בתשובה לאיילה, 16/06/01 11:11
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בכתבי אבות הכנסייה הנוצרית אנחנו נתקלים שוב ושוב בקובלנה שבזמנם שימשה המילה "אהבה" לתיאור אורגיות מיניות פגאניות ולרגש כלפי האל גם יחד. ברבות הזמן הצליחה הכנסייה להביא לכך שכל ביטוי מיני, אפילו במסגרת הנישואים, ייתפס כ"תאווה", ואילו "אהבה" תיוחס רק לרגשות נאצלים ודתיים. כל קשר מיני נתפס בנצרות כרע, אולם מסיבות פרגמטיות הבינו אבות הכנסייה שאיסור על הנישואים בכלל היא גזירה שהציבור הרחב אינו יכול לעמוד בה ולכן נקטו בגישה הבאה: מצד אחד נטלה הכנסייה חסות על הנישואים, והם נערכו במסגרתה, ומצד שני הכתימה אותם בצבע החטא. ג'רום הקדוש אומר: "מי שאוהב את אשתו אהבה עזה מדי משול לנואף". והוסיף "כל מגע מיני הוא הפרדות זמנית מרוח הקודש". (הרעיון הזה הפך לחוק קבע בכנסייה המערבית: זוג נשוי חייב להתנזר 3 ימים ממגע מיני לפני טקס הקומיוניון.) השפעת הכנסייה על האהבה והנישואין דמתה איפוא לחרב פיפיות כפולת להב - טיהור (קידוש הנישואין) והכתמתם בטומאה, הערצה לאשה אחת (מריה) וגינוי הנשים כולן. מתוך האמביוולנטיות הזו - הריסון המיני ובמקביל דמות אישה שהיא אם-בתולה - תצמח בסוף המאה ה-11 האהבה הרומנטית החצרונית. נ.ב. לכל מי שהתעניינו בתרגום החדש של "המשתה" שהזכירה איילה. הוא מצוין וגם קריא מאוד. כמו כן, יש בספר מבוא שמבהיר מהו ה"המשתה" (סימפוזיון) היווני ונספח ובו שני מאמרים מאירי עיניים. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |