בתשובה לכליל החורש נאורי, 01/10/05 13:30
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא רק זאת ועוד, מי שמקבלים את הביטוי "ספרות יפה" שואפים להתאים את טעמם להגדרה שיש להם בראש לספרות יפה, ומעבירים את עצמם שבעה מדורי גיהנום של צנזורה עצמית וקריאה כפויה. הרקע של התלמידים בדוגמה שהבאת (כדאי לקרוא את זן ואמנות אחזקת האופנוע?) לא רק גורם להם להנות יותר מאחד הטקסטים, הוא גורם להם לזהות את הטקסט שממנו הם יודעים שהם "צריכים" להנות יותר, לפתח דעות מוקדמות לגבי השניים, ובמקרה ומתעורר הצורך, גם לשקר לעורך הניסוי ולעצמם שם מעדיפים את האחד "הנכון". |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
האמת שהמורה בספר נתן להם לשפוט בין טקסטים שחבריהם לכתה כתבו, ולא בין טקסטים ספרותיים. כן, לדעתי כדאי לקרוא את הספר. הוא מהנה ומחכים. לא שינה את חיי, אבל אני מאד שמח שקראתיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''האמת שהמורה בספר נתן להם לשפוט בין טקסטים שחבריהם לכתה כתבו, ולא בין טקסטים ספרותיים.'' זו לא סתירה פנימית וגם ביטול של רלוונטיות הדוגמה לתוכן ההודעה שלי - לדעת מה הם ''אמורים לאהוב'' הם לא צריכים דווקא על ידי זיהוי אחד הטקסטים כשייך למישהו מוכר, מספיק לזהות את דמיונו למה שהם למדו שהם צריכים להכיר כאיכות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כך אנחנו חוזרים לטענת הדמיון בין האנשים ומכאן גם בזיהוי ספר כשייך ל'ספרות יפה'. בעולם המערבי, השכלה תיכונית רגילה (לאו דווקא ספרותית רחבה) תיתן לתלמיד ממוצע את היכולת לזהות איפיונים של 'ספרות יפה', מספיק שיעור / שניים בניתוח "החטא ועונשו"... זו הסכמה תרבותית רחבה למדי, קוד מוסכם בשיחה בין אנשים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא חושב שהבנת אותי. אמרתי שאנשים פשוט מריחים מה מצפים מהם לאהוב, במקום לחשוב בעצמם ולהחליט מה לדעתם יותר טוב. אין כאן שום קשר לדימיון בין אנשים וקונצנזוס על איכות, רק קונפורמיזם עיוור בשביל לקבל טפיחה על השכם. זה רק מרחיק אנשים מספרות - אם הם לא אוהבים את מה שהם יודעים שהם מצופים לאהוב, הם שוכחים מספרים לגמרי, במקום לנסות משהו קצת אחר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה הפסימיות הזו לך? :) אנשים שאוהבים וקוראים ספרים מתבגרים לרוב (לפחות במידה רבה) משלב הצורך בטפיחה על השכם ומוצאים את טעמם האמיתי. או קיי... לפעמים בשל הקונפורמיזם הם ינסו לצלוח ספר 'נחשב' שמשעמם אותם אבל זו לא טרגדיה ממשית. האם אתה מופתע שיש ספרים מרגשים שגם מתאימים באמת לטעמם של רבים? אני הייתי מופתעת לו היה המצב הפוך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטרגדיה היא לא באנשים שמנסים לקרוא את "מלחמה ושלום" כי הוא נחשב, משתעממים למוות אבל קוראים בכל זאת עד הסוף ואומרים "אה, דווקא נחמד, בואו ננסה גם את "אנה קרנינה", אלא האלו (שלדעתי מספרם רב בהרבה) שנשברים אחרי מאה עמודים, אומרים "ספרים טובים זה לא בשבילי", ולא רק שלא קוראים את אנה קרנינה, אלא גם ב"מאה שנים של בדידות" לא נוגעים. עלול להתרחש מצב אצלם שבו העולם יתחלק לשניים: "ספרות איכותית" ו"ספרות זבל", כשהם מסמנים מראש את ה"ספרות איכותית" (שפירושה לא רק טולסטוי אלא גם, למשל, ויקטור הוגו, ג'ון אירווינג וז'ול ורן) כפסולה ומתמקדים ב"ספרות הזבל" אם וכאשר הם טורחים לקרוא ספר. לעתים הם כלל לא קוראים ספרים אבל מתגאים בכך שהם קוראים עיתונים. יצא לי לפגוש כמה אנשים מהסוג השני (כמעט והייתי כזה בעצמי), ולא פגשתי אף אחד מהסוג הראשון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרי שלושה שיעורים ב"ניתוח" החטא ועונשו בתיכון שלי אני חייב להודות שאין לי מושג איך מזהים "אפיונים של ספרות יפה" פרט ל"לומדים ספרות יפה בשיעורי ספרות ולכן דוסטוייבסקי זו ספרות יפה". אולי גם "ספרות יפה היא ספרים רוסיים עבי כרס מהמאה ה-19" או "ספרות יפה כוללת הרבה תיאורים", או "ספרות יפה עוסקת בגאולה וכפרה". מצד שני, אני ככל הנראה תלמיד מתחת לממוצע. (למען הסר ספק: מאוד אהבתי את "החטא ועונשו", אם כי את שאר הספרים של דוסטוייבסקי שקראתי אהבתי יותר, ותודה לאל שקראתי אותו *לפני* שהניתוח למוות שלו בבית הספר שלי החל). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם לי היה המזל לקרוא אותו לפני החיסול הממוקד שעשו לא בתיכון. יש ספרים שלא הספקתי קודם, והם נשארו אצלי מוקצים אחר כך לשנים... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטערת בשבילכם. אני מניחה שהחוויה שלכם אכן משקפת את הרמה הממוצעת של הוראת ספרות בתיכונים, למזלי למדתי בבית ספר אקסטרני והמורים שם היו ברובם נהדרים, בפרט לספרות. אני נדרשת לטיעונים מהצד ההומני של הבחנה בספר כשייך ל'ספרות יפה': האם באמת לא חוויתם חווית קריאה שריגשה אתכם מעבר להנאה, חוויה עמוקה יותר? והאם אין ספרים שעומדים במבחן הזמן מבחינת חוויה זו? והאם מפתיע (בהתחשב בשייכותנו לאותו זן בע"ח) שחוויה זו משותפת להרבה אנשים? וכך נולדת 'ספרות יפה' כמושג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים; אבל חוויה כזו היא סובייקטיבית. הרגשתי אותה לא רק אצל דוסטוייבסקי אלא גם, רחמנא ליצלן, אצל איין ראנד וטרי פראצ'ט (לדוגמה). אז אם את מוכנה להרחיב את הגבול הסטנדרטי של הגדרת "ספרות יפה" לכל מה שנותן לי אקסטרה, בבקשה - אני אמהר להסכים איתך. אני חושד שלא כל המתדיינים מסכימים איתי - לא על הספרים הספציפיים, ובוודאי שלא על העקרון (למשל, אצל ראנד כל הדמויות שטוחות כמו קרטון - האם זה אומר שאין אקסטרה?). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי צריך בכל זאת לחדד את גבולות ההגדרה ו'אקסטרה' לא מספיק. יש חוויות אקסטרה שהן תלויות גיל ולא עומדות בקריטריון מבחן השנים (ריצ'ארד באך צץ בזכרוני) ויש אבחנה נוספת שאתה ציינת, המודעות למורכבות או שטחיות הדמויות והסיטואציות. אין שטיחות הדמויות מונעת מלהמליץ על ספר אבל יש בה כדי למנוע מראנד למשל להיחשב לספרות יפה. יש אבחנה ברורה בין דמויות 'עגולות' לדמויות 'שטוחות' שמתווספת לחוויית האקסטרה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאן יוצא המרצע מהשק. את מסכימה של"ספרות יפה" יש מספר קריטריונים *אובייקטיביים* ואפילו מכניים שמגדירים אותה (דמויות עגולות). כאן נשאלת השאלה למה דווקא הקריטריונים האובייקטיביים הללו הם מה שצריך לשפוט "ספרות יפה" לפיו? השאלה הזו לא הייתה נשאלת אלמלא הקונוטציות שמזהות "ספרות יפה" עם "איכות" ואת כל הספרות שאינה יפה כ"לא איכות" - משהו שהוא בכמה רמות מתחת לספרות היפה ואותו קוראים "סתם", ויש אנשים שאם יקראו אותו באוטובוס יעטפו את הכריכה בנייר חום כדי להסתיר את חרפתם. אגב, אני לא כל כך אוהב טיעונים של "תלוי גיל" או "מבחן השנים". אפשר להשתמש בו על הרבה ספרים שנחשבים "איכותיים", תלוי כמה הקורא שלהם השתנה - ויש כאן גם האשמה סמויה של הקורא שאהב ספר "לא איכותי" מסויים במשהו שבמקרה הטוב ניתן לכנותו "חוסר נסיון", דבר שדי בעייתי לעשות כשלא יודעים בכלל מי הקורא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אילו ספרים קראת של איין ראנד? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''כמעיין המתגבר'', ''המנון'', ו''מרד הנפילים''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני קראתי רק את "כמעיין המתגבר." נהנתי לא מעט, חוץ מקטעי הנאומים שהיו מעט ארוכים לטעמי. אתה ממליץ על שני האחרים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאוד, אבל תדע מה אתה מקבל. "המנון" קצר למדי וחף מנאומים (וכדאי לקרוא אותו באנגלית). לעומת זאת "מרד הנפילים" מאוד ארוך ומכיל כמה וכמה נאומים. באחרון והסופי מביניהם, שמתפרס על פני 60 עמודים בערך, גם אני נשברתי ודילגתי (אבל לפחות שני נאומים עניינו אותי). חוץ מהנאומים, לדעתי הספר מרתק ועמוק בהרבה מ"כמעיין המתגבר", ולטעמי ראנד הפכה למעט שפויה יותר מאז "כמעיין המתגבר", מה שאומר שאין יותר סצינות תמוהות כמו זו של ה-אה, פגישה בין הווארד ודומיניק. אה, ואם אי פעם אהבת משחקי מחשב כמו Railroad Tycoon או Transport Tycoon, ההנאה בכלל מובטחת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה רבה. מה הקשר למשחקים האלה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם הספר וגם המשחקים סובבים סביב עולם טייקוני הרכבות (בספר זה באמריקה, במשחקים זה איפה שבא לך). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מרד הנפילים יותר טוב. לפחות שם יש 2 דמויות ריאליות פחות או יותר, שמאפשרות הזדהות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה מדויות? ומה זה המנון? זה לא משהו עם "אנחנו..."? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את מתכוונת ל"אנו החיים", שהוא yaARn (=yet another Ayn Rand novel)
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואולי את מתכוונת ל''אנחנו'' של יבגני זמטיין, שכתב ספר דומה. לי לפחות הוא מתחבר ל''המנון''. שניהם ספרים דיסטופים ואנטי-קומוניסטים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא לא. התכוונתי באמת ל''אנו החיים''. זמייטין מזכיר אותו אולי בתכנים, אבל ממש לא בסגנון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דאגני טאגארט והנרי רירדן, כמובן. כל האחרים הם כמו הדמויות בחסמבה: תצרף את כולם ואולי יהיה לך אדם שלם. המנון הוא סתם ספר. לא קראת - לא הפסדת1. 1 עם כל הכבוד, אפשר להגיד את זה גם על הספרים האחרים של הגברת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1) למיטב ידיעתי, נכון מאוד. מאידך גיסא - לא קראתי שום ספר פילוסופיה שלה, כך שלגבי אלה אינני יודעת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספרי פילוסופיה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, עד כמה שזה מפתיע היא נחשבה לפילוסופית פחות או יותר. אם אינני טועה היא הייתה מרצה לפילוסופיה באיזו אוניברסיטה בארה''ב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סתם, גרפיטי שראיתי לפני כמה זמן וחשבתי עליך: "אין ראנד-אין פיגועים" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה, דרא"פ מממנת את הפיגועים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה גרפיטי אחר: "פרדי קרוגר שולת" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא כתבת שהספרים של טרי פראצ'ט שטוחים לפני כמה הודעות? זה שימוש חדש וחיובי ב"שטוח" שאני לא מכיר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז זו הייתה בדיחה שרומזת על ''עולם הדיסק'' השטוח שלו. אגב, כמו שכתבתי, אני לא חושב שיש סתירה בין ספר שטוח ובין שיהיה לו ''אקסטרה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"האם באמת לא חוויתם חווית קריאה שריגשה אתכם מעבר להנאה, חוויה עמוקה יותר? והאם אין ספרים שעומדים במבחן הזמן מבחינת חוויה זו?" כן, אבל הספרים הללו פעמים רבות לא היו מה שנהוג לתייג תחת "ספרות יפה", ומצד שני, לא מעט מהספרים המתוייגים תחת "ספרות יפה" היו אולי מענינים, אבל לא הרבה מעבר (ופעמים רבות פשוט שיעממו אותי). ואת זה אני אומרת אחרי שבמכוון קראתי לא מעט "ספרות יפה" במטרה למצוא ספרים שיתנו לי משהו מעבר ל"הנאה פשוטה", וגיליתי לאכזבתי שהסיכוי למצוא שם כאלה לא גדול יותר משמעותית מאשר בז'אנרים אחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני נאלצת להסכים איתך. 'נאלצת' כי הייתי שמחה לגלות שכל הנחשב לספרות יפה גם מספק חווית קריאה מרגשת ולא כך. יש לי מה להוסיף אבל האחיין שלי הפתיע אותי והגיע, אז בהזמנות אחרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למען הצדק ההיסטורי עליי לציין שמורתי לספרות בשנים האחרונות של התיכון הייתה דווקא אשה אינטליגנטית מאוד וסביר שגם ברמה טובה כמורה. פשוט מבחינתי, שבאותה תקופה הייתי תולעת ספרים רצינית, עצם העובדה שספר מסוים היווה ''חומר לימוד'' כבר הצליחה להפקיע ממנו את קסם הבילוי והכיף... וכמובן, עוד יותר אפילו, את החוויה העמוקה שיש בספרים טובים באמת. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |