אתה טועה בזה שאתה מדבר אלי בלשון רבים. בפתח תגובתך, כתבת "אנשים כמוך וכמו דוב אנשלוביץ ואחרים" וכו'. מה עשית? הדבקת סטיגמה, שמת אותי במחנה איזשהו שיש לך עליו דעה מגובשת, מחנה שאיתו יש לך ויכוח בלי קשר לדברי, ובלי קשר אלי. אתה כותב על "שיטתכם" על פילים ועל זבובים וכל מיני מרעין בישין שלא מעניינים אותי ואינם קשורים לנקודת הראות שהעליתי. מצדי אתה יכול להמשיך את הוויכוח עם המחנה הדחלילי שבמוחך עד קץ כל הדורות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה, לא חשבתי שתיפגע כל כך מהעובדה שדבריך נשמעו לי כעולים בקנה אחד עם דברים שכותב פה דוב אנשלוביץ כבר זמן רב. בכל אופן ולמרות העוינות הגלויה שבתשובתך, אני אנסה שוב. האם תסכים לספר למה התכוונת כשכתבת שיש "לעשות הכל נגד הטרור, כן הכל"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נפגעתי כי אם העברתי עליך ביקורת בשל העובדה שמיהרת להציג לי שאלות מתריסות שעה שקריאתך את דברי היתה חפוזה ורשלנית. זאת ועוד, רוב השאלות לא נגעו למהותם של דברי או שלא היו צריכות להישאל לו היית קורא היטב. ולעצם שאלתך "מה זה הכול?" שים לב שכתבתי "לעשות הכול נגד הטרור, כן הכול, עד שרצונו יישבר." כדי להבין את דקויותיו של משפט הסיום היית צריך לעקוב אחר *המהלך הטיעוני* של דברי (מכיוון שהתרשמת, ככל הנראה, שהדברים הם רטוריקה מתלהמת ריקה מתוכן, לא טרחת לעקוב אחר המבנה הטיעוני): ובכן אציג לך את שלד המהלך בתמצית: א. הנחת יסוד: כדי שמלחמה תוכרע ותסתיים חייב להישבר רצונו של אחד הצדדים להילחם. ב. עד כה האנתיפדה הגבירה את נחישותו של הצד הפלסטיני להילחם. ג. הצד הפלסטיני מאמין שהוא יכול להכריע את ישראל ואף להכחידה. טענה זו אינה פשוטה שכן נוכח יחסי הכוחות הפיזיים היא נוגדת את השכל הישר. מה שהסברתי והשתדלתי להוכיח שבכל זאת זה הלך רוח רווח, הולך ומתעצם בעולם המוסלמי. לשם כך הבאתי את דוגמת בן לאדן: ד. בן לאדן ואנשיו מאמינים שהם הפילו את האימפריה הסובייטית במלחמתם בה באפגניסטן (טענתי זו מבוססת על קריאת מאמרים אקדמיים ואינה ספולטיבית גרידא). לפיכך הם מאמינים שיוכלו להפיל גם את אמריקה. ה. הפלסטינים מקבלים השראה וגיבוי מבן לאדן ו/או דומיו ולכן מאמינים שהם יגברו על הציונים. כאן מסתיימת הוכחת ג. מסקנה 1: הפלסטינים ימשיכו להילחם, שום הסדר מדיני שלא יהיה 100% לרוחם לא יצלח. (ואם עדיין לא נפל לך האסימון שנפל לי לפני שנה: הטרוריסטים, חמאס, ג'יהד וכו', וגם ערפאת למעשה, לא יתפשרו על פחות מחיסולה של מדינת ישראל במתכונתה הנוכחית ולא משנה באיזה גבול מדובר.) מסקנה 2: היות שאנחנו לא נרים ידיים והם לא ירימו ידיים, רק ניצחון צבאי יוכל לסיים את המצב הנוכחי. הנחה מובלעת: המצב הנוכחי בלתי נסבל, ומדינת ישראל לא תוכל להתקיים כך לאורך זמן. מסקנה: חייבת להיות הכרעה צבאית. מדובר בשאלת קיומה של מדינת ישראל. המתן עוד שניה, מייד נגיע לשאלתך. מה שעשיתי בסעיפים לעיל זה לנקות את "השומן הרטורי" מדברי בהודעתי הראשונה, ולהציג את השלד הטיעוני בלבד. אולם כל הטיעונים שפירטתי כאן נמצאים בהודעה ההיא. לו היית קורא את דברי בתשומת לב היית מבין את המהלך הטיעוני הזה בעצמך. ולשאלה: מה פרוש: לעשות הכול *עד שיישבר רצונם* (וכזכור, כך כתבתי). תשובתי: ימים יגידו. ייתכן שדי יהיה בהשמדת אחד/ים מארגוני הטרור, ואז יישבר רצונם. ייתכן שיהיה צורך למוטט את הרשות, להגלות את מנהיגיה או אף לחסל את חלקם, ורק אז יישבר רצונם. וייתכן שגם אז הוא לא יישבר, ואנחנו נצטרך להמשיך להלום בהם. זה נשמע לך תסריט שחור? אני מסכים. זה נשמע לך ככניסה ל"הרפתקה" שאין לנו מושג איך היא תגמר? אני מסכים, כך זה בכל מלחמה. אבל אין לנו ברירה. כפי שטענתי, איננו יכולים להרשות לעצמנו שינהלו נגדנו מלחמת התשה במשך שנים על שנים. וזה בדיוק מה שערפאת רוצה. הוא רוצה לבנוניזיה של הסכסוך עד שניהרס מבפנים. הוא מומחה בזה. הוא כזכור ניסה לעשות זאת בירדן עד שחוסיין קיסח אותו. והוא עשה זאת בלבנון. אסור לנו לתת לו לעשות לנו את זה כאן. וגם אם צריך לעשות מה שחוסיין עשה, אז נעשה. אין זה משמח, ואין זה מרנין לב. זו המציאות שנקלענו אליה ואין לנו ברירה אלא להפעיל כוח, יש גם רגעים כאלה בהיסטוריה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. הנחת יסוד: כדי שמלחמה תוכרע ותסתיים חייב להישבר רצונו של אחד הצדדים להילחם. ב. עד כה האנתיפדה לא החלישה את נחישותה של מדינת ישראל להמשיך להתקיים במתכונתה הנוכחית. ג. הצד הציוני (מיוצג לעיל ע"י ג. שמעון) מאמין שהוא יכול להכריע את הפלסטינאים. טענה זו אינה פשוטה שכן נוכח ההיסטוריה היא נוגדת את השכל הישר. בכל זאת זה הלך רוח רווח, הולך ומתעצם בחברה הציונית. לשם כך אביא את דוגמת המתנחלים: ד. המתנחלים קוראים "תנו לצה"ל לנצח". הם גם מסכנים את חייהם בהתיישבות בריכוזי-פלסטינאים, כמו חברון, מה שמוכיח שהם חושבים שיוכלו להביס (אולי אף להניס) את הפלסטינאים. כאן מסתיימת הוכחת ג. מסקנה 1: הציונים ימשיכו להילחם, שום הסדר מדיני שלא יהיה 100% לרוחם לא יצלח. (ואם עדיין לא נפל לך האסימון שנפל לי לפני שנה: גנדי, ליברמן, שרון וכו', וגם ברק למעשה, לא יתנו יותר מהכרה-ללא-מימוש של זכות השיבה ולא יסכימו לבטל את יהדותה-ציוניותה של המדינה הציונית.) מסקנה 2: היות שאנחנו לא נרים ידיים והם לא ירימו ידיים, רק ניצחון צבאי יוכל לסיים את המצב הנוכחי. הנחה מובלעת: המצב הנוכחי בלתי נסבל, והפלסטינאים בשטחים לא יוכלו להתקיים כך לאורך זמן. מסקנה: חייבת להיות הכרעה צבאית. מדובר בשאלת קיומה של האומה הפלסטינאית. לכן על הפלסטינאים לעשות הכל נגד הציונים, כן הכל, עד שרצונם יישבר. מה פירוש "לעשות הכל"? ימים יגידו. יתכן שדי יהיה בפגיעה מאסיבית באוכלוסיה אזרחית ואז יישבר רצונם. יתכן שיהיה צורך לחסל את בכירי הצבא שלהם ואף את מנהיגיהם. נחליט תוך כדי תנועה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, יש סימטריה מסויימת ברמת הטיעונים, אבל בערך שם היא נגמרת. יתרונה העיקרי של מדינת ישראל הוא עדיפותה הטכנולוגית\צבאית, חסרונה העיקרי הוא שיש לנו הרבה להפסיד. הפלשתינאים, לעומת זאת, יתרונם העיקרי, שמאפשר להם להתמיד במצב בלתי אפשרי (עבורנו, ולא קל במיוחד גם עבורם) זה, הוא שאין להם הרבה להפסיד. חסרונם הוא נחיתות אובייקטיבית בכל התחומים. עד עתה, ישראל והפלשתינאים שמרו את הסכסוך על אש קטנה. הפלשתינאים – בגלל שהם לא מסוגלים להזין אש גדולה הרבה יותר, וישראל – בעיקר (לדעתי) בגלל לחצים פנימיים לנהוג, כמעט בכל מחיר, במין דרך (ארופאית?) מוסרית, ולא להדרדר למין "עין תחת עין ..." ברברי שכזה. כמובן שיש גם שיקולים של יחסים בינ"ל וכו'. לאחר שהלבבות הישראלים הוכשרו במשך כשנה, אולי תוכל סוף סוף מדינת ישראל לנקוט בצעד קיצוני זה או אחר, ולשים קץ לגל האלימות הנוכחי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מיץ, נגעת בחלק חשוב ממהות דברי והגדלת לעשות בהמחישך זאת באמצעות תרגיל הראי. אכן מדובר פה במצב סימטרי, רצון מול רצון וצדק סובייקטיבי מול צדק סובייקטי. עם זאת כדי שסעיף ג. בתמונת הראי יסבר את האוזן נאלצת להחליף את "יחסי הכוחות הפיזיים" ב"נוכח ההיסטוריה", ובזה הלך מעט לאיבוד הפרדוקס המעניין לטעמי, איך זה החלש לכאורה פותח במלחמה נגד החזק. מכל מקום, אני מוכן לקבל לצורך העניין שמדובר בסימטריה מדויקת. אך בדיוק בגלל סימטריה זו מדובר במלחמת חורמה ולנו אין ברירה אלא להפעיל את כול כוחנו ולנצח בה. גם אם אפריז ואומר שאני מבין את עמדתם של הפלסטינים כמו את עמדתי, בבואי להכריע בשאלה האם עלי לתמוך במימוש מאייוויהם הלאומיים או במימוש מאוייה הלאומיים של ישראל במצב סימטרי זה, הרי שהבחירה שלי היא בצד הישראלי. ויש לזה רק נימוק אחד: אדם קרוב אצל עצמו. אני ישראלי. אולם אחרי שקיבלתי בגדול וברמה העקרונית את טענת הסימטריה, איני יכול שלא להזכיר, שלתפיסתי היו אלה הפלסטינים שהרסו את הסכם שצידדתי בו ויצאתי להפגנות למענו. לפני שנה וחצי היו גנדי וליברמן מיעוט זניח לעומת הרוב שתמך בפשרה לשלום. לפלסטינים לא תהיה מדינה ברת-קיימא בעתיד הנראה לעין משום שהם איבדו את תמיכתם של אנשים כמותי, כלומר מי שנקראו עד לפני שנה השמאל-מרכז הישראלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני דווקא לא חושב שיש סימטריה כה רבה. ההבדל בין עצם קיומה של מדינת ישראל לבין זכות השיבה הוא גדול מנשוא. הוא ההבדל בין סכנה קיומית לבין סתם לא לקבל כל מה שרוצים. לפלסטינאים מוצעת מדינה. נכון, לא בדיוק מה שהם רצו, אבל גם אנחנו לא קיבלנו מה שרצינו בדיוק. אנחנו מוכנים להתפשר על ה''חלום'' שלנו. הם לא. אין סימטריה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוף דובי, עכשיו אתה "מאלץ" אותי לעבור לצד השני של המראה. לך תסביר שהתפשרת לפלסטיני במחנה פליטים שחולם על עץ הזית שהוא או סבא שלו הותירו בכפר בתוך הקו הירוק. בשבילו מדינה זה דבר ערטילאי, עץ הזית הוא ממשי (אפילו אם זה רק בחלום שלו). לך תסביר את זה אפילו לערבים ישראלים שמדי שנה לוקחים את צאצאיהם לכפר של אבא וסבא ואומרים: "לשנה הבאה באיקרית וברעם, ובכל פלסטין, אינשאללה". דובי, יא קולוניאליסט, באת מאירופה, גזלת מאיתנו הכול, ועכשיו אתה משאיר לנו עצמות ועוד מסביר שאתה דווקא די בסדר. הלאה הכיבוש! בקצרה, מהמצב הנוכחי לא יחלצו אותנו רטוריקה ושיכנועים. כפי שאמרתי קודם, יש רגעים בהיסטוריה שרק הכוחניות קובעת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל לצורך העניין, באמת לא מעניין אותי מה חושב אותו תושב מחנה פליטים. אנחנו מציעים פשרה. הם לא. בזה נגמר העניין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גילית מציעה פשרה (אתה תיסע בשבת, אבל אוטובוסים לא). אתה לא. בזה נגמר העניין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צריך לברר בכל רגע באיזה מישור נערך הדיון: ברמה של פשרה בכיוון שהותווה בהסכם אוסלו וכפי שקלט אותו השמאל-מרכז הישראלי אכן הפלסטינים הרסו את התהליך, וברמה הזו הם אשמים ומצפוננו יכול להיות די נקי. לרמה זו התייחסתי גם אני בהסתייגותי מהסימטריה בסוף תגובתי למיץ (ראה לעיל). אולם תרגיל המראה של מיץ נועד למיטב הבנתי להביא לכך שלא נתעלם מאותו פליט, שנשים לב מה הוא חושב, שנסתכל לו בעיניים. הרי בסופו של דבר דרך העיניים שלו מסתכל רוב העם הפלסטיני. לפני קצת יותר משנה כשהייתי מסתכל לו בעיניים (בעיני רוחי) היה ליבי נחמץ, יכולתי להזדהות עם הצער שלו. בתחילת האנתיפדה כשהסתכלתי לו בעיניים ראיתי שנאה. בזמן האחרון כשהסתכלתי לו בעיניים ראיתי זחיחות דעת הנובעת מהאשלייה של ההצלחה המפוקפקת של האנתיפדה. אולם היום ראיתי פעם ראשונה סימנים של ייאוש: הראו בטלוויזיה את הפלישה של צה"ל לשכונת אבו-סנינה. חיילי צה"ל סרקו שם רחובות ואישה ערביה צעקה מחלון ביתה לעבר צוות הצילום: "שילך שרון לעזאזל ושילך ערפאת לעזאזל". וערבי אחר ברחוב אמר, "כל המנהיגים הערבים שקרנים, רוצים לספור רק כסף". אלו סימנים ראשונים, דלילים עדיין, של יאוש מהאנתיפדה. אלו גם סימנים לכך שהפעלת כוח נגד הפלסטינים ודיכוי האזרחים שם יכולים להביא תוצאות. מובן מאליו שהשנאה שלהם אלינו תגבר אבל אולי הם גם יתחילו להבין שהם צריכים להחליף את ההנהגה שלהם. למרבה הצער, זה לא יקרה מחר, עוד יהיה הרבה סבל, והרבה דם יישפך, לפני שיישבר כוח רצונם של הפלסטינים להלחם והם יגבשו תודעה שתצמיח מקרבם הנהגה חלופית שאולי תוכל לחלץ אותם (וכך גם אותנו) מן המצוקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(אגדה שהיתה באמת, בעלת יסודות אוטוביוגרפיים מובהקים) פעם אחת, לפני שנים רבות, היה היה שמאלני אחד, שהלך להפגנות של מרצ וכו', ודאג לזכויות הפלסטינאים המדוכאים. יום אחד, פרצה אינתיפאדה והתחילו פיגועי טרור רצחניים. לאט לאט החל השמאלני שלנו לאבד את סבלנותו. ערב אחד, כאשר בשרה לו בתו בת השנתיים וחצי ש"יש פיגוע", ובנו הכריז שכל הערבים רעים, הבין השמאלני שאינו יכול עוד. הוא חדל להטיף לבנו על ההכללה, והנהן בראשו בעצב. אחר כך הוא ראה את ראש הממשלה שלכם (לא, עדיין לא שלו), מתלהם בטלויזיה, ושקע ביאוש עמוק. הוא נכנס מתחת לשמיכה וחשב לעצמו: "זהו, ידידי לשעבר. עכשיו הימין יכסח לכם ת'צורה ואני לא אפריע לו לעבוד". ומאז - הוא חי לו, לא באושר ולא בעושר, ומחכה לקשת בענן, עד עצם היום הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולכשיוזמן אותו שמאלני (לשעבר?) באמצעות צו קריאה ירקרק לשבת בתוך מטוס קרב ולהטיל פצצות על העיר שכם במסגרת עוד נסיון לסיים את הסכסוך באופן צבאי, האם ינער מעליו את שמיכתו ויצטרף ל"מכסחי הצורה מהימין"? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |