|
||||
|
||||
ברכותיי על תגובה 323716 - לקח לך זמן, אבל בסופו של דבר למדת אמנות יעקב ואוריפז. נראה שאפילו מתמטיקאים ישרי דרך מסוגלים ללמוד. מה זה חשוב אם יש זקן או אין זקן, ואם הוא רב או זבלן עם איזה תואר אחר - את ה*"תפילה"* - קראת, או שרק ציטטת? ואם קראת - לא שטיפת מוח? - אוקיי, אז מצידי, אם אפשר - תן הגדרה אחרת למצב בו אדם (רב, "רב", זבלן אחר וגו') בעל עמדה ובעל סמכות בקהלו, מנצל ניצול ציני את מבוכתם, כאבם, נשמתם הרעבה וליבם השואל של בחורים ובחורות, בחלקם, ככל הנראה - צעירים מאוד - בחלקם הלא-קטן, כנראה - בני תשע עשרה ועשרים (גם בני שמונה עשרה? בררר, לא רוצה לחשוב על זה, אפילו) - שייאלצו, לאסוננו - לעשות מלאכת מבוגרים, מנוסים וקשוחים מהם - ונמצאים מעטים מאוד שיקלו עליהם, אם בכלל, והנכבד המורם מעם מוכן, בלא נקיפות מצפון (???) - להקשות עליהם ככל יכלתו הרטורית. אם לא שטיפת מוח מדהימה בחוסר ההתחשבות שלה - אז איך קוראים לדבר הזה? אדרבה - תן הגדרה אחרת. אני אינני מוצאת. |
|
||||
|
||||
קריאה עקיפה לסירוב פקודה. |
|
||||
|
||||
קצת לא נראה לי - זאת הגדרה עדינה מדי לשימוש באמצעים תחמניים למדי. קריאה לסירוב פקודה אפשר לקרוא גם בצורה נקיה וביושר: "אני מציע לכם לסרב פקודה, למרות המחיר שתצטרכו לשלם". אם כוונותיו ישרות - אינו צריך להשתמש בכישוריו הטובים ע"מ לקרוע להם את הלב לפני כן. |
|
||||
|
||||
תגובה 323747 . |
|
||||
|
||||
האם באמת רצית שאנשים שמוכנים לשטוף את מוחות ילדיהם הרכים באופן שיחלץ למענם כל טיפת טראומה מהפינוי, יתחשבו בחיילי צה"ל שאינם בהכרח קרובים אליהם אפילו? |
|
||||
|
||||
לא, אבל נדמה לי שרציתי משהו - אם כי אין לי כל זכות או תירוץ לרצות - אבל נדמה לי שרציתי משהו מעוזי ו., האיש שפעם, במשך כמה ימים, קראתי לו, ובעקבותי אף הוא קרא לעצמו - ''עוזיוי'', ואיש שהוא אדם ישר. |
|
||||
|
||||
אין ספק שעוזי אדם ישר. אבל הרטוריקה המתנחלית מעבירה על דעתם רבים וטובים. נקווה שלפחות חלק מהם יתעשתו בזמן (אפילו אם זה בדקה התשעים). |
|
||||
|
||||
אני: מנחיל ערכים. את: מחנכת. המתנחלים שמעבר להרי החושך: שוטפים את המוח. |
|
||||
|
||||
האם קרה פעם שאמרת לסטודנט "אם תטען ש-Z_8 הוא תחום שלמות אתה טמא ועלייך להיות בוש מעצמך"? אני חושד שהסיבה להבדלה הלשונית בין "מנחיל ערכים" ובין "שוטפים את המוח" היא פחות עניין של גיאוגרפיה (איכשהו, נראה לי שהיית מנחיל ערכים גם אם היית מלמד בגוש קטיף) ויותר עניין של טיב הערכים וצורת העברתם. |
|
||||
|
||||
בתגובה 323735 מדובר על "אנשים שמוכנים לשטוף את מוחות ילדיהם הרכים" כדי להעצים את "הטראומה מהפינוי". האם אלו נראות לך טענות שיש טעם לדון בהן באופן רציני, או שיותר סביר שמדובר באלמונית שהשנאה העבירה אותה על דעתה? (אם "הרטוריקה ההמתנחלית" יכולה לעשות פלאים כאלה, מי יודע, אולי יש עוד שיטות). אני לא מבין גדול בטומאה וטהרה, אבל בהחלט יתכן שאומר לסטודנט שעליו להתבייש אם הוא חושב ש- Z/8 הוא תחום שלמות (בתנאי שאני יודע שזה סטודנט טוב בדרך כלל, ושהוא יודע שאני יודע). |
|
||||
|
||||
השנאה לא העבירה אותי על דעתי. מי שעשתה זאת היא אותה מתנחלת שדיברה ברדיו והסבירה שבתה בת ה-4 נקרעת בין דמות "החייל הטוב" ודמות "החייל הרע", ושהיא מעדיפה ש"החייל הרע" יגרש את הילדה מביתה, ולא היא תהיה זו ש"תגרש" אותה. כאילו אין אפשרות לרפד לילדה את הטראומה הזו ככל האפשר. כאילו אין אפשרות להוציא אותה משם לפני בוא החיילים, ולנסות למענה להציג לה את המעבר כאפשרות של התחדשות. המתנחלים נלחמים עד הרגע האחרון - זכותם. אני בהחלט מבינה אותם בעניין זה: מאוד לא קל לעזוב מקום שאתה אוהב, שהשקעת בו כל כך הרבה, שאתה מאמין בו. אבל אם יש לך אפשרות להקל על ילדיך - ויש לך, זה ברור - אז זה המינימום שעליך לעשות. ילדים אינם קלף מיקוח. |
|
||||
|
||||
נו, זה ממש מטופש. אנשים עוברים דירה כל הזמן. אין שום סיבה שעבור בן 4 המעבר יהיה טראומטי יותר מאשר מעבר דירה רגיל, אלא אם ההורים שלו (או מישהו אחר?) מוודא שכך יהיה. |
|
||||
|
||||
בדיוק מה שטענתי: חלק מהמתנחלים בהחלט "מוודאים" שילדיהם יסבלו טראומה מיוחדת מהמעבר הזה. |
|
||||
|
||||
ואם יעשו כעצתך, ועוד עשר שנים הילדה תגדל ותבין שההורים שלה פחות-או-יותר שיקרו לה, ובעצם הם חשבו שהפינוי הוא נורא ואיום, ואסון, ורשע ועוול - זה לא עלול לגרום לה נזק פסיכולוגי? אני לא יודע, אני לא מומחה בפסיכולוגיה וחינוך. אבל אני לא חושב שיש באמת מומחים שיודעים מה נכון לעשות בסיטואציה כזו; ואני לא בטוח שהטענה שייגרם נזק פסיכולוגי לטווח רחוק היא באמת כה מובנת מאליה. אבל נראה לי שלכולם מסביב זה פתאום נורא ברור - עד כדי כך ברור, שברור להם גם שההורים עושים (בכוונה ובמודע?) את הרע עבור ילדיהם למען המטרה הפוליטית. אז כנראה שהם צודקים, מה אני יודע. |
|
||||
|
||||
"ועוד עשר שנים הילדה תגדל ותבין שההורים שלה פחות-או-יותר שיקרו לה, ובעצם הם חשבו שהפינוי הוא נורא ואיום, ואסון, ורשע ועוול - זה לא עלול לגרום לה נזק פסיכולוגי?" ראשית, לא נראה לי שזה עלול לגרום לה נזק - וגם אם כן, הנזק יהיה קטן בהרבה מזה שייגרם לה כשהוריה נכנסים להיסטריה היום, כשהיא קטנה, ומודיעים לה פחות או יותר שבמצב הזה הוא חורבן או שואה. שנית, כל הרעיון הוא שההורים ישתדלו לעשות למען ילדיהם בדיוק את זה - להפוך את המעבר הזה לאפשרות של התחדשות. וזה אפשרי בהחלט. סידור מחדש של החפצים, הספרים, התמונות, הצעצועים - אפשר להפוך אותו לכיף מבחינת הילדים. אפשר להתוודע בצורה חביבה לסביבה החדשה. אפשר לעשות הרבה כדי להקל על הסיפור הזה, ועצם המעשה יכול לעודד מאוד גם את ההורים עצמם. ה"שקר" לכאורה יכול להפוך למציאות. צריך רק לצאת קצת מהפנאטיות הקיצונית ולחשוב גם על האנשים שתלויים בך, לא רק על פוליטיקה ואדמה. |
|
||||
|
||||
לא בדיוק קשור, אבל בערך. זכור לי מחקר שנערך על מפוני חבל ימית (אל תטרחו אפילו לבקש קישור, אבל מי שימצא כזה - אהלן וסהלן) ובו התברר שמשפחות ש''יצאו במאבק'' התמודדו מבחינה נפשית לאורך זמן טוב יותר עם הפינוי מאשר משפחות שהתפנו בשקט וללא מאבק. אולי אלו שהתפנו בשקט חשו אחר כך רגשי אשמה על כך ש''ויתרו בקלות'' ואולי אלו שנאבקו הרגישו ש''מיצו את ההתנגדות שלהם'' ועל כן חשו שעשו את שיכלו, אבל אלו רק השערות שלי. |
|
||||
|
||||
אולי זה נכון ביחס למפונים עצמם, כלומר - המבוגרים. אבל מה בקשר לילדים - אלה שהוריהם פעלו במכוון כדי להגביר את סבלם? האם גם הם יחושו בעתיד אילו שהם יתרונות כתוצאה מן המאבקים של הוריהם? גם אני, בדומה לירדן, אינני בטוחה שמה שכמה מן המפונים עשו לילדיהם - בהכרח יביא לתוצאות עתידיות שליליות, אבל אני די בטוחה שמה שהם עשו גורם סבל *עכשיו* - סבל *בהווה*, וגם זה מספיק. לא נולדתי אתמול. כילדה עברתי דירה וכאדם בוגר עברתי עם משפחתי וגם ראיתי משפחות רבות שעברו דירה, לעיתים (גם במקרה שלי) בנסיבות טראגיות למדי - איבוד קרוב יקר, איבוד מקור פרנסה, מחלה הדורשת חילופי איזורים, פשיטת רגל ואיבוד הרכוש. עלי לציין כי הילדים, אם הוריהם אינם טורחים להדגיש בפניהם חזור והדגש את כל הנסיבות הטראגיות - בדרך כלל הם מאוד שמחים לרגל השינוי. הם נהנים מן הבלגאן וההמולה, מן האריזה, הארגזים הגדולים, ה"אוטו" הגדול המעביר את כל הכבודה - ומן ה"בית החדש" עצמו. ילדיי שלי, כאשר הרהיטים טרם פורקו - רצו בחדרי ה"בית החדש" הריקים למחצה, ולבסוף נפלו על ישבניהם במכוון, תוך שהם מתגלגלים מצחוק - כלומר, בלשון הילדות - הם - "עשו גליצ'ה". המון גליצ'ה. הנושאים המעסיקים את ההורים - העובדה כי הדירה החדשה קטנה יותר מן הישנה או שהמיקום אינו "יוקרתי" מספיק - דברים אלה אינם נוגעים לעולמם של הילדים ואינם אומרים להם הרבה, אלא אם ההורים דואגים לעורר בהם רגשות שליליים בעניינים אלה. גם כאשר מתגוררים במלון באופן זמני, עד הכניסה לבית החדש - דבר זה כרוך, בד"כ, בחוויה חדשה, באפשרות לפרוק מעט (או הרבה) את החוקים הרגילים הנהוגים כאשר מתגוררים בבית או בדירה, ועקב אלה - בהשתובבות וב"השתוללות" (מזוית הראיה של ההורים) עליזה של הילדים. בקצרה, ברצוני לומר : במרבית המקרים, לא זו בלבד שההורים המתפנים הגבירו את סבל הילדים - הם-הם שהולידו אותו וגרמו לו, באופן פעיל, ישיר ומיותר לחלוטין. |
|
||||
|
||||
למיטב זכרוני זה היה נכון לגבי כולם - הן המבוגרים והן הילדים. אולי בכל זאת מישהו ימצא קישור (או יחטט באיזו ספריה של אוניברסיטה) לגבי המחקר הנ"ל. כאמור, השאלה כאן היא הרבה יותר מסובכת (למשל: האם סבל קצר עכשיו מפחית סבל ארוך לאורך שנים וכו'.) |
|
||||
|
||||
את המחקר שעליו אתה מדבר באמת לא מצאתי, אבל בגוגל אפשר למצוא את זה: משפט מפתח: "הדרך שהמשפחה תפסה את הפינוי בתוך המהלך הכולל של החיים, קבעה את הצלחת השיקום שלה. משפחות שאמרו לאחר הפינוי 'מעכשיו הכל רק ילך וידרדר' – חייהן באמת הלכו והידרדרו." למרות שהמחקר החדש של הפרופ' שגיא עדיין לא הושלם, ןלמרות הזהירות הרבה שהיא נוקטת בדבריה, ניתן להבין כי ההתרשמות שלה היא שונה מהתרשמותו של המגיב - "יוני1", באתר זה: המגיב הנ"ל אומר לד"ר ניצה קאליש, פסיכולוגית המעוניינת לבצע מחקר על מפוני ימית: "תופתעי מהנתונים שתשיגי, עשרות מקרי התאבדות, אלפי גירושין אנשים שאבדו את שפיות דעתם, מקרי מוות מוזרים , אנשים שהוגדרו "מלח הארץ" נטשו את מולדתם ולא שבו אליה. אכן בודדים נותרו לספר את האמת העגומה." הד"ר קאליש, באותו אתר (וברבים אחרים), מדברת על: "נתון שכולם יודעים אותו אבל מנסים להשתיק, והוא המחיר המשפחתי הגבוה ששילמו משפחות שהיו ב"פינוי ימית" על עקירה מבתיהם." מישהו יודע מיהם כל אותם ה"מנסים להשתיק"? - התקשורת? המוסדות האקדמיים? החוקרים? הממשלה? |
|
||||
|
||||
"נקודה מעניינת – ואקטואלית מאוד – ששגיא בדקה היא הקשר בין מידת המעורבות הפוליטית של בני הנוער לתחושותיהם במהלך הפינוי ולאחריו. שגיא מצאה כי "דווקא בני הנוער שהיו פעילים יותר מבחינה פוליטית, לקחו את הפינוי הרבה יותר קשה. היתה להם תחושה של כישלון, בבחינת 'השקענו כל כך הרבה, נתנו לנו להאמין שאם נעבוד קשה אז נצליח – וזה לא קרה"'." מנוגד למדי למה שזוכר ערן. |
|
||||
|
||||
בסדר. ועדיין, נראה לי שהתעקשות על אידיאולוגיה גם במחיר גרימת מצוקה מסוימת לילדים אינה הופכת הורים לבלתי-ראויים. |
|
||||
|
||||
ו*לי* נראה עדיין שהתעקשות על אידיאולוגיה אינה חייבת לגבות מחיר כזה. רוב המתנחלים שם יכלו להוציא את הילדים לפני הפינוי בכח - או עם אחד מבני הזוג או לקרובים/לחברים שעזבו קודם, ולהישאר ולהתעקש כאוות נפשם. |
|
||||
|
||||
הרב אבינר או אבינרי אמר פעם שהוא מוכן להקריב ילדים על מזבח האידאולוגיה. זה לא סתם מצוקה מסוימת |
|
||||
|
||||
הרב אבינר. וזה הוא שהמציא את ה''תפילה'' המגעילה לחיילים שאומרים שהפינוי ייזכר להם לדראון עולם או משהו. |
|
||||
|
||||
ייתכן גם שהקושי או הקלות של ההתמודדות מאוחר יותר לא נבעו מהמאבק או מהוויתור עליו, אלא מהעובדה שהמשפחות שנאבקו עשו זאת מתוך יכולת טובה יותר לעמוד על שלהם, יכולת שליוותה אותם מאוחר יותר - ושלא הייתה, אולי, למשפחות ש''וויתרו''. |
|
||||
|
||||
א. *אני* מעולם לא הנחלתי ערכים. ב. שמעתי כבר כמה וכמה מתנחלים המשתמשים ב"תפילה" המרשימה של האדון אבינר. אם אתה רוצה לומר לי בכנות שהיא איננה עשויה מסחטנות רגשית מעוררת חלחלה... נו טוב. אני אפילו לא אדע איך להגיב. |
|
||||
|
||||
אני מציע שמהיום כל אחד יכתוב את מאמרי הפולמוס והמחאה עבור הצד השני, או שלחילופין כולם יגישו לך לביקורת את המאמרים שלהם כדי שתפקחי על מידת החלחלה. למרות הרושם שנוצר כאן היום, הז'אנר של פניה ישירות אל מצפונם ורגשותיהם של החיילים לא נולד במוחו של הרב אבינר. קצת מאוחר למחות עשרות שנים של סרטים, מחזות, כנסים ומאמרים שעושים בדיוק את זה. יש יותר מקורטוב של צביעות בכל ההתרגשות מהעניין. החייל שבקצה שרשרת הפיקוד הוא זה שמבצע את הפקודות; הוא זה שמחליט בכל רגע למלא את הפקודות, והוא זה שצריך לישון איתן בלילה אחר-כך. זו אחריותה של כל המערכת (הצבאית והאזרחית) לעשות מה שאפשר כדי שהפקודות יתאימו למציאות הזו. |
|
||||
|
||||
ה"תפילה" הזאת איננה "פנייה ישירה למצפונו של החייל". הלואי והייתה. זו פנייה לאלוהים ב*שם* החייל. אבינר (ואיתו כבר כמה מאות מתנחלים) יודע טוב מהחייל מה יאמר מצפונו, והוא "עוזר" לו למצוא את המלים לתפילתו. מניפולציה על גבי מניפולציה. |
|
||||
|
||||
לא אתפלא אם בימים אלו כבר כותב מישהו דוקטורט על המיומנות המדהימה של המתנחלים בשימוש בתקשורת. האחידות של הססמאות, השלטים, הצעקות, הבכי - הכל מעיד על אימונים מפורטים בלוחמה פסיכולוגית-תקשורתית. להוריד את הכובע 1. יש בקרב המתנחלים הקיצוניים ציבור לא קטן של עולים מארה"ב שכנראה מבינים היטב את כוחה של המדיה בדמוקרטיה קפיטליסטית. 1 ולאסוף בו כסף למען הטיפול הנפשי בחיילים ובשוטרים המסכנים. |
|
||||
|
||||
את זה יכולים להגיד המתנחלים בגלל שזה לא עזר להם. גם המדינה יכולה להגיד בגלל הנזק העצום שזה גורם לנו. |
|
||||
|
||||
לי דווקא נראה שהיה צורך דחוף להקים איזה שניים-שלושה בתי חולים לחולי נפש למען המתנחלים, במקום כל היישובים שמאגרנים להם. בעיקרון, היו חוסכים הרבה כאב ראש לכולנו לו היו עולים על הפתרון הזה כבר מזמן. |
|
||||
|
||||
לא הרב אבינר שיבץ במעגל הפינוי הראשון דווקא חיילים צעירים ורכים. אם את כל-כך מוטרדת ממה שיעבור עליהם, איך זה שהמאמר שפרסם רב שרובם המכריע בכלל לא קוראים - משפיע, אבל פעילות ההריסה עצמה לא מעניינת? |
|
||||
|
||||
התרשמותי היא כי דברי הרב (שאינם תפילה, והריהם בגדר חיבור, או דרשה מודפסת, תחת הכותרת - "תפילתו של...") הופצו במספר אמצעים - בהחלט לא רק דרך המאמר - לקהל נרחב למדי. גם מתגובה 323745 אפשר להבין כך, וגם במאמר המלונקק עצמו מדובר על הפצת הדברים בעלון, באמצעות מכון מאיר. אני מרשה לעצמי הנחה זהירה - כי היו מי שדאגו להביא את העניין גם לידיעתם של כך וכך חיילים/חיילות. לא הרב שיבץ את החיילים ולא דיברתי על שיקולי השיבוץ. דיברתי על הדמגוגיה (שמא תורשה לי - "תפילת החשמנית": ריבונו של עולם, אנא פעל, בין שאר פעילויות נחוצות ודחופות - כך שלא יהיה צורך כה תכוף במילה המשומשת והמייאשת הזאת) המשתמעת מכל מילה ממילותיו, ואשר נועדה לשרת את המטרות שהציב לו בלא להתחשב בכך שהוא מוסיף מידה רבה של צער על צערם של המצטערים ממילא. אינני יודעת מהי - "פעילות ההריסה הלא מעניינת", ומכל מקום, אולי ראוי להזכיר - הרי מדובר, עם כל הכאב - בפינוי התנחלויות שלא היו צריכות להיות שם מלכתחילה. ההתנתקות הנכחית אמורה, ככל הנראה (ואני מתנצלת בפני כל הכועסים והנעלבים), להיות פתח דבר ולא סוף דבר. |
|
||||
|
||||
פעולות הריסה הן דבר שחיילינו נאלצים לעשות דבר יום ביומו כמעט בשטחים. לא ברור לי למה הפעם הן צריכות להיות בעייתיות יותר. הרטוריקה המאוסה של אבינר מיועדת לימים נבחרים כמו תקופה זו ממש. - כמובן משום שמדובר ב''עם הנבחר''. ונראה שתושבי גוש קטיף כבר למדו אותה בעל פה פחות או יותר, ורוב החיילים העוסקים בפינוי יזכו בה במנות גדושות. |
|
||||
|
||||
ההשוואה היא (במחילה מהחשמנית) דמגוגית. יש הבדל בין הריסת בתים במהלך קרב או מתוך צורך צבאי, או (במשורה) כענישה, לבין הריסת יישובים שלמים מתוך שיקול דעת ותכנון מראש, וללא שום צורך צבאי. אפילו הג'וקר, שההריסה הזו היא מהמוצדקות שבהריסות ישראל שהרי היישובים "לא היו צריכים להיות שם" (ולמי איכפת שחלקם היו שם עוד לפני 1948 ונכבשו על-ידי המצרים), לא רלוונטי לעניין התחושה של החיילים שמבצעים את הפעולה בשטח. |
|
||||
|
||||
רוב ההריסות לא נעשות מתוך קרב. לא תמיד יש בהן צורך צבאי. גם כשמתנחלים רוצים לחגוג יש לפעמים לפנות עבורם איזורים מסוימים. אם הטענה ש''היישובים לא היו צריכים להיות שם מלכתחילה'' איננה רלוונטית לגבי תחושת החיילים, אז גם הטענה שההריסה מתבצעת מוך ''שיקול דעת ותכנ ון מראש'' לא יכולה להיות רלוונטית לעניין זה. ו''ילד בוכה בטירוף ודמעות אם וכיו''ב'' חיילים רואים כדרך של שגרה, לצערנו. |
|
||||
|
||||
ורק עוד אוסיף לדבריך את מה שכבר אמרתי בתגובה 323826: אינני יודעת מי החליט שההריסה - "לא מעניינת". הצער הזה מצוי לא רק אצל החיילים אלא בכל הציבור, והוא משותף לכל הגוונים הפוליטיים. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |