בתשובה לרן, 01/03/00 10:41
 |
|
 |
||
|
||||
 |
עזוב זכות הציבור לדעת - ה''בושה'' שהפגינה חזה בכך שהסתירה את מחלתה רק תורמת לדמוניזציה של המחלה, לבושה שיחושו אנשים אחרים בפני הכרה במצבם והודאה בכך בפני אחרים. כשאתה חולה בשפעת, אתה לא מסתיר את זה, כי זה נורמלי. לחלות בסרטן זה כבר לא בושה גדולה. איידס היא עדיין מחלה בלתי-נסבלת מבחינה חברתית (מעבר להיותה מחלה נוראה מבחינה פיזית). אדם ציבורי שהראה שאין מה להתבייש, עושה שרות אדיר לציבור. אילו עופרה חזה הייתה יוצאת עם הודעה (צנועה, לא צריך לעשות מזה סיפור גדול) על היותה חולת איידס, היא הייתה מורישה לציבור מעריציה הרבה יותר אחרי מותה מאשר חרושת השמועות המגעילה שנשארה כאן אחריה במקום זאת. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בנוסף לכך מה עם זכות עובדי בית החולים לדעת על מנת שלא להדבק? למה גם לאחר מותה אסור לפרסם? ניתן לקבל היום אידס בצורות רבות גם ללא אשמת האדם שקיבל את המחלה. אבל מה יקרה אם יתברר כי הרופא או האחות שטיפלו בה בהתחלה חלו? בגלל חוסר ידע!!! איניני יודע בקשר לציבור אך בית החולים חייב לדעת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון - זו נקודה שונה לגמרי. קשה לי להבין כיצד אדם חולה מסתיר את מחלתו מהצוות המטפל?! הרי ידיעה כזו יכולה רק לשפר את הטיפול הניתן. צוות מטפל שאינו יודע במה הוא מטפל יכול לסכן את חיי החולה. או ש גם הצות המטפל נגוע בדעות קדומות בלתי-.רצוינליות??? כמו שרמזה תגובתו ההיסטרית |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא יכלה לתת שירות ציבורי - אבל היא העדיפה שלא לעשות זאת. היא התביישה במחלה, נורא לא נאור, אבל גם לאנשים לא נאורים יש זכויות, והיה צריך לשמור על זכותה לחסיון רפואי. היא לא אשת ציבור, היא לא נבחרה לשום תפקיד, והיא לא חייבת דין וחשבון על מצבה הרפואי לאף אחד. אם היא ראתה במחלה בושה, זה עניינה, ולאף עיתונאי אין זכות לחשוף את מה שהיא ראתה כקלונה. לא היה שום אינטרס ציבורי בפרסום. הייתה רק כניעה ליצר המציצנות הציבורי. שבוע רע לעתונות הישראלית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עפרה אמנם לא הייתה אשת ציבור, אבל היא כן הייתה שייכת לציבור. אינני מתכוון לבקר את הזמרת, אך מי שבוחר בקריירה בתחום השוו-ביזנס, בוודאי יודע (ואם לא אז הוא צריך לדעת) שפרטיותו לא תוכל לחזור להיות כבעבר. זה דבר ברור בארה"ב, וזה עדיין לא ברור בישראל, משום מה. אדם שבחר במקצוע הזה מתפרנס מהציבור. ללא הציבור, אפשר לראות את אותו אדם כמובטל. ואם הוא מובטל, אז באמת המציאות הקרירה שלנו משאירה אותו כאלמוני, בחייו ובמותו. לא כך כשמדובר באיש "של" הציבור. איך יתכן שציבור שלם שעקב אחר זמר במשך כל הקריירה שלו, קנה את התקליטים שלו, התייצב להופעות שלו, ראה את הסרטים שלו, האזין לשיריו ברדיו וגם שר אותם בעצמו לעיתים קרובות, מודיעים לו שהזמר החביב עליו הלך לעולמו, ומסרבים גם להסביר לו מדוע? זה לא הגיוני, ולא משנה איך תסתכל על זה. אי אפשר להשאיר ציבור שלם בערפל, לא כשמדובר באדם שמרצונו החופשי החליט להיות האיש "של" הציבור (להבדיל מאיש ציבור). אני יכול להבין את הסתרת הפרטים כשהזמרת עוד הייתה בחיים. מחלה יכולה לעבור. אני רק לא מסוגל להבין מה הסיבה לחיסיון המידע לאחר פטירתה. לא מבין! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הצדק עימך - אך היה עליה לדווח על ההסטוריה של מחלתה לצוות הרפואי שטיפל בה, ואשר לא היה מודע מלכתחילה למחלתה. עלי להזכירך שאף במדינת-מערב צעצוע כישראל מחוייבים הרופאים והצוות המטפל לסודיות רפואית מוחלטת. בברכה א. מאן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין ויכוח. ודאי שאסור היה לה לסכן את הצוות הרפואי. אבל העובדה שהצוות הרפואי הועמד בסכנה, אין פירושה שמותה היה לו לפנות לעתונות עם פרטי המחלה. סודיות רפואית לא פגה לאחר המוות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנני מסכים לחלוטין - סודיות רפואית לא פגה גם לאחר המוות, עקרון הנשמר בקפדנות באירופה המערבית. בברכה א. מאן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זכותה של עופרה חזה לתרום לדמוניזציה של המחלה. הרעיון, הנכון כנראה, שחשיפת מחלתה ביוזמתה היה יכול לתרום למודעות ולשיפור יחס הציבור אינו רלוונטי. אל תכריח אותי לעשות שירות לציבור, אלא כעונש על פשע. על עבריינים נגזר לעיתים לבצע עבודות לתועלת הציבור. מהו חטאה של עופרה חזה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושבת שמישהו יכול לטעון שהיתה מוטלת על עפרה חזה *חובה* לגלות לציבור שהיא חולה באיידס. קשה מאוד גם לשפוט, מנקודת מבט של אנשים בריאים, את שיקוליו של אדם חולה "למי לספר ולמי לא". בשנים האחרונות לקו כמה נשים קרובות אליי במחלת הסרטן. חלק מהן מיהרו לספר לכולם, חלק שמרו לעצמן את המחלה, וחלק סיפרו רק לאנשים קרובים במיוחד. למה? כי לכל אחת מהן היו דרכים משלה להתמודד עם המחלה, ולכל אחת מהדרכים האלה התאימה "מדיניות" אחרת לגבי איך לנהוג בחברים ובקרובים. במקרה הזה, ההתרשמות שלי היא שבבסיס אי הגילוי עמדה, לפחות כגורם נוסף, בושה גדולה. אז לבוא בטענות אולי אי אפשר, אבל אפשר ואפשר לומר שחבל שהזדמנות פז לחנך אנשים להיות פתוחים ורחבי אופקים יותר, הוחמצה, ובגדול. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |