בתשובה לנח שמיר, 17/11/04 23:04
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"האמנות הקונספטואלית רוצה להעביר מסר מסויים והיא משתמשת בכל הכלים העומדים לרשותה כדי להעביר אותו." נח – גש לזה מזווית אחרת: מדוע לא נוצרה אמנות קונספטואלית כזרם משמעותי בתחום הספרות והקולנוע? מדוע לא הפכה "העברת המסר" למטרה העיקרית בשום תחום יצירה אחר? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב, אורי, שכל הקולנוע הדוקומנטרי הוא בעניין העברת מסרים וכמובן שספרים בנושאים היסטוריים פוליטיים וכלכליים מעבירים מסרים. כיון שזה קיים בצורה טריויאלית בענפים האלה, לא היה מקום להתפתחות מקבילה בספרות היפה או בקולנוע האמנותי. אגב, אמנות קונספטואלית היתה קיימת גם בתקופות קדומות יותר וסדרת הרישומים הנפלאים של גויה "זועות המלחמה" (מאמר שלי במגזין e-mago בקרוב) היא דוגמה מצויינת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה רואה בזוועות המלחמה של גויה אמנות קונספטואלית, הרי שיש לך הגדרה כה רחבה של המושג שאפשר להכניס בתוכה את חצי עולם האמנות. ליתר דיוק, דומה שאתה עוקף את העניין באמצעות יישום הגדרה פרטית משלך למושג. כלומר, להכליל בתחום זה כל דבר שיש לו ''מסר.'' אני חושב שלכל ברור כי זו הגדרה חסרת משמעות ולא רלוונטית לזרם הספציפי שעליו דובר כאן. בקיצור, במקום לענות על השאלה, עקפת אותה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסיפא של מה שכתבתי אינו קשור לתשובה כלל, אלא רק הרישא, כך שאיני עוקף כלום. אמנות קונספטואלית, עד כמה שאני יכול להבין את השם היא אמנות שיש מאחוריה קונספט ולכן הסדרה של גויה עונה על ההגדרה. כתבתי זאת רק דרך אגב מבלי לנסות לשנות את הדיון. ברור שזו אינה האמנות הקונספטואלית של ימינו שעבורה השם מגדיר ז'אנר מצומצם בהרבה שבו המסר הוא חזות הכל ולא צריך אמנות בצידה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש קולנוע קונספטואלי - דוגמה קלאסית אחת היא "כחול" של דרק ג'רמן (כשמונים דקות של מסך כחול ומקטעי סאונד, ללא עלילה). דוגמאות אחרות, מעט פחות בוטות, משוייכות בדרך כלל ל"ניסיונות להרחיב את שפת הקולנוע" - די להזכיר את "החבל" של היצ'קוק (שצולם כולו בשוט אחד, לפחות תיאורטית) ואת Lady in the lake שמצולם כולו מנקודת מבטו של הגיבור. לפחות במקרה השני, התוצאה מייגעת לצפייה ויש תחושה שמדובר בתרגיל קולנועי לשם התרגיל. מעבר לזה, אני לא מתמצאת מספיק בתחום הווידאו-ארט, אבל די בטוח שקיימת אמנות קונספטואלית גם בתחום זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמדיום, בהחלט לא. להיפך, ווידאו ארט התחיל כאנטי קולנוע. מצד שני, ככל ז'אנר חתרני, גם בווידאו ארט יש מקרי קצה שמתעוררת לגביהם השאלה מהו קולנוע. מת'יו בארני, לדוגמא. הפקה קולנועית הוליוודית לגמרי. אמצעי הפצה לחלוטין של שדה האמנות, באופן קנאי אפילו (הוא גובה המון כסף תמורת הקרנת סרטיו). ומבחינת מבנה, היות שבתוך הקולנוע עצמו נעשים כל הזמן נסיונות לשבור את המבנה הקלאסי, דברים כמו הסרטים של לינץ', למשל, או סרטים שבירת המבנה בהם משרתת את העלילה, כמו נניח אפקט הפרפר או מומנטו, אלא סרטי מיינסטרים שנעשו באופן לא לגמרי קולנועי, כך שיש בכל אופן מרחב לשאול את השאלה הזו. פיטר גרינאוויי? בשוליים? הוא יודע את זה? זה היה מחמיא לו, חושבתני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי ווידאו-ארט: מעצם היותו מוצג במרחב מוזיאלי נגזר שהוא לא קולנוע. ואם כן, הרי שגם הטמ"ס במכולת שלי זה קולנוע. לגבי ז'אנרים חתרניים, מפרשניים ואפילו כאלה עם מנוע 2 כ"ס מאחורה – אף אחד מהם לא יכול להחשב קונספטואלי. באמנות קונספטואלית המוצג (כלומר, מושא הצפיה) הוא סימלי, מושגי או בלתי קיים. במקרים שציינת, הסרטים הם בעלי תוכן כלשהו. יתר על כן, במקרה אפקט הפרפר וממנטו (במתיו בארני דנן לא צפיתי) מדובר בלא יותר מסרטים הוליוודיים רגילים למדי עם קצת חיינדאלאך. זה קולנוע קונספטואלי בערך כמו הפרק ההודי בסיינפלד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נסה את ''מולהולנד דרייב'' של לינץ', חזור ותגיד לי אם הו בעל תוכן כלשהו או שכולו סמלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נסה את imdb וכשיפיקו 300 סרטים בזרם המרכזי בשנה שהם בסגנון זה, חזור אלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש עלילה, יש דמויות, ויש ביטויים ויזואליים מאוד ברורים (הזקנים). פשוט לא ברור מה הולך שם, אבל אי אפשר לומר ש''אין תוכן''. המבנה פשוט לא סטנדרטי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"יש קולנוע קונספטואלי - דוגמה קלאסית אחת..." כן, אבל בכך חיזקת למעשה את טענתי. דרק ג'רמן (ולעניין זה, בוודאי גם חלק מהסרטים של גרינוואי) אינם מובילי התעשייה אלא מתקיימים בשוליה, כחלק שולי בתוך המגוון הרחב של אפשרויות שמציע המדיום (ובמקרה "כחול" של ג'רמן, גם בזכות העובדה שההפקה הייתה זולה במיוחד והעובדה שג'רמן היה בזמן הפקת הסרט עיוור לחלוטין, ר' http://www.geocities.com/Hollywood/Set/1211/derekjar...). מקרה היצ'קוק שונה כיוון שלמרות שהיצ'קוק ערך כאן נסיון בהיבט מסויים (אופן צילום הסרט), הסרט עצמו הוא סרט הוליוודי ועלילתי והעובדה שצולם בשמונה טייקים בלבד היא פיקנטריה ולא עיקר המסר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, אז מה? מה זה אומר? אתה יכול לתלות את ההבדלים גם באופני המימון השונים של הקולנוע (מימון פרטי לרוב) מול האמנות הפלסטית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברקת: "נו, אז מה? מה זה אומר?" עובדות: אמנות: נתח היצירה הקונספטואלית/מופשטת = 90 אחוז. קולנוע: נתח היצירה הקונספטואלית/מופשטת = 0.01 אחוז. טענתי הייתה שבאמנות הפלסטית, בניגוד לקולנוע ולספרות, נתח היצירה הקונספטואלית/מופשטת הוא זעיר. אלא שלא הייתי צריך לעבוד כל כך קשה, שכן את מספקת הסבר תמציתי, מדוייק וממצה מדוע קיים הבדל כזה: "אתה יכול לתלות את ההבדלים גם באופני המימון השונים של הקולנוע (מימון פרטי לרוב) מול האמנות הפלסטית." אם להזכיר, הטיעון המקורי שלי היה שהעובדה שעולם האמנות הפלאסטית נתון תחת השפעתם של אנשים שאינם משלמים מכיסם על רכישה (כלומר, מימון ציבורי ולא פרטי) היא הסיבה למפנה הקונספטואלי של התחום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, אז תגיד. אגב, החלוקה רחוקה מהשיעורים שציינת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"חבל" הוא סרט מתח מעניין, בעל עלילה מצויינת, דיאלוגים מעניינים ובימוי מעולה. העובדה שהוא מצולם לכאורה בשוט אחד לא הופכת אותו לקרוב במשהו לדברים מסוגו של "כחול". זהו לכל היותר גימיק (שמסייע לאווירת הסרט, במקרה זה). אין ב"חבל" שום ניסיון להשליך משהו מהדברים הקיימים, או לעשות הפשטות יתר. אני מתפלא שדווקא את "דוגוויל" את לא מזכירה כאן (ובכלל את פון טרייר עם הדוגמה 95 שלו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''חבל'' הוא סרט בינוני שיכול היה להפוך ליצירת מופת לו רק היו מסירים את סצינת הפתיחה שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי זו הזדמנות לצנן את הסופרלטיבים ששפכתי בהודעה הקודמת. לטעמי זה עדיין מסרטיו הטובים של היצ'קוק, אבל יש טובים ממנו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כוונתי היא לכך שלו גם הצופים היו חיים בשאלה ''רצחו או לא רצחו'', היה הסרט טוב בהרבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסרטי מתח אפשר למתוח את הצופים בשתי דרכים: אחת, שאותה ציינת - להשאיר את הצופים בחוסר ידיעה. האפשרות השניה היא לגלות לצופים מי הרוצח ולשים את הגיבור בסיטואציה שבה הוא נמצא בסכנה בלי ידיעתו כאשר הצופים מודעים לסכנה. בשיטה השניה יש אפקט נוסף שבו הצופים יכולים להכיר יותר לעומק את הדמות של הרוצח. לדעתי בסרט הזה הדרך השניה התאימה יותר בגלל שבסיטואציה שנוצרה הגיבור והרוצחים היו ביחד כמעט כל הזמן. זה גם נתן הבנה טובה יותר של המניעים של הרוצחים וההבדלים ביניהם. מה שלי הפריע בסרט היה העובדה שהוא לא הציג טיעון אמיתי נגד ההיגיון של הרוצחים ולא הסביר איך הם פירשו לא נכון את הפרופסור (או מה היתה הטעות *שלו*). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם הם פרשו לא נכון את הפרופסור? היצ'קוק משאיר את השאלה הזו פתוחה, עם יותר מרמז לכך שלדעתו הם דווקא פירשו אותו נכון, אלא שהפרופסור די היה לו בעמדת פסיכופט-של-כורסא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאן היתה הזדמנות ל*סוג* מיוחד של חוסר ידיעה. בד"כ חוסר הידיעה הוא "מי רצח", וכאן השאלה היא האם בכלל היה רצח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, החלוקה שהצעתי היא כללית וקצת פשטנית. כמובן שישנם מקרים נוספים. עדיין, העניין המרכזי בסרט הוא לא מי רצח וגם לא איך (למרות שמו של הסרט) אלא למה. לכן לדעתי היה חשוב שהצופים ידעו מי הרוצחים ומה היא ההתיחסות שלהם לרצח. חוסר ידיעה מתאים יותר לסרטי מתח בלשיים וגורם לצופים להזדהות עם הבלש כשהם מנסים לעשות מה שהוא עושה - לפתור את התעלומה. בסרט הזה, כאמור, פתרון התעלומה איננו הענין המרכזי. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |