בתשובה לעוזי ו., 15/08/05 2:44
 |
|
 |
||
|
||||
 |
השנאה לא העבירה אותי על דעתי. מי שעשתה זאת היא אותה מתנחלת שדיברה ברדיו והסבירה שבתה בת ה-4 נקרעת בין דמות "החייל הטוב" ודמות "החייל הרע", ושהיא מעדיפה ש"החייל הרע" יגרש את הילדה מביתה, ולא היא תהיה זו ש"תגרש" אותה. כאילו אין אפשרות לרפד לילדה את הטראומה הזו ככל האפשר. כאילו אין אפשרות להוציא אותה משם לפני בוא החיילים, ולנסות למענה להציג לה את המעבר כאפשרות של התחדשות. המתנחלים נלחמים עד הרגע האחרון - זכותם. אני בהחלט מבינה אותם בעניין זה: מאוד לא קל לעזוב מקום שאתה אוהב, שהשקעת בו כל כך הרבה, שאתה מאמין בו. אבל אם יש לך אפשרות להקל על ילדיך - ויש לך, זה ברור - אז זה המינימום שעליך לעשות. ילדים אינם קלף מיקוח. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נו, זה ממש מטופש. אנשים עוברים דירה כל הזמן. אין שום סיבה שעבור בן 4 המעבר יהיה טראומטי יותר מאשר מעבר דירה רגיל, אלא אם ההורים שלו (או מישהו אחר?) מוודא שכך יהיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק מה שטענתי: חלק מהמתנחלים בהחלט "מוודאים" שילדיהם יסבלו טראומה מיוחדת מהמעבר הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם יעשו כעצתך, ועוד עשר שנים הילדה תגדל ותבין שההורים שלה פחות-או-יותר שיקרו לה, ובעצם הם חשבו שהפינוי הוא נורא ואיום, ואסון, ורשע ועוול - זה לא עלול לגרום לה נזק פסיכולוגי? אני לא יודע, אני לא מומחה בפסיכולוגיה וחינוך. אבל אני לא חושב שיש באמת מומחים שיודעים מה נכון לעשות בסיטואציה כזו; ואני לא בטוח שהטענה שייגרם נזק פסיכולוגי לטווח רחוק היא באמת כה מובנת מאליה. אבל נראה לי שלכולם מסביב זה פתאום נורא ברור - עד כדי כך ברור, שברור להם גם שההורים עושים (בכוונה ובמודע?) את הרע עבור ילדיהם למען המטרה הפוליטית. אז כנראה שהם צודקים, מה אני יודע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"ועוד עשר שנים הילדה תגדל ותבין שההורים שלה פחות-או-יותר שיקרו לה, ובעצם הם חשבו שהפינוי הוא נורא ואיום, ואסון, ורשע ועוול - זה לא עלול לגרום לה נזק פסיכולוגי?" ראשית, לא נראה לי שזה עלול לגרום לה נזק - וגם אם כן, הנזק יהיה קטן בהרבה מזה שייגרם לה כשהוריה נכנסים להיסטריה היום, כשהיא קטנה, ומודיעים לה פחות או יותר שבמצב הזה הוא חורבן או שואה. שנית, כל הרעיון הוא שההורים ישתדלו לעשות למען ילדיהם בדיוק את זה - להפוך את המעבר הזה לאפשרות של התחדשות. וזה אפשרי בהחלט. סידור מחדש של החפצים, הספרים, התמונות, הצעצועים - אפשר להפוך אותו לכיף מבחינת הילדים. אפשר להתוודע בצורה חביבה לסביבה החדשה. אפשר לעשות הרבה כדי להקל על הסיפור הזה, ועצם המעשה יכול לעודד מאוד גם את ההורים עצמם. ה"שקר" לכאורה יכול להפוך למציאות. צריך רק לצאת קצת מהפנאטיות הקיצונית ולחשוב גם על האנשים שתלויים בך, לא רק על פוליטיקה ואדמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בדיוק קשור, אבל בערך. זכור לי מחקר שנערך על מפוני חבל ימית (אל תטרחו אפילו לבקש קישור, אבל מי שימצא כזה - אהלן וסהלן) ובו התברר שמשפחות ש''יצאו במאבק'' התמודדו מבחינה נפשית לאורך זמן טוב יותר עם הפינוי מאשר משפחות שהתפנו בשקט וללא מאבק. אולי אלו שהתפנו בשקט חשו אחר כך רגשי אשמה על כך ש''ויתרו בקלות'' ואולי אלו שנאבקו הרגישו ש''מיצו את ההתנגדות שלהם'' ועל כן חשו שעשו את שיכלו, אבל אלו רק השערות שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי זה נכון ביחס למפונים עצמם, כלומר - המבוגרים. אבל מה בקשר לילדים - אלה שהוריהם פעלו במכוון כדי להגביר את סבלם? האם גם הם יחושו בעתיד אילו שהם יתרונות כתוצאה מן המאבקים של הוריהם? גם אני, בדומה לירדן, אינני בטוחה שמה שכמה מן המפונים עשו לילדיהם - בהכרח יביא לתוצאות עתידיות שליליות, אבל אני די בטוחה שמה שהם עשו גורם סבל *עכשיו* - סבל *בהווה*, וגם זה מספיק. לא נולדתי אתמול. כילדה עברתי דירה וכאדם בוגר עברתי עם משפחתי וגם ראיתי משפחות רבות שעברו דירה, לעיתים (גם במקרה שלי) בנסיבות טראגיות למדי - איבוד קרוב יקר, איבוד מקור פרנסה, מחלה הדורשת חילופי איזורים, פשיטת רגל ואיבוד הרכוש. עלי לציין כי הילדים, אם הוריהם אינם טורחים להדגיש בפניהם חזור והדגש את כל הנסיבות הטראגיות - בדרך כלל הם מאוד שמחים לרגל השינוי. הם נהנים מן הבלגאן וההמולה, מן האריזה, הארגזים הגדולים, ה"אוטו" הגדול המעביר את כל הכבודה - ומן ה"בית החדש" עצמו. ילדיי שלי, כאשר הרהיטים טרם פורקו - רצו בחדרי ה"בית החדש" הריקים למחצה, ולבסוף נפלו על ישבניהם במכוון, תוך שהם מתגלגלים מצחוק - כלומר, בלשון הילדות - הם - "עשו גליצ'ה". המון גליצ'ה. הנושאים המעסיקים את ההורים - העובדה כי הדירה החדשה קטנה יותר מן הישנה או שהמיקום אינו "יוקרתי" מספיק - דברים אלה אינם נוגעים לעולמם של הילדים ואינם אומרים להם הרבה, אלא אם ההורים דואגים לעורר בהם רגשות שליליים בעניינים אלה. גם כאשר מתגוררים במלון באופן זמני, עד הכניסה לבית החדש - דבר זה כרוך, בד"כ, בחוויה חדשה, באפשרות לפרוק מעט (או הרבה) את החוקים הרגילים הנהוגים כאשר מתגוררים בבית או בדירה, ועקב אלה - בהשתובבות וב"השתוללות" (מזוית הראיה של ההורים) עליזה של הילדים. בקצרה, ברצוני לומר : במרבית המקרים, לא זו בלבד שההורים המתפנים הגבירו את סבל הילדים - הם-הם שהולידו אותו וגרמו לו, באופן פעיל, ישיר ומיותר לחלוטין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למיטב זכרוני זה היה נכון לגבי כולם - הן המבוגרים והן הילדים. אולי בכל זאת מישהו ימצא קישור (או יחטט באיזו ספריה של אוניברסיטה) לגבי המחקר הנ"ל. כאמור, השאלה כאן היא הרבה יותר מסובכת (למשל: האם סבל קצר עכשיו מפחית סבל ארוך לאורך שנים וכו'.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את המחקר שעליו אתה מדבר באמת לא מצאתי, אבל בגוגל אפשר למצוא את זה: משפט מפתח: "הדרך שהמשפחה תפסה את הפינוי בתוך המהלך הכולל של החיים, קבעה את הצלחת השיקום שלה. משפחות שאמרו לאחר הפינוי 'מעכשיו הכל רק ילך וידרדר' – חייהן באמת הלכו והידרדרו." למרות שהמחקר החדש של הפרופ' שגיא עדיין לא הושלם, ןלמרות הזהירות הרבה שהיא נוקטת בדבריה, ניתן להבין כי ההתרשמות שלה היא שונה מהתרשמותו של המגיב - "יוני1", באתר זה: המגיב הנ"ל אומר לד"ר ניצה קאליש, פסיכולוגית המעוניינת לבצע מחקר על מפוני ימית: "תופתעי מהנתונים שתשיגי, עשרות מקרי התאבדות, אלפי גירושין אנשים שאבדו את שפיות דעתם, מקרי מוות מוזרים , אנשים שהוגדרו "מלח הארץ" נטשו את מולדתם ולא שבו אליה. אכן בודדים נותרו לספר את האמת העגומה." הד"ר קאליש, באותו אתר (וברבים אחרים), מדברת על: "נתון שכולם יודעים אותו אבל מנסים להשתיק, והוא המחיר המשפחתי הגבוה ששילמו משפחות שהיו ב"פינוי ימית" על עקירה מבתיהם." מישהו יודע מיהם כל אותם ה"מנסים להשתיק"? - התקשורת? המוסדות האקדמיים? החוקרים? הממשלה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"נקודה מעניינת – ואקטואלית מאוד – ששגיא בדקה היא הקשר בין מידת המעורבות הפוליטית של בני הנוער לתחושותיהם במהלך הפינוי ולאחריו. שגיא מצאה כי "דווקא בני הנוער שהיו פעילים יותר מבחינה פוליטית, לקחו את הפינוי הרבה יותר קשה. היתה להם תחושה של כישלון, בבחינת 'השקענו כל כך הרבה, נתנו לנו להאמין שאם נעבוד קשה אז נצליח – וזה לא קרה"'." מנוגד למדי למה שזוכר ערן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסדר. ועדיין, נראה לי שהתעקשות על אידיאולוגיה גם במחיר גרימת מצוקה מסוימת לילדים אינה הופכת הורים לבלתי-ראויים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ו*לי* נראה עדיין שהתעקשות על אידיאולוגיה אינה חייבת לגבות מחיר כזה. רוב המתנחלים שם יכלו להוציא את הילדים לפני הפינוי בכח - או עם אחד מבני הזוג או לקרובים/לחברים שעזבו קודם, ולהישאר ולהתעקש כאוות נפשם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרב אבינר או אבינרי אמר פעם שהוא מוכן להקריב ילדים על מזבח האידאולוגיה. זה לא סתם מצוקה מסוימת | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרב אבינר. וזה הוא שהמציא את ה''תפילה'' המגעילה לחיילים שאומרים שהפינוי ייזכר להם לדראון עולם או משהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ייתכן גם שהקושי או הקלות של ההתמודדות מאוחר יותר לא נבעו מהמאבק או מהוויתור עליו, אלא מהעובדה שהמשפחות שנאבקו עשו זאת מתוך יכולת טובה יותר לעמוד על שלהם, יכולת שליוותה אותם מאוחר יותר - ושלא הייתה, אולי, למשפחות ש''וויתרו''. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |