|
||||
|
||||
ברור. רק קצת פרווה. "מהי אהבה? התשובה מורכבת. תלוי בזמן, בהקשר ובאנשים." |
|
||||
|
||||
אני מעריך מהערתך הקצרה שלא לגמרי הבנת את הטענה: האהבה אכן תלויה בזמן (בתקופה) ובהקשר (הדפוסים התרבותיים) - אולם באנשים הרבה פחות. הטענה היא שהתרבות מכתיבה לאנשים את אופי האהבה ואפילו את מושאי האהבה והתשוקה המינית שלהם, כך שלכל אחד בחברה יש אמנם האהבה שלו אבל היא רק וריאציה מינורית על הדפוס הכללי. כך לדוגמא: לו היית גבר אתונאי בן המאה ה-5 לפנה"ס, נשוי בגיל 25, נניח, הרי רוב הסיכויים ש: א. אישתך היתה קשורה ריגשית לאחיה בני משפחתה יותר מאשר לך (ראה אנטיגונה מאת סופוקלס: הקרבתה של אנטיגונה מוסברת בכך שלאח אין תחליף בעוד שלבעל תמיד יש). ב. גם אתה לא היית במיוחד קשור רגשית לאשתך, כי בדרך כלל היא היתה בורה ואילו נפשך שלך היתה שואפת להתרועע עם נשים בעלות חוכמה וגברים משכילים. ג. סביר להניח שלא היית דלוק מינית על אישתך ושעה שהיה תוקף אותך היצר היית פונה לביתה של זונה (הורניאה) שליד דלתה איבר מין גדול עשוי מעץ (כדי שלא תטעה בכתובת). לו היית ממש עשיר היית הולך לזונת צמרת הקרויה היטרה - אישה משכילה שאחרי הזיון או לפניו היית יכול להתפלסף איתה. ד. אבל אם היית יווני גזעי ממש היית מוצא לך אהוב, בחור צעיר ומחזר אחריו במלוא המרץ. אז תגיד לי מר בר גיל, אתה חושב שחיי האהבה שלך מזכירים במשהו את חיי האהבה של האתונאי האופייני? אתה חושב שאתה בעצמך המצאת את דפוס חיי האהבה שלך, שהם פונקציה של אישיותך? אם אתה ישראלי אופייני, יש להניח שאתה מכיר טוב יותר את תולדות הסכסוך הישראלי-ערבי מאשר את ההיסטוריה שהולידה את חיי האהבה שלך. |
|
||||
|
||||
אולי אני לא "המצאתי" בעצמי את דפוס חיי האהבה שלי, אבל לאחר היכרות וידיעה על דפוסים אחרים, כאלו שהיו (מסרטים, ספרים, מאמרים) וכאלו שאולי יהיו (ספרי מד"ב) אני עדיין מעדיף את הדפוס הנוכחי וחושב שהוא הטוב ביותר. האם עובדה זו אינה פונקציה של אישיותי? הרי בחברה הפתוחה יחסית של היום, תחילת האלף השלישי, אני יכול לבצע כמעט את כל מה שציינת - ללכת לזונה במקום לאישתי, למצוא בחור צעיר ולחזר אחריו - ובכל זאת אני מעדיף שלא, מטעמים סובייקטיביים ביותר ולא לאור מגבלות ולחצים חברתיים. אז מה זה אומר? |
|
||||
|
||||
זה אומר שהחברה לא פתוחה כמו שאתה חושב, ואתה יותר מושפע ממנה משאתה מודע לו. |
|
||||
|
||||
נו, אפשר לומר את זה על כל דבר בעולם. אין כמעט רצון עצמי, יש בעיקר השפעה חברתית. זה מה שאתה אומר? |
|
||||
|
||||
חזי, א. אכן, חברתנו העכשווית, הפתוחה והסובלנית יותר כלפי "חריגים" מאפשרת את קיומם של דגמי אהבה שאינם תואמים את הדגם המרכזי. הדוגמא המובהקת היא האהבה הלסבית וההומוסקסואלית (אם כי ניכרת המגמה אצל זוגות הומוסקסואליים מודרניים לחקות את מודל האהבה ההטרוסקסואלי המקובל ואף לגדל ילדים. האהבה ההומוסקסואלית המודרנית אינה דומה עפ"ר לאהבה ההומוסקסואלית הממוסדת בחברה האתונאית הקלאסית.) ב. אגב, איני בטוח שאתה יכול לבחור לך את כל ממרכיבי תמהיל האהבה היוונית שהצגתי לעיל. אני מסופק אם הרבה נשים בימינו תסכמנה לחיות אתך חיי נישואים בלי קשר רגשי אמיתי ועם חיי מין דלים שעיקרם הבאת ילדים לעולם ויצירת קשרים חברתיים ועסקיים בין משפחות. אני מפקפק גם אם תצליח למצוא בימינו היטרות. באנלוגיה מעט גסה, היטרה משולה לבעלת תואר ד"ר בפילוסופיה שהיא גם זונה - כמה נשים כאלה לדעתך יש בחברה המערבית? ג. לעניין הבחירה שלך אחרי שקראת ספרים וראית סרטים: איני יודע מה בדיוק קראת וראית, אולם כדאי להדגיש שרוב הספרים והסרטים המשווקים לציבור הרחב, משווקים את המודל המרכזי של האהבה המקובלת (ולעיתים את "החריגים המקובלים" שלה). כדי להכיר מודלים קצת אחרים ולהכירם באמת הבנאדם צריך לחפור עמוק עמוק בספריות ולחפש סרטים נדירים באוזן השלישית. כל חברה יוצרת 'לחץ חברתי' לשעתק את דפוס האהבה המקובל בחברה. בחברות קדומות הרבו להשתמש גם במנגנונים חברתיים אלימים כדי לקדם מטרה זו (חרם, חוקים מגבילים וכו'). במדינה מערבית מודרנית, שחופש הפרט אמור להיות נר לרגליה, כמעט ולא מופעלים מנגנונים אלימים כדי לשעתק את דפוס האהבה המקובל, אולם פועלים הרבה מנגנונים סמויים; שיווק דפוס האהבה המקובל באמצעות הטלוויזיה, הקולנוע ורשימת רבי המכר הוא אחד מהם. בברכה, ג. שמעון |
|
||||
|
||||
באשר ל-ב. - זה לא מה שעושות בימינו ה-surrogates? |
|
||||
|
||||
דובי, אני מצטער על הבורות, אבל מהן surrogates? (אני מניח שאינך מתכוון לאמהות פונדקאיות שמשכירות או מנדבות את רחמן לזוגות חשוכי ילדים, או שמא כן, ורק חוש ההומור שלי המפוקפק שלי פספס כאן משהו?) |
|
||||
|
||||
surrogates הן נשים או גברים היוצרים קשר מיני עם מטופל במסגרת טיפול נפשי, כדי להפחית חרדות ולצרכים נוספים (לימוד מיומנויות יצירת קשר, למשל). נכון שחלק מתפקידם הוא שיחות עם המטופל, בהתאם להנחיות הפסיכולוג המטפל, אך בסך הכל מדובר בקיום יחסי מין בתשלום. אינני מאמין שאתה מוצא הרבה פילוסופיה בשיחות אלה. |
|
||||
|
||||
א. מדוע גידול ילדים ע"י זוגות הומוסקסואליים נראה לך כחיקוי מודל האהבה ההטרוסקסואלי? אי אפשר לגדל ילדים פשוט כי הם חמודים-ולאכול-אותם? מה זו הגישה המתמטית הזו? ב. מובן שבחירת דפוס חיי האהבה שלי אינה תלויה רק בי, אבל נניח שתימצא אישה שתרצה לנהל איתי חיי אהבה לא שגרתיים, אין מניעה ממשית לכך. חוץ מזה, אין צורך להיטפל דווקא לדוגמא היוונית; השתמשתי בה רק כי אתה הבאת אותה. בכל מקרה, עדיין לא הראת לי שבחירתם של האנשים של היום לנהל חיי אהבה מסוימים נובעת מתכתיבים חברתיים ולא מרצון אישי. דרך אגב, יכול להיות שגם בקרב נשות יוון העתיקה היו רגשות פמיניסטיים חזקים, אך אולי הן לא יכלו להביאם לידי ביטוי מסיבות פוליטיות וכד'. ג. אולי, אבל אני כל כך מרוצה מהשיטה הנוכחית (למרות שנגזר עליי בינתיים לצפות בה מהצד) כך שאין לי שום דחף לחפש מודלים אחרים. אני עדיין סבור שהדבר נובע מבחירה אישית; נכון, אני חשוף לאמנות העכשווית המנציחה את המודלים הקיימים, אבל מי אמר לך שאני מסכים עמם? אולי אני מקבל בחילה אחרי שאני רואה סרט בו מתואר מודל אהבה טיפוסי? יש גם חשיפה גדולה לסקס, יריות, סמים ורוק'נרול; כולם בהכרח מושפעים מהם עמוקות? |
|
||||
|
||||
יש כל-כך הרבה צורות של חיים חברתיים ויחסים רומנטיים, ואתה, לגמרי במקרה ובלי קשר לסביבה שלך, בחרת בדגם המקובל בחברה המערבית המודרנית, שאתה חלק ממנה? מפתיע, לא? |
|
||||
|
||||
כבר כתבתי לך, אפשר לומר את זה על כל היבט שהוא בחיים; השאלה היא מה המשמעות של זה. זה לא שבחרתי את הדגם המקובל עקב אי ידיעה על הדגמים האחרים או לאור חוקים האוסרים עליהם, אלא כי ככה טוב לי. אולי באמת אם הייתי חי ביוון העתיקה בכלל לא הייתי חושב על הדגם של המאה העשרים, אבל זוהי ההוכחה שלך לכך שהרצון העצמי לא משחק כאן תפקיד? |
|
||||
|
||||
נו, ולמה ככה טוב לך? כי עברת תהליך של סוציאליזציה שלימד אותך שככה זה טוב וראוי. בדיוק כמו שגילית עברה תהליך סוציאליזציה שמשפחה זה רק גבר ואישה וילד(ים). ודאי שאין כאן רצון חופשי, משום שהרצון החופשי שלך הוא תוצר של החינוך שאתה מקבל. |
|
||||
|
||||
לא ולא. גילית (מי זו?) יכלה לחזור בשאלה, כמו רבים אחרים. רבים אחרים גם חוזרים בתשובה, הופכים מגברים לנשים, מימנים לשמאלנים ומאוהבי אוכל יפני לאוהבי אוכל איטלקי. החינוך הוא רק אחד המרכיבים בדייסה הזו, והשפעתו בכל מקרה נהיית אפסית אחרי גיל ההתבגרות. אני יכול לכתוב לך חיבור שלם על למה דפוס חיי האהבה המקובל כיום מתאים לי, כולל תמונות, אבל זה לא המקום. |
|
||||
|
||||
מה גורם לך לחשוב שהחינוך שלך נעלם אחרי גיל ההתבגרות, לעזאזל? העובדה שמרבית האנשים מצביעים כמו שההורים שלהם הצביעו, לא מזיזה לך? העובדה שתרבות יכולה לעבור מאב לבן במשך שנים? העובדה שאנשים שהם דור שלישי לשואה שונאים כל מה שקשור לגרמניה למרות שלא פגשו אף גרמני בחיים שלהם? אנשים עשויים להחליף כיוון רק אם הסביבה שלהם נתנה להם חינוך פוליסמי - כלומר, הם קיבלו מסרים סותרים. אחרת, מאוד מאוד קשה לצאת מדפוסים קיימים. ואני מחכה לחיבור. על התמונות אפשר לוותר. |
|
||||
|
||||
אולי עובדה היא שאנשים -טיפשים- מצביעים כמו הוריהם; אני לא יודע על שום עובדה אחרת. אני דור שלישי לשואה ואני אוהב גרמנים ואני מצביע ההיפך מהוריי. אנשים גם קונים שמפו כי סנדי בר מופיעה בפרסומת, נו אז מה? מסרים סותרים קיימים בחברה של היום, בתנאי שלא נשארים סגורים בבית ומתעלמים מהעולם החיצון. שוב - לאחר המידע החדש שיש לך עליי בקשר להצבעתי בבחירות וליחסי לגרמניה - הסבר לי מדוע אתה משוכנע שדווקא בנושא הרומנטי קלטתי את הכל מהסביבה, בשעה שבנושאים אחרים פיתחתי גישה עצמאית, פחות או יותר. |
|
||||
|
||||
Stupidity is not a necessary requirement for one to be affected by one's environment.
|
|
||||
|
||||
התכוונתי שמי שמצביע כמו הוריו רק בגלל העובדה שזה כמו הוריו, מבלי לערוך בדיקה נוספת, הוא טיפשון. אני בטוח שהבנת את כוונתי. אם, למשל, נועה שריד, ביתו של יוסי, מצביעה למרצ, היא לא טיפשה, כי היא בדקה את כל האופציות והחליטה מרצ. יש לי עוד דוגמאות. השפעה סביבתית אינה דבר שלילי אם היא באה עם שיקול דעת. |
|
||||
|
||||
You have special inside information, I see. Somehow, you know that Noa Sarid actually did check all the options.
Now, let's say that she did look at all the options - how did she look at them? She looked at them as the daughter of Yossi Sarid, and there's no escaping that. |
|
||||
|
||||
לשאלתך האחרונה - הסיבה היא שבעוד שבנושאי פוליטיקה יש בחברה גישות שונות רבות, הרי שבנושאי רומנטיקה כמעט ולא ניתן למצוא גישה הסותרת את הגישה המונוגמיסטית המקובלת. אנשים שמצביעים כמו הוריהם אינם טיפשים. גם אם הם בחנו את כל האופציות - הרי שהם בחנו אותם מתוך הפריזמה הערכית שהקנה להם חינוכם - וכידוע, להורים יש יד ורגל בחינוך ילדיהם. ישנו גם, כמובן, מרד הנעורים, אבל זה עדיין השפעה של החינוך של ההורים - פשוט לכיוון ההפוך. |
|
||||
|
||||
דובי, ברור לך שהטענה על קשר בין דפוסי הצבעה להצבעת הורים אינה יכולה להיבדק. אם הנבדק הצביע כמו הוריו, הרי זה מעיד בבירור על קשר. לעומת זאת אם הוא הצביע אחרת, זה גם מצביע על קשר, זהו הרי ''אפקט מרד הנעורים''. זו תאוריה שלא ניתן לשלול, כל עובדה תתמוך בה. |
|
||||
|
||||
דווקא כן אפשר לבדוק - שכן המרד מתבטא בהיפוך מוחלט של דיעות ההורים - והליכה לקיצוניות השניה. הרעיון הוא שהילד יבחר דווקא במה שההורים שלו שונאים. בן של ליכודניקים ילך לעבודה, ילד של מולדתניקים יצביע מרצ וילד של מצביעי שינוי (שינויניקים?) יצביע ש"ס. |
|
||||
|
||||
היי דובי, האם בהכרח אדם יפתח יכולת חשיבה ובחירה עצמאית (כמובן שחשיבה עצמאית בצורה מוחלטת אינה אפשרית. אולי הגדרה טובה יותר תהיה חשיבה ביקורתית) כאשר החינוך שהחברה מעניקה לו הוא פוליסמי? אני מניח שהדבר נכון למקרים מסויימים; האדם יחשוב *בצורה ביקורתית* בתחום שבו הוא קיבל מסרים סותרים. אולם *יכולת חשיבה ביקורתית* תיבנה בעיקר כאשר החברה תחנך לחשיבה ביקורתית ופלורליסטית. הבנתי על פי דבריך שאתה סבור שחשיבה ביקורתית תתפתח רק כאשר חינוכו של אדם יהיה פוליסמי- כלומר חשיבה זו תתפתח אצל האדם (דבר חיובי, לא?) אך לא בכוונת תחילה ע"י החברה. אולם לדעתי, ניתן לחנך לחשיבה ביקורתית. |
|
||||
|
||||
יש לי בעיה עם "חשיבה ביקורתית". מכל החוקרים הביקורתיים שקראתי עד היום נוצרת ההרגשה שהביקורתיות שלהם היא הרסנית, ולא קונסטרוקטיבית. אבל זה לא משנה. האם אפשר לחנך אנשים לחשיבה ביקורתית? תמהני. הביקורת, כפי שאני רואה אותה, נשענת על הערכים של האדם - ואם הערכים הם ברורים וחזקים, אין אפשרות לביקורת אמיתית. רק אם הערכים מעורערים ומתנגשים, כפי שיקרה במצב של חינוך פוליסמי (או סובלני, או רב-תרבותי, או איך שתקרא לזה) אזי תתאפשר ביקורת אמיתית - היינו, ביקורת על הערכים עצמם, ולא על המניפסטציה שלהם בעולם. |
|
||||
|
||||
ג. או בחנויות בתחנה המרכזית הישנה. |
|
||||
|
||||
מביקורת במוסף הארץ על מאמר שהתפרסם ברבעון ציון אני למד שמשכב זכר היה נפוץ בנוער היהודי במאה השש עשרה, לא רק מחוסר ברירה או מכפיה אלא מחיפוש ותשוקה להנאה: "ויש זנות שנמצא באיזה רווקים ...שוכבים ונשכבים במשכב זכור"... משמע, הלחץ החברתי שיוצרת חברה לדכא דפוס מסוים של התאהבות או את האספקט המיני של האהבה הוא מלחמה נואלת, במיוחד אם נשווה למשל את כמות הדיווחים של מעשים (מגונים או לא) הומוסקסואליים בקרב החברה הדתית, ולא רק זו היהודית. |
|
||||
|
||||
האם היתה להם אופציה אמיתית, או שהנערות נשמרו בבקבוק חתום? |
|
||||
|
||||
רון, איני מתמצא היטב בעולם הישיבות, אולם התופעה של הומוסקסואליות בקרב אליטות מסויימות בחברה שבין תביעותיה למהוגנות נכללת דחייה של ההומוסקסואליות מוכרת היטב מההיסטוריה במאה ה-19 וה-20 באירופה. ההומוסקסואליות לא היתה זרה ל"אחוות גברים" מסוימות שדווקא הדגישו את הגבריות, דוגמאות: מוסדות ההשכלה הבריטיים היוקרתיים ביותר כמו איטון, שהיו על טהרת הגבריות, ובהם שהו גברים זה במחיצת זה כל העת ייצרו הומוסקסואלים באורח סדרתי כמעט. תנועות הנוער שהתפתחו בגרמניה בראשית המאה ה-20 תפסו עצמן כאליטה של זכרים. הם חיפשו את האמיתי ב"טבע" וב"אומה" והיו כר פורה להתפתחות הלאומיות הגרמנית במחצית הראשונה של המאה. מנהיגי "מאנרבונד" (אחוות גברים")אלה גם סברו שארגון בלבד אינו מספיק כדי ליצור קשרים קבוצתיים והם עוררו את הרעיון שהארוס הגברי הוא שיוצר חברות ואחווה אמיתיים (רעיון השאוב במידה רבה מתפיסת הגבריות שפותחה ב"המשתה" של אפלטון המוזכר כאן בתגובות רבות). מכל מקום, בתנועות נוער גבריות אלה התפתחה תרבות הומוארוטית שהביאה ליחסים הומוסקסואליים. אם זכור לך, בספרו של גינטר גראס "תוף הפח" יש התייחסות לכך באפיזודה שבה מתברר שמנהיג תנועת הנוער המקומית הנערץ הוא הומוסקסואל. רבים ממנהיגי הנאצים - שכידוע רדפו הומוסקסואלים - צמחו בתנועות נוער אלה והיו הומוסקסואלים. אחד הידועים שבהם הוא ארנסט רהם, מפקד הס"א, שהיטלר חיסל ב-1934 לאו דווקא בגלל נטיותיו המיניות אלא משום שחשש ממנו פוליטית. לעיתים צומחת ההומוסקסואליות בתוך תת-קבוצות של החברה, המספקות לכך נימוקים תיאורטיים. כך למשל, בחוגים אמנותיים באירופה של סוף המאה ה-19 תחילה ה-20, רווחה תפיסה שיש קשר בין רגישויות אמנותיות לבין הומוסקסואליות - מייצג בולט הוא אוסקר ויילד. קרפט אבינג כתב ב-1898 שיש קשר רפואי מוכח בין "דקדנטיות הומוסקסואלית" ו"רגש אמנותי", ושההומוסקסואליות מעידה על רגישות עילאית. אגב, התפיסה הזו רווחת גם היום בחוגי הומוסקסואלים בארצנו המזרח תיכונית. |
|
||||
|
||||
מצד אחד הגישה שהצגת מעניינת וקל להתפתות ולומר באחת ''נכון''. אבל, משהו חסר בתיאור הזה. ניתן לומר שכל אורך החיים מהדבר המוחשי ביותר ועד לדבר הרגשי והרוחני ביותר מושפע מתקופות. אין סיבה שבתקופה שנלחמו בבליסטראות יאהבו באותה דרך שיאהבו כשהאטום שולט. אבל מלבד התקופה והתרבות יש גם את התפתחות הנפש האנושית. או שאפשר לקרוא לזה ''התהליך''. אינסטינקטים נשארים וגם יצרים, אבל ככל שהליבראליות, ההשכלה והמודרנה מתקדמות יש יותר לגיטימציה להבנת המושגים האלה ולקבלתם. מכאן, יותר קשורה התפתחות האדם והממצאים והידיעות עליו מאשר התרבות הנכונה לאותה תקופה. כמובן, השפעות תקופתיות הן בלתי נמנעות. הכוונה היא שאם המחקר על הרגש, היצרים והמוח והקשר בינהם היה כבר מושלם באותה תקופה (היוונית, למשל, שאתה הבאת) כל ההתייחסות היתה שונה, ההבנה היתה מלאה יותר (בדבר תופעות שהיו וגם היום מתקיימות אלא שאז היו בהחבא). במובן הזה, ניתן לומר שהתקופה והתרבות לא עומדות בפני עצמן אלא מייצגות שלב בתהליך ההבנה של האדם את עצמו. ועל כן, העניין יותר תלוי באדם ולא בתקופה. |
|
||||
|
||||
בתלי, איני בטוח שירדתי לסוף דעתך, וגם לא ברור לי במה את חולקת עלי. בפרט, לא ברורה לי טענת ה"האילו" שלך (בפסקה האחרונה): אם היוונים היו יודעים מה שאנחנו יודעים, אזי ההתייחסות שלהם לחיי האהבה הייתה אחרת. בוודאי. הרי אם היה להם המדע ושיטות המחקר שלנו ולא המדע שלהם, לו היו להם ערכי הליברליזם והמודרנה במקום ערכיהם, ודאי שעולמם היה אחר וחיי האהבה שם היו אחרים. מכל מקום, ברור שהבנת האדם את עצמו תלויה בתרבותו. הוא מסוגל להבין את עצמו רק דרך הפריזמה התרבותית שלו. (במילה תרבות איני כולל רק ספרות מוסיקה וגו', אלא גם את המדע ואת הדת ואת הידע המופשט בכללותו, את השיטה הכלכלית, המשפטית, וכו'. יש המעדיפים בהקשר זה את המילה הלועזית "ציביליזציה"). נ.ב. מאמר ב"אייל" שמפרט יותר את הגישה של היוונים לאהבה ומיניות (ועוסק בטענה דומה לזו שהועלתה כאן: מיניות האדם גמישה מיסודה ומקבלת עיצוב שונה מתרבות לתרבות): "זמנים ורודים באתונה ובקנדהר": דיון 1325 |
|
||||
|
||||
תחילה אומר שהתייחסתי רק למנהגי החיזור והמיניות ההטרוסקסואלים ועל כן המאמר שהפנית אותי אליו פתח צוהר חדש למחשבה, שלא נלקח קודם לכן בחשבון. בקשר לתגובתי, מאחר ואכן לא הוגדרה המילה תרבות ומקורה או הקשרה לאדם עצמו לא ברור למה הכוונה כשתולים בה את הסיבה והמקור להתנהגות החברה. ז.א- האם הדרכים המקובלות כיום הן עניין זמני עד להשתנות מחודשת של התרבות, או שמה הגענו לגבול מסויים, (שתחילתו בהתפתחות המואצת של המדע) ובו התקבעה הנורמה החברתית למעט שינויים קלים (?) ועוד, שאלה שמאוד מעניינת אותי אך לא קיבלתי עליה תשובה מספקת (מהמאמרים שקראתי באתר זה) היא: מה מקור הפוליגמיה במובן המהותי- פסיכולוגי (ולאו דווקא במובן ההגדרתי- משפטי)? האם האדם הוא יצור פוליגמי במהותו או שהפוליגמיה היא נורמה חברתית, אופנה וכו'? |
|
||||
|
||||
בתלי, שאלת: "האם הדרכים המקובלות כיום הן עניין זמני עד להשתנות מחודשת של התרבות, או שמה הגענו לגבול מסויים?" לשאלה זו התייחסתי בסדרת מאמרים בת 4 חלקים שהתפרסמה באייל שכותרתה "נוירומנטיקה". הסדרה מראה על קשר בין ההתקדמות הטכנולוגית (וייצוגה בספרות המדע הבדיוני) לבין יחסי האהבה ותפיסת המיניות בחברה: חלק א' של המאמר: דיון 684 פסקאות הסיום של חלקו הרביעי של המאמר מתייחסות ישירות לשאלתך: דיון 707 ראיתי את תגובתך שהופנתה לד"ר יובל רבינוביץ' בנוגע לשאלת הפוליגמיה, אני מניח שהוא ישיב שם במוקדם או במאוחר, ואולי כדאי לנהל שם את הדיון בסוגיה ספציפית זו. עם זאת, ברצוני להתייחס לצירוף שלך "במובן המהותי-פסיכולוגי". להערכתי גם הפסיכולוגיה שלנו היא תוצר של הבנייה תרבותית, היא אינה מהותית, במובן זה שהמבנה הפסיכולוגי שלנו אינו תוצר אך ורק של הגנטיקה שלנו כי אם מושפע מהסביבה התרבותית. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |