 |
|
 |
||
|
||||
 |
בנושא הקריאה יש למשרד החינוך ממה לממוד ממערכת החינוך החרדית. בתלמוד תורה שבו אני למדתי, התחלנו ללמוד לקרוא בגיל ארבע. אני קלטתי תוך חודש או חודש וחצי את הפרנציפ, וחברי הצטרפו אלי כעבור ארבע-חמש חודשים. ללא יוצא מהכלל, כל כיתתי בתלמוד תורה ידעו לקרוא בגיל חמש. גאונים גדולים לא יצאו מהכיתה ההיא. אולי זו השיטה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אשמח לשמוע פרטים על שיטת לימוד הקריאה בתלמוד התורה בו למדת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קמץ אלף א עם שמיר פה ופלאסק שם (עפ''י ביאליק) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אויפן פריפעטשיק ברענט א פייערל און אין שטוב איז הייס און דער רבי לערנט קליינע קינדערלעך דעם א'-בייז. זעט זשע, קינדערלעך, געדענקט זשע, טייערע, וואס איר לערנט דא, זאגט זשע נאך א מאל און טאקע נאך א מאל: קמץ א': א! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני לא טועה, היו לוקחים כל אות, וכל ניקוד, ומתרגלים. מהבוקר עד הלילה היינו אומרים. ''קומץ א, אההההה''. ''קומץ ב', בהההההההההההה'' וכן הלאה, וכן הלאה. אחרי השלב הזה, היינו מחברים מילים. השיטה לא מושלמת. אני יודע לקרוא נהדר. אבל לנקד, אין לי שמץ. או שזה בגלל שזה אני, או לא קשור לשיטה. זה בערך היה תוכנית הלימודים. אבל זה היה בגיל ארבע, אני לא זוכר כל שלב ושלב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה כאילו הניקוד הוא סוד מוזר; למיטב ידיעתי, רק מיעוט מבוגרי מערכת החינוך (ואני לא בינהם) יודעים מתי להעדיף קמץ על פתח, מתי לבחור בסגול על-פני צירה, ומהי בכלל תרומתו של החטף, למשל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא נורא קל. תנועה בלי הטעמה: אם היא פתוחה אז מנקדים באופציה הארוכה. אם היא סגורה אז מנקדים באופציה הקצרה. תנועה עם הטעמה (הכוונה למלעיל או מלרע): כעקרון זה ההיפך מהתנועות הלא מוטעמות, אבל לפעמים יש מצב שבו שתי מילים תנוקדנה באופן זהה, ואז לפי כל מיני שיקולים איזוטריים מחליטים - אני יכול פשוט לשאול את סבתא שלי. בחטפים אני כרגע לא מבין - חכו לפעם הבאה שאני אבקר אותה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפחות עבור מרבית הישראלים (כולל אותי, כמובן), ישנו רק חלון זמן קצר מאוד (השבועיים שלפני הבגרות בלשון, יש להניח) שבו אנשים יודעים *משהו* אודות כללי הניקוד בשפה העברית. כולנו יודעים להבדיל בין פתח לצירה, אבל רק מתי מעט מבדילים בין צירה לסגול, או בין פתח לחטף-פתח. הדבר העצוב האמיתי היחיד לגבי חוסר הכרה של הניקוד, הוא העובדה שיש אנשים שכלל לא מכירים את מושג ה"קמץ קטן" (למשל, במילה אמן), וקוראים אותו כמו קמץ רגיל. אבל מי אני שאעביר ביקורת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אישית לא טרחתי ללמוד את כללי הניקוד לפני הבגרות. נאמן לאופיי העצלני, כמובן. אחר כך נעזרתי בתרגום כל מילה לאיך שהיא אמורה להישמע בהגיה התימנית כמו שקוראים בתורה. זה נתן את השוני בין קמץ לפתח, בין סגול לצירי וכו. וכך ידעתי לנקד. אני מבין שגם בהגיה האשכנזית המקורית היתה הבחנה (אם כי שונה) בהגיה בין קמץ לפתח ובין סגול לצירי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל יום לומדים משהו חדש. לא ידעתי שבהגייה תימנית יש הבדל גם בין סימני הניקוד. במה הוא מתבטא? כלומר - איך נשמע ההבדל בין צירה(י?) לסגול? ועוד שאלה: איך אתה זוכר את ההגייה הנכונה של כל מילה, אם אתה לא זוכר את הניקוד? מזכיר לי שאלה שפעם שאל אותי מישהו - איך ערבי, שיודע לדבר עברית אבל לא לכתוב, יודע להגות נכון ח' ו-כ'? הרי הוא לא בהכרח יודע מתי מופיעה איזו אות... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קמץ נהגה o פתח a אם תבקר בבתי כנסת חרדים אשכנזים ובבתי כנסת תימנים תוכל לשמוע את זה עדיין. בהגיה התימנית, סגול -a צירי e איך אני יודע איך נהגית כל מילה? סתם מניסיון. אני זוכר את עצמי בכיתה ה אומר למישהו אחר בכיתה, שאני זוכר את כל תפילות היום יום בעל פה. שחרית, מנחה וערבית. בנוסף משינון הקריאה בתורה זכרתי עוד הרבה מילים ומשפטים. זה לא מפליא. כל ילד דתי זוכר טקסטים כאלה בעל פה. מי יותר ומי פחות. למשל, אמת נהגה amat (למעשה זה נהגה amath)אז אני יודע שמדובר בסגול ולא בצירי. האשכנזים ידעו שמדובר ב-ת ולא ב-ט כיוון שהם הוגים זאת כך emes
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז פתח וסגול נהגים אותו דבר? וקמץ *תמיד* נהגה כמו חולם? לא רק מתי שהוא קמץ קטן? הממ... אז צריך להצליב בין ההגייה התיימנית לבין ההגיה הישראלית (מחוסר שם מדוייק אחר להגייה המקובלת כיום, שהיא ערבוב של כל ההגיות כדי ליצור כמה שיותר קשיים... :) כדי לדעת? מגניב. לא ידעתי. תודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדרך כלל מקובל שמבטא אשכנזי הוא מבטא מילעילי. (חלק מהשירים של ביאליק משקלם מבוסס על המילעיל: צ-נח לו זל-זל על ג-דר וי-נום. כה י-שן אנו-כי.) זה לא מדוייק. מבטא מילעילי (שאינו מתאים כלל לכל כללי הדקדוק העברי)היה נהוג באזורי פולין ואוקראינה. בליטא זה לא היה כך. אני יודע זאת, משום שאבי ז"ל נולד בליטא. שם למד עברית, ולא יצא לי להכיר מישהו בקיא בעברית ממנו. אביו (שלא הכרתי) היה שם מורה לעברית ותנ"ך. ישנם אצלנו מכתבים שהוא כתב לאבי שהיה כבר בארץ בעברית. הסגנון (התנכי) וציור האותיות מיוחדים מרשימים ומרגשים. כך גם התוכן (העצוב), אבל זה סיפור אחר . . . מבחינת ההתאמה הם דברו שם עברית בדיוק כמונו, אבל קמץ היה מבוטא - "או" חולם מלא וחסר "אוי". צירה - "אי". ת לא דגושה הייתה מבוטאת ס. "שלוים רב שוביך ציפוירו נחמדס מארצויס החוים אל חלויני. את קוליך כי עריב מה נפשי כלסה בחוירף בעויזביך מעויני." וכו' וכו, אבי סיפר לי שבבואו ארצה ביקר בבית כנסת תימני, והופתע לגלות את הדמיון הרב בין המבטא האשכנזי והתמני ששונים מהמבטא הספרדי שבו אנו מדברים. אגב, דיבור טבעי במבטא זה מקל על ידיעת הניקוד משום שמי שזה כך אצלו יודע להבדיל בין צירה לסגול, בין קמץ לפתח. נכון שקמץ קטן וגדול מבוטאים אותו דבר, אבל קמץ קטן נדיר יחסית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המכתבים אותם הזכרתי נכתבו זמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מרתק! הנה עוד משהו שיכול לשפוך קצת אור על המעבר לעברית במבטא ספרדי. בספרון "תרגומים", שפורסם בברלין בשנת 1923 בהוצאת "הספר", מופיעה ההקדמה הבאה, מאת המתרגם: ----- היה היה, לפני דורות, חרזן ברוסיה, ושמו טרדיקובסקי. בתור משורר, היה אדם זה מחוסר כשרון וטעם; בימיו לעגו הכל לשיריו, וגם היום לועגים להם. ואולם השפיע טרדיקובסקי על השירה הרוסית השפעה רבה ומכרעת. כי המשוררים אשר היו לפניו, ומהם גם בעלי כשרון אמיתי, כתבו במשקל בלתי-מתאים לרוח הלשון הרוסית - המשקל ה"סילבי", אשר יסודו הוא מספר ההברות בכל חרוז וחרוז. טרדיקובסקי היה הראשון שביכר במשקל ה"טוני", המיוסד על סדר הנגינות. לשיריו לעגו, אבל שיטתו נצחה. מי שתרגם את השירים האסופים בחוברת זו איננו משורר. אך דעתו היא, כי שפת שירתנו החדשה היא העברית ה ס פ ר ד י ת; ואם-כי קלי-ערך הם חרוזיו, דעתו תנצח. ----- השירים המתורגמים בספר כוללים את "העורב" ואת "אנבל-לי" מאת "אדגר פוא"; "קוהלת פרס" של "עומר כיאם הפרסי", על-פי תרגומו של פיצג'רלד; "נשיקת רוקסנה", מתוך המחזה "סירנו די-ברזרק" מאת אדמון רוסטן; ועוד. ואכן, דעתו של המתרגם לעברית נצחה, לפחות בנקודה זו של שפת השירה (והשפה העברית בכלל). המתרגם הוא זאב ז'בוטינסקי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לימדתי את כל ילדיי לקרוא בגיל רך מאד, והם ידעו את כל האותיות והעיצורים בגיל ארבע בערך. עשיתי זאת לא כל כך מטעמי חינוך, כדי לעזור להם בעתיד אלא פשוט משום שהיה לי כיף לעשות זאת. בתי הצעירה (שהיום היא בת 13) ידעה לקרוא ללא ניקוד בגיל הגן. היא נהגה להסתכל ארוכות בסרטים דוברי אנגלית בטלויזיה וקראה את התרגום ללא כל בעייה. בשנים הראשונות של בית הספר הופתעתי לגלות שהיא יודעת גם אנגלית. היא ידעה המון מלים שאף אני לא ידעתי (אני קצת חלש באנגלית). היא למדה זאת מצפייה בטלויזיה וקריאת התרגום. כנראה שבגיל רך זה בא מעצמו. שיטת הלימוד שלי הייתה השיטה השמרנית. כמו השיטות שתוארו כאן מתלמוד התורה. איני מאמין בשיטות לימוד מודרניות. גם לא בלימוד המדעים. לדעתי אין טעם להוכיח לרך הילוד שאחד ועוד אחד הם שניים לפני שהוא תופש זאת בצורה אינטואיטיבית כמו שכולנו למדנו. כל דבר בזמנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אל תגיד לי שישנם ילדים רכים, חפים מפשע, שמלמדים אותם מספרים לפי האקסיומות של פיאנו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אף הורי לימדוני לקרוא בגיל רך, וכמו בתך, קראתי גם אני בגן טרום חובה ובטלויזיה (טפו!). דומני שאין מגרעות בידיעת קריאה בגיל רך, ולכן אני מתעתד לנסות וללמד את ילדי לקרוא בגיל דומה. באשר לאחד ועוד אחד, נחשפתי באחרונה להגותו של חוקר אמריקני מקורי בשם פרופ' כלב גטניו (Caleb Gattegno). הוא חקר רבות את נושא הלמידה האנושית בתחומים שונים, כגון הקניית שפות ולימוד מתמטיקה. בנושא לימוד מתמטיקה, סבר גטניו שכדאי להתחיל לא ממספרים ומאריתמטיקה, כמקובל בארצנו וברוב העולם, אלא דווקא מאלגברה. האלגברה, טען, היא הבסיס להבנה מעמיקה של אריתמטיקה, והקנייה מוקדמת של עקרונות אלגבראיים תיצור יכולת מתמטית גבוהה אצל הלומד. הוא אף מביא טיעונים והצעות קונקרטיות כתמיכה ברעיונותיו, ואני ממליץ בחום לעיין בכתביו. למרבה הצער, קשה להשיג את ספריו (רובם פורסמו בהוצאת Educational Solutions Inc) שהקים בשעתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם זה אותו גטניו שלפי שיטת הבדידים שלו למדנו חשבון בבית הספר היסודי? בנוסף ללימוד חשבון, והמרדף האינסופי אחרי הבדיד החסר, שימשו הבדידים למשחקים ילדות (בשורוק) שונים שגטניו לא חזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה למדת חשבון עם שיטת הבדידים? איך? זה נראה לי כמו אחת משיטות הלימוד שלקחו את כל תחום לימוד המתמטיקה אלפי שנים אחורה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חבל שזה נראה לך כך. מקור הטעות שלך הוא בכך, שבגלל תאוות בצע של מפקחים במשרד החינוך דאז, זנחו את שיטת גטניו, שהבדידים היו חלק ממנה, והשאירו את הבדידים בלי שיטה. כך, באמת נותרו ''בדידי גטניו'' בלי תימוכין ועם חוסר הבנה של מפקחים שפיתחו ''שיטות למידה'' למתמטיקה בלי להבין מה הפוטנציאל של הבדידים. מי שמדבר נגד פרופ' גטניו, דוד אבי, לא מבין ורק עושה לו עוול. הוא היה גאון שהקדים את זמנו, והיתה לי הזכות להיות תלמידו. מה שמכונה ''שיטת הבדידים'' היא אותה שיטה אומללה שלא השכילה לנצל את הפוטנציאל האלגברי שלהם וגרמה לנסיגה ביכולת של התלמידים בישראל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטעות אינה שלי אלא, אולי, של רון בן-יעקב. אני, בעקבותיו, התייחסתי, אכן, לשיטת הבדידים לפיה ''למדנו'' בביה''ס היסודי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה טעות בדיוק אתה מייחס לי, וזה רק עפ"י מה שאמרתי, ולא מעשי!? (סה"כ סיפרתי שגם הינו משחקים בבדידים, בעוד שכמדוני שאתה כתבת שהשיטה לקחה "את כל תחום לימוד המתמטיקה אלפי שנים אחורה.") |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם לצטט אותך: "האם זה אותו גטניו שלפי שיטת הבדידים שלו למדנו חשבון בבית הספר היסודי?" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה השיטה המלאה, אם כן? (גם קישור זה בסדר) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תתחיל עם זה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, זה גטניו שהמציא את הבדידים, אבל אם איני טועה, השיטה שהופעלה בארץ היתה עיוות של מה שהוא תכנן. אם זה מענין, אביא פרטים נוספים ממקור מוסמך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לבן אדום ירקרק סגול צהוב ירוק שחור חום כחול כתום (יש לי טעות איפהשהו?) הפעם האחרונה שראיתי בדידים הייתה לפני עשר שנים, ואני לא חושב שיצא לי להזכר בזה מאז. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שיטה מעניינת ללימודי מתמטיקה המשתמשת במתודיקה של בית המדרש: |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |