 |
אסתי, ברקת,
אכן עברתי בסביבה וקראתי את הודעותיכן, אך אני לא בטוח שאני יכול להועיל הרבה, שכן, קראתי מעט מאוד דרידה במקור - כל טקסט שלו שקראתי חייב השקעה רבה במעקב אחרי נפתולי החשיבה שלו, וכמעט תמיד (חוץ מטקסט שאתיחס אליו בהמשך) התמורה היתה מאכזבת למדי. לפיכך רוב מה שידוע לי על דרידה הוא ממקורות משניים, שמהם הצלחתי להבין באופן כללי מדוע בשעתו עשו ממנו עניין, כלומר, מה המקום שהוא תופס ברצף המהפכה הלינגוויסטית של המאה ה-20. אנסה לתאר בקצרה את המקום הזה.
אחת הסוגיות המרכזיות במהפכה הלינגוויסטית עוסקת בשאלה האם אפשר לדבר על "משמעויות" שקודמות לשפה, כלומר, האם אפשר לטעון שקיימות חיות כאלה, "משמעויות", ואנחנו, בעלי השפה, כמו אדם הראשון, נותנים שמות למשמעויות הללו שמסתובבות בשטח. הדעה הרווחת בפילוסופיית השפה של המאה ה-20 (ויטגנשטיין מיד עולה על הדעת) היא שמשמעות אינה דבר מה קיים ה'מבוטא' או 'משתקף' בשפה, אלא ההפך הוא הנכון, השפה היא שמייצרת משמעויות.
אחת החקירות הגדולות של הפילוסופיה המודרנית היתה אפוא לגלות כיצד יוצרת השפה משמעויות, ומהי בעצם משמעות? את התשובה שהשתרשה בפילוסופיה המודרנית נתן הבלשן פרדיננד דה-סוסיר: שפה היא מערכת *סימנים* המעניקה משמעות באמצעות *שוני*. אנחנו יודעים שמשמעות הסימן "חור" אינה זהה לזו של "קור" לא משום ששתי המילים מעוגנות בעולם הממשי או קשורות אליו בדרך כלשהי אלא פשוט משום שהן נראות ונשמעות באופן שונה. במילים אחרות, ה"סימנים" הם שרירותיים, ומשמעותם מועברת באמצעות שיטה מקובלת על המשתמשים בהם.
על מנת שתשמש למטרות תקשורת על המערכת להיות יציבה יחסית, כלומר, שהשימוש במערכת הסימנים לא יפיק משמעויות שונות בכל פעם. עוד יש להדגיש שאם דה-סוסיר צודק, הרי שהשפה היא מערכת סגורה לעצמה, היא לא יכולה לומר לנו מאומה על העולם שמחוץ לה, כלומר, היא לא יכולה לומר לנו כלום על "אמת" כלשהי out there.
דרידה משויך לקבוצת הוגים הקרויים פוסט-סטרוקטורליסטים, אבל לא נבין את הפוסט אם לא נגיד מילה או שתיים על הסטרוקטורליסטים. הסטרקטורליסטים חקרו את מערכות הסימנים האנושיות כדי לברר מה הן מגלות על התרבויות האנושיות ותפיסות העולם שלהן (אחד המפורסמים שבהם הוא האנתרופולוג קלוד לוי שטראוס). אחת הגישות הבסיסיות של הסטרוקטורליסטים היתה ראיית מערכות הסימנים כמערכות בינאריות, כלומר, מערכות המפיקות משמעויות ע"י הצבת ניגודים: זכר/נקבה; טהור/טמא; טבע/תרבות וכו'. אף שהסטרוקטורליסטים הכירו בכך שהשפה היא מערכת סגורה של סימנים שרירותיים הם סברו שהיא יציבה יחסית ורובם לא הלכו עד הסוף עם הרעיון שהשפה אינה יכולה לומר מאומה על המציאות שמחוצה לה.
וכאן נכנס דרידה לתמונה. כך מתאר זאת דייב רובינזון: "מי שקרא תיגר על ההסבר הסטרוקטורליסטי, לפיו נגזרות משמעויות יציבות מסימנים מאורגנים, הוא ז'אק דרידה. הוא הוביל את התובנות של דה-סוסיר עד למסקנותיהן ההרסניות. שכן אם הסימנים 'שרירותיים', הרי שלא ייתכן שמשמעותם קבועה, והיא חייבת להיות בלתי יציבה מטבעה. דרידה הוא אנטי-פילוסוף חתרני, שקריאתו 'הדקונסטרוקטיבית' בכתבי פילוסופים אחרים חושפת אי-יציבויות משמעותיות. דרידה אינו נכנס לוויכוח עם פילוסופים, אלא קורא-מחדש את הטקסטים שלהם בכוונה להראות, שלא ייתכן שלשפתם הבלתי עקבית תהיה מערכת משמעויות אחת."
זה נראה לי כתמצות בהיר למדי של הגישה של דרידה, אך הוא מעלה בכל זאת תהיה מסוימת: מדוע לא ייתכן שלמערכת סימנים שרירותיים תהיה משמעות קבועה?
האם עצם העובדה שהסימנים (מילות השפה) אינם מעוגנים במציאות החיצונית (דבר העשוי להקנות יציבות) גוררת בהכרח אי יציבות. הרי מוכרות לנו מערכות סימנים שרירותיות יציבות למדי, למשל במתמטיקה, שתים ועוד שתים תמיד שווה ארבע.
כדי להסביר את אי היציבות אני צריך לשאוב מנבכי זכרוני, המתעמעם והולך, רעיון בסיסי מאחד המאמרים של דרידה שקראתי לפני שנים, שמו "לה דיפראנס" כמדומני (ויכול להיות שאני מבלבלו עם מאמר אחר). וזה הולך בערך כך: כשקוראים טקסט אין המשמעויות מצטברות ונבנות ע"י סיכום מדויק של משמעויות המילים הנפרדות; היות שלמילה בודדת אין משמעות כשלעצמה, אלא רק ביחס למילים אחרות בטקסט, המשמעות נוצרת רק כשאנחנו חולפים ועוברים ממילה למילה, זאת אומרת, אנחנו חייבים להיות בתנועה על פני הטקסט כדי שתיווצר משמעות. רק הדילוג בין המילים יכול להביא לידי ביטוי את השוני ביניהן היוצר משמעות. ריחוף הדילוגים בין המילים מחולל אי יציבות של משמעות. מהתנסות פשוטה בקריאה ניתן ללמוד כי אין ריחוף אחד דומה למשנהו, כל מי שקרא טקסט פעמיים חווה זאת: בקריאה שניה תמיד מתגלות משמעויות חדשות, משמעויות קודמות משתנות ואף נפסלות וכו'.
זאת ועוד, בשעה שמדלגים ממילה למילה, אין זה ששתי מילים בלבד פועלות את פעולתן - כל מערכת הסימנים משפיעה, באופן הדומה לכך שאי אפשר, לדוגמה, להימלט מהשפעת כוח הכבידה ולבודד אותו. למילים מרוחקות לכאורה מהמילים שאתם מדלגים ביניהן שעה שאתם קוראים משפטים אלה, יש השפעה במידה כזו או אחרת על הבנת משמעות הכתוב כאן. יש מן "אפקט פרפר": למילים מרוחקות כביכול, ובלתי שייכות לכאורה, יש השפעה על הטקסט הנקרא.
ה"שיטה" של דרידה, הדקונסטרוקציה, מראה שאוסף כלשהו של סימנים לשוניים תמיד יוצר משמעויות שונות. זאת ועוד, לכתביהם של פילוסופים, זהירים ודייקניים ככל שיהיו, תמיד יחדרו משמעויות שלכותב אין כלל מודעות אליהן. זאת משום שכל כותב הוא אסיר לא-מודע של מערכת הסימנים שעליה מסתמכות מחשבותיו. מערכת הסימנים הזאת משאירה "עקבות" (מונח מפתח אצל דרידה) בכתבי כל הפילוסופים.
כתוצאה מכל הבעייתיות הזאת הכותב לעולם לא יוכל, אליבא דדרידה, להתגבר על הסתירות הפנימיות שמייצרת השפה, הטקסט שלו נידון לקריסה מראש. (עולה על הדעת שהסגנון המייגע של דרידה נובע מתוך המודעות לכל הבעייתיות הזאת, והוא מבטא בהתפתלויותיו איזשהו ניסיון שווא תמידי להיחלץ מהמלכודת).
כצפוי תגובתי מתארכת ומתארכת ואני נאלץ להפסיקה כאן כמעט באורח שרירותי, אך עוד מילה על הפן הפוליטי שנובע מהגותו של דרידה. היות שלפי דרידה השפה אינה מסוגלת לקבע רעיונות (אפשר לחשוב, למשל, על השינויים הפרשניים המתמידים שעברו על הטקסטים המקראיים או למשל, על הקריאה של החוקה האמריקנית, המשתנה במהלך השנים), היות שהשפה אינה יכולה לכונן אמיתות בלתי-משתנות, הדרך היחידה לקבע את רעיונות היסוד של החברה היא באמצעות *דיכוי קריאות (פרשנויות) אלטרנטיביות*, סילוק כל מה שנחשב ל"אחר". התובנות של דרידה תרמו איפה לשגשוג של "קריאות אחרות", חתרניות, – פמיניסטיות, שחורות וכו' - בכתבי "הגברים הלבנים המתים", בניסיון להשתחרר מהגמוניות, שכוננו בכפיה ע"י מוסדות החברה, כך נטען, אשר דחקו את "האחרים" לשוליים.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש