בתשובה לןועמש .ג, 05/10/01 19:47
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מיץ, נגעת בחלק חשוב ממהות דברי והגדלת לעשות בהמחישך זאת באמצעות תרגיל הראי. אכן מדובר פה במצב סימטרי, רצון מול רצון וצדק סובייקטיבי מול צדק סובייקטי. עם זאת כדי שסעיף ג. בתמונת הראי יסבר את האוזן נאלצת להחליף את "יחסי הכוחות הפיזיים" ב"נוכח ההיסטוריה", ובזה הלך מעט לאיבוד הפרדוקס המעניין לטעמי, איך זה החלש לכאורה פותח במלחמה נגד החזק. מכל מקום, אני מוכן לקבל לצורך העניין שמדובר בסימטריה מדויקת. אך בדיוק בגלל סימטריה זו מדובר במלחמת חורמה ולנו אין ברירה אלא להפעיל את כול כוחנו ולנצח בה. גם אם אפריז ואומר שאני מבין את עמדתם של הפלסטינים כמו את עמדתי, בבואי להכריע בשאלה האם עלי לתמוך במימוש מאייוויהם הלאומיים או במימוש מאוייה הלאומיים של ישראל במצב סימטרי זה, הרי שהבחירה שלי היא בצד הישראלי. ויש לזה רק נימוק אחד: אדם קרוב אצל עצמו. אני ישראלי. אולם אחרי שקיבלתי בגדול וברמה העקרונית את טענת הסימטריה, איני יכול שלא להזכיר, שלתפיסתי היו אלה הפלסטינים שהרסו את הסכם שצידדתי בו ויצאתי להפגנות למענו. לפני שנה וחצי היו גנדי וליברמן מיעוט זניח לעומת הרוב שתמך בפשרה לשלום. לפלסטינים לא תהיה מדינה ברת-קיימא בעתיד הנראה לעין משום שהם איבדו את תמיכתם של אנשים כמותי, כלומר מי שנקראו עד לפני שנה השמאל-מרכז הישראלי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ואני דווקא לא חושב שיש סימטריה כה רבה. ההבדל בין עצם קיומה של מדינת ישראל לבין זכות השיבה הוא גדול מנשוא. הוא ההבדל בין סכנה קיומית לבין סתם לא לקבל כל מה שרוצים. לפלסטינאים מוצעת מדינה. נכון, לא בדיוק מה שהם רצו, אבל גם אנחנו לא קיבלנו מה שרצינו בדיוק. אנחנו מוכנים להתפשר על ה''חלום'' שלנו. הם לא. אין סימטריה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוף דובי, עכשיו אתה "מאלץ" אותי לעבור לצד השני של המראה. לך תסביר שהתפשרת לפלסטיני במחנה פליטים שחולם על עץ הזית שהוא או סבא שלו הותירו בכפר בתוך הקו הירוק. בשבילו מדינה זה דבר ערטילאי, עץ הזית הוא ממשי (אפילו אם זה רק בחלום שלו). לך תסביר את זה אפילו לערבים ישראלים שמדי שנה לוקחים את צאצאיהם לכפר של אבא וסבא ואומרים: "לשנה הבאה באיקרית וברעם, ובכל פלסטין, אינשאללה". דובי, יא קולוניאליסט, באת מאירופה, גזלת מאיתנו הכול, ועכשיו אתה משאיר לנו עצמות ועוד מסביר שאתה דווקא די בסדר. הלאה הכיבוש! בקצרה, מהמצב הנוכחי לא יחלצו אותנו רטוריקה ושיכנועים. כפי שאמרתי קודם, יש רגעים בהיסטוריה שרק הכוחניות קובעת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל לצורך העניין, באמת לא מעניין אותי מה חושב אותו תושב מחנה פליטים. אנחנו מציעים פשרה. הם לא. בזה נגמר העניין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גילית מציעה פשרה (אתה תיסע בשבת, אבל אוטובוסים לא). אתה לא. בזה נגמר העניין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צריך לברר בכל רגע באיזה מישור נערך הדיון: ברמה של פשרה בכיוון שהותווה בהסכם אוסלו וכפי שקלט אותו השמאל-מרכז הישראלי אכן הפלסטינים הרסו את התהליך, וברמה הזו הם אשמים ומצפוננו יכול להיות די נקי. לרמה זו התייחסתי גם אני בהסתייגותי מהסימטריה בסוף תגובתי למיץ (ראה לעיל). אולם תרגיל המראה של מיץ נועד למיטב הבנתי להביא לכך שלא נתעלם מאותו פליט, שנשים לב מה הוא חושב, שנסתכל לו בעיניים. הרי בסופו של דבר דרך העיניים שלו מסתכל רוב העם הפלסטיני. לפני קצת יותר משנה כשהייתי מסתכל לו בעיניים (בעיני רוחי) היה ליבי נחמץ, יכולתי להזדהות עם הצער שלו. בתחילת האנתיפדה כשהסתכלתי לו בעיניים ראיתי שנאה. בזמן האחרון כשהסתכלתי לו בעיניים ראיתי זחיחות דעת הנובעת מהאשלייה של ההצלחה המפוקפקת של האנתיפדה. אולם היום ראיתי פעם ראשונה סימנים של ייאוש: הראו בטלוויזיה את הפלישה של צה"ל לשכונת אבו-סנינה. חיילי צה"ל סרקו שם רחובות ואישה ערביה צעקה מחלון ביתה לעבר צוות הצילום: "שילך שרון לעזאזל ושילך ערפאת לעזאזל". וערבי אחר ברחוב אמר, "כל המנהיגים הערבים שקרנים, רוצים לספור רק כסף". אלו סימנים ראשונים, דלילים עדיין, של יאוש מהאנתיפדה. אלו גם סימנים לכך שהפעלת כוח נגד הפלסטינים ודיכוי האזרחים שם יכולים להביא תוצאות. מובן מאליו שהשנאה שלהם אלינו תגבר אבל אולי הם גם יתחילו להבין שהם צריכים להחליף את ההנהגה שלהם. למרבה הצער, זה לא יקרה מחר, עוד יהיה הרבה סבל, והרבה דם יישפך, לפני שיישבר כוח רצונם של הפלסטינים להלחם והם יגבשו תודעה שתצמיח מקרבם הנהגה חלופית שאולי תוכל לחלץ אותם (וכך גם אותנו) מן המצוקה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |