 |
|
 |
||
|
||||
 |
"אהבת האלוהים" כמושג מעצב בחברה של צדק וחסד במחשבה הנוצרית לפי הנצרות, חשוב ביותר לשאוף לחברה של צדק וחסד. בקטע שלפניכם, הלקוח מ"הברית החדשה", מתפרשת השאיפה לצדק וחסד כשאיפה ליצירת אהבה בין הבריות: "אהובֵי, נאהב נא איש את רעהו כי האהבה מאלהים היא וכל אשר יאהב נולד מאלהים ויודע את האלהים. ואשר אינו אוהב לא ידע את האלהים כי האלהים הוא אהבה. בזאת נראתה אהבת האלהים לנו, כי שלח האלהים את בנו את יחידו לעולם למען נחיה על ידו. בזאת היא האהבה, לא שאנחנו אהבנו את האלהים, כי אם הוא אהב אותנו וישלח את בנו לכפרה על חטאתינו. אהובַי, אם ככה אהב אותנו האלהים גם אנחנו חייבים לאהבה איש את רעהו. את האלהים לא ראה איש מעולם ואם נאהב איש את רעהו האלהים יעמוד בקרבנו ואהבתו נשלמה בנו… כי יאמר איש אוהב אני את האלהים והוא שונא את אחיו, כוזב הוא, כי אשר לא יאהב את אחיו אשר הוא רואה, איככה יוכל לאהוב את האלהים אשר איננו רואה אותו." (האיגרת הראשונה ליוחנן השליח ד, 12-7; 21-20;) פירוש: את המקום המרכזי באמונה הנוצרית תופס האיש ישו, הנקרא "בן האלוהים". ישו נשלח לעולם בידי אלוהים כאות לאהבת האל את האנושות. מותו על הצלב נועדה להיות הקורבן, המכפר על חטאי האנושות. הדבר מזכיר, במידה מסוימת, את האמונה היהודית על פיה במעשי הצדיקים יש כוח לשכנע את אלוהים למחול על חטאי הרשעים ולהציל את העולם מכליה, כפי שראינו בסיפור סדום ועמורה. על פי האמונה הנוצרית, אהבת האל את האנושות מופגנת בכך שהוא שלח אל העולם את ישו. ישו הצדיק המוחלט, הנקרא בן האלוהים, הוא שיציל את העולם מכליה. הכליה היא נגזרת של "משפט צדק", החל על החוטאים. אלא שהאל נוהג בבני האדם אחרת – הוא מעדיף לאמץ את מידת החסד בבואו לשפוט. המאמינים בישו וחסידיו הולכים בעקבותיו, עושים צדק וחסד כמותו ואוהבים את זולתם. בדרך זו ממומשת אהבת האל בעולם,ומתקיימת חברה של צדק וחסד על-פי אמות המידה של המחשבה הנוצרית. בקטע זה יסוד החסד מודגש יותר מאשר יסוד הצדק. זאת מתוך כוונה לחזק את יסוד החסד בדפוסי ההתנהגות האנושית בכלל ושל מאמיני ישו בפרט. א פ ל ט ו ן ה מ ש ת ה הוצאת חרגול 2001, תרגום מרגלית פינקלברג, עמ'51 נאומו של אריסטופנס: ואכן אריקסימכוס אמר אריסטופנס בכוונתי לנאום קצת אחרת ממך ומפאוסניאס. שכן לי נראה שבני אדם בכלל, אינם מבחינים בכוחו של אל האהבה, כי אחרת היו בונים לכבודו מקדשים ומזבחות מפוארים ביותר והיו מקריבים לו קורבנות למכביר, ולא כמו שהדברים נראים, ששום דבר מכל אלה לא קורה בקשר אליו, הגם שהוא ראוי להם יותר מאחרים. שהרי הוא אוהב האדם הגדול ביותר בין האלים, גם עוזר לאנשים וגם מרפא אותם ממחלות שריפוין יש בו כדי להסב את האושר הגדול ביותר למין האנושי. אנסה איפוא להסביר לכם את כוחו, ואתם תלמדו את האחרים. אלא שקודם עליכם להכיר את טבע האדם ואת קורותיו. בימי קדם לא היה טבע האדם כמו שהוא בימינו,, אלא שונה ממנו תכלית השינוי. ראשית כל נחלקו בני האדם לשלושה מינים, ולא לשניים, זכר ונקבה, הקיימים כיום. שהרי בנוסף להם היה גם המין השלישי, המורכב משניים אלה, מין שרק שמו נותר ממנו והוא עצמו נכחד.המין השלישי הזה היה מיזוג של הזכר והנקבה גם בצורתו החיצונית וגם בשמו, אנדרוגינוס, והיום אין הוא אלא שם גנאי. שנית, כל בני האדם בימים ההם היו בעלי צורה עגולה. הגב והצדדים שלהם היו עגולים, והיו להם ארבע ידיים ומספר זהה של רגליים, ושני פרצופים, דומים בכל, ישבו על צוואר שגם הוא היה עגול 190 אך לשני הפרצופים שניצבו זה מול זה היה ראש משותף, ולו ארבע אזניים,ושני אברי מין היו לאדם, ועוד כיוצא באלה. ובדרך כלל הלכו בני האדם ישר כמו היום, קדימה או אחורה כרצונם, וכשיצאו לרוץ אזי בדומה ללוליינים של היום המותחים את ידיהם ורגליהם ומסתובבים כמו גלגל, כך גם האנשים של פעם שהתקדמו במהירות רבה על כל מה שמונה הגפיים שלהם. והסיבה להיווצרות שלושה המינים היא זו: מוצאו של הזכר מן השמש, של הנקבה מן האדמה ואילו המין שיש לו חלק בשניהם מוצאו מן הירח, שהרי הירח גם לו חלק גם בזכר וגם בנקבה. ואת המעגליות שבצורתם החיצונית ואת אופי הליכתם ירשו מאלה שהולידו אותם. ואותם בני האדם היו אדירי כוח ורבי עוצמה, וגאוותם לא ידעה גבולות, והם הרימו יד על האלים. שהרי מה שמספר לנו הומרוס אודות אפיאלטס ואוטוס שניסו לעלות לשמים ולהתקיף את האלים על האנשים ההם הוא מדבר. [אפילאטס ואוטוס הם אחים תאומים שגדלו למימדי ענק. ניסו לערום את ההרים אוסה ופליון על הר אולימפוס, וכך לעלות לשמים, אך הושמדו על ידי אפולון. המעשה סופר באודיסיאה 20 11.307.] ומצד שני הרי לא יכלו לתת להשתוללות הזאת להימשך. אבל בסופו של דבר עלה בראשו של זאוס רעיון והוא אמר "נדמה לי שיש לי דרך לעשות שבני האדם לא ייכחדו ועם זאת להחליש אותם כך שיפסיקו להשתולל. בכוונתי" אמר, "לחתוך כל אחד מהם לשניים, וכך גם יהיו חלשים יותר וגם יביאו לנו תועלת רבה יותר, שכן מספרם יגדל. והם ילכו ישר על שתי רגליים. ואם בכל זאת ימשיכו להשתולל ולא ירצו לנהל את חייהם בשקט אז, " הוסיף, " שוב אחתוך אותם לשניים, כך שיתנהלו בקפיצות על רגל אחת" כך פסק, וחתך את בני האדם לשניים, כמו שחותכים תותים כשרוצים לייבשם או כמו שחותכים ביצה קשה בחוט. ואף ציווה על אפולון לסובב את הפנים ואת חצי הצוואר כלפי החתך שנוצר. כדי שבראותו את מומו יהיה האדם צנוע ביותר, וגם ציוה עליו לרפא את כל השאר. ואפולון סובב את הפנים, ובמושכו את כל העור אל מה שנקרא היום בטן, השאיר כמו בשקים האלה שנסגרים במשיכת שרוך רק פתח אחד וקשר אותו באמצע הבטן, במקו שנקרא היום טבור. והוא יישר את רוב הקמטים שנוצרו כוך השלים את החזה 191 בעזרת מין כלי הדומה לזה שבו משתמשים הסנדלרים ליישור העורות שהם מעבדים. והוא השאיר כמה קמטים, אלה שמסביב לבטן עצמה ומסביב לטבור, כדי להזכיר לנו מה שקרה לנו בימי קדם. ובכן, לאחר שהאדם נחתך לשניים, כל חצי השתוקק לחצי האחר שלו ולא יכול היה להיפרד ממנו. והם היו חבוקים וצמודים זה לזה, ולא רצו אלא לשוב ולהיות לאחד, וכך מתו מחמת רעב וחוסר פעילות, כי לא רצו לעשות שום דבר בנפרד. וכל פעם שנפטר אחד מן השניים, השני היה מחפש את החצי המתאים לו ונצמד אליו , בין אם מדובר בחציה של האישה של פעם ובין אם בחציו של הגבר, וכך נכחדו והלכו. וזאוס ריחם אליהם, והגה רעיון חדש, העביר את אברי המין שלהם קדימה. שהרי לפני כן גם אלה פנו כלפי חוץ והאנשים שפכו את זרכם והתעברו לא זה אל תוך זה אלא אל תוך האדמה דוגמת הצרצרים. זאוס העביר אותם איפוא קדימה וגרם להם להתרבות בינם לבין עצמם, כשהזכר שופך את זרעו אל תוך הנקבה. וכוונתו היתה שאם תוך כדי חיבוקים וליטופים, גבר ייפגש עם אשה, הם יולידו צאצאים וכך ימשיכו את הגזע. ואם גבר ייפגש עם גבר לפחות ירוו נחת מהקירבה בינהם, ויחדלו מן הגעגועים ויפנו אל המעשים, ויחשבו על אורח חיים אחר. ולכן מאותו הזמן ואילך, טבועה האהבה באופיים של בני אדם משני המינים, ואל האהבה הוא המשקם של טבענו הקדום המנסה להפוך שניים לאחד ועל ידי כך לרפא את המין האנוש. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
איילה שלום, הטקסטים שהבאת בתגובתך מעניינים ביותר, ואשמח להגיב בקרוב, מיד אחרי שהמחשב המושבת שלי יתוקן, במהרה בימינו, אני מקווה. בברכה, שמעון |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך בדיוק יכול מוות של אדם אחד לכפר על חטאו של אדם אחר? ומה המשמעות של הקרבן הזה? הרי ישו לא מת, הוא קם לתחייה אחר כך, וחי לנצח, לצד האלוהים. כלומר, שלמעשה, כל שהאל עשה הוא, כרגיל, מעשה תיאטרלי חסר משמעות, רק כדי להדגיש עד כמה הוא שרירותי וסדיסט. עיין ערך המבול ועקדת יצחק. בנוסף, התיאור הנ"ל מתעלם מכל הרעה שבאה לעולם בגלל הנצרות - האינקויזיציה, מסעות הצלב, הרס תרבות האינקה והמאיה, ותרבויות נוספות, בין אם על ידי פגיעה ישירה, ובין אם על ידי מחלות מידבקות שהמיסיונרים הביאו איתם. צדק וחסד? לא ממש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שפשפתי את עיני למראה מראה המקום שהבאת. האמנם יצא תרגום חדש לאפלטון? האמנם שוחררנו מעולו המעיק של ליבס? אשמח אם מישהו יוכל להאיר את עיני בשאלות הבאות: 1. מיהי מרגלית פינקלברג? 2. האם תורגמו כל כתבי אפלטון מחדש? 3. מה דעתכם על איכות התרגום בהשוואה לתרגום המוכר של ליבס? ואם כבר בתרגומים עסקינן - אשמח להחליף דעות בנוגע לתרגומי אפלטון לאנגלית. אני מוצא שהתרגום של ג'אווט (Jowett) נוח למדי, אבל ניסיתי רק שניים אחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תנוח דעתך. רק המשתה תורגם. היטב, דרך אגב. המתרגמת אמורה להיות מומחית בתרבות קלאסית (לפי הביקורת בהארץ - ספרים). וליבס זקוק לרענון השפה, אני מניח שהיה טוב לשעתו וטוב שהוא קיים כי זה הופך את הקורפוס החשוב מאד של כתבי אפלטון לזמין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, אל לקוראים להיבהל מלשוני הציורית. כל תרגום של כל כתבי אפלטון מיוונית מפעל אדירים הוא, וליבס שימשני בעבר. אך אני מוצא שכתיבתו מייגעת מאוד (ואני גורס שאין מדובר אך ורק בהתיישנות השפה - יש טקסטים עשירים הקודמים לו אשר נקראים היטב גם היום), ומברך על התרגום החדש. אני מקווה שהמתרגמת עמלה עתה על שאר כתבי אפלטון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכתבי אבות הכנסייה הנוצרית אנחנו נתקלים שוב ושוב בקובלנה שבזמנם שימשה המילה "אהבה" לתיאור אורגיות מיניות פגאניות ולרגש כלפי האל גם יחד. ברבות הזמן הצליחה הכנסייה להביא לכך שכל ביטוי מיני, אפילו במסגרת הנישואים, ייתפס כ"תאווה", ואילו "אהבה" תיוחס רק לרגשות נאצלים ודתיים. כל קשר מיני נתפס בנצרות כרע, אולם מסיבות פרגמטיות הבינו אבות הכנסייה שאיסור על הנישואים בכלל היא גזירה שהציבור הרחב אינו יכול לעמוד בה ולכן נקטו בגישה הבאה: מצד אחד נטלה הכנסייה חסות על הנישואים, והם נערכו במסגרתה, ומצד שני הכתימה אותם בצבע החטא. ג'רום הקדוש אומר: "מי שאוהב את אשתו אהבה עזה מדי משול לנואף". והוסיף "כל מגע מיני הוא הפרדות זמנית מרוח הקודש". (הרעיון הזה הפך לחוק קבע בכנסייה המערבית: זוג נשוי חייב להתנזר 3 ימים ממגע מיני לפני טקס הקומיוניון.) השפעת הכנסייה על האהבה והנישואין דמתה איפוא לחרב פיפיות כפולת להב - טיהור (קידוש הנישואין) והכתמתם בטומאה, הערצה לאשה אחת (מריה) וגינוי הנשים כולן. מתוך האמביוולנטיות הזו - הריסון המיני ובמקביל דמות אישה שהיא אם-בתולה - תצמח בסוף המאה ה-11 האהבה הרומנטית החצרונית. נ.ב. לכל מי שהתעניינו בתרגום החדש של "המשתה" שהזכירה איילה. הוא מצוין וגם קריא מאוד. כמו כן, יש בספר מבוא שמבהיר מהו ה"המשתה" (סימפוזיון) היווני ונספח ובו שני מאמרים מאירי עיניים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |