|
רון,
איני מתמצא היטב בעולם הישיבות, אולם התופעה של הומוסקסואליות בקרב אליטות מסויימות בחברה שבין תביעותיה למהוגנות נכללת דחייה של ההומוסקסואליות מוכרת היטב מההיסטוריה במאה ה-19 וה-20 באירופה. ההומוסקסואליות לא היתה זרה ל"אחוות גברים" מסוימות שדווקא הדגישו את הגבריות, דוגמאות:
מוסדות ההשכלה הבריטיים היוקרתיים ביותר כמו איטון, שהיו על טהרת הגבריות, ובהם שהו גברים זה במחיצת זה כל העת ייצרו הומוסקסואלים באורח סדרתי כמעט.
תנועות הנוער שהתפתחו בגרמניה בראשית המאה ה-20 תפסו עצמן כאליטה של זכרים. הם חיפשו את האמיתי ב"טבע" וב"אומה" והיו כר פורה להתפתחות הלאומיות הגרמנית במחצית הראשונה של המאה. מנהיגי "מאנרבונד" (אחוות גברים")אלה גם סברו שארגון בלבד אינו מספיק כדי ליצור קשרים קבוצתיים והם עוררו את הרעיון שהארוס הגברי הוא שיוצר חברות ואחווה אמיתיים (רעיון השאוב במידה רבה מתפיסת הגבריות שפותחה ב"המשתה" של אפלטון המוזכר כאן בתגובות רבות). מכל מקום, בתנועות נוער גבריות אלה התפתחה תרבות הומוארוטית שהביאה ליחסים הומוסקסואליים. אם זכור לך, בספרו של גינטר גראס "תוף הפח" יש התייחסות לכך באפיזודה שבה מתברר שמנהיג תנועת הנוער המקומית הנערץ הוא הומוסקסואל. רבים ממנהיגי הנאצים - שכידוע רדפו הומוסקסואלים - צמחו בתנועות נוער אלה והיו הומוסקסואלים. אחד הידועים שבהם הוא ארנסט רהם, מפקד הס"א, שהיטלר חיסל ב-1934 לאו דווקא בגלל נטיותיו המיניות אלא משום שחשש ממנו פוליטית.
לעיתים צומחת ההומוסקסואליות בתוך תת-קבוצות של החברה, המספקות לכך נימוקים תיאורטיים. כך למשל, בחוגים אמנותיים באירופה של סוף המאה ה-19 תחילה ה-20, רווחה תפיסה שיש קשר בין רגישויות אמנותיות לבין הומוסקסואליות - מייצג בולט הוא אוסקר ויילד. קרפט אבינג כתב ב-1898 שיש קשר רפואי מוכח בין "דקדנטיות הומוסקסואלית" ו"רגש אמנותי", ושההומוסקסואליות מעידה על רגישות עילאית. אגב, התפיסה הזו רווחת גם היום בחוגי הומוסקסואלים בארצנו המזרח תיכונית.
|
|