|
||||
|
||||
ראוי בהקשר הדיון המעניין והמחדש ב"אלתו של עגנון" לשים לב גם למוטיבים מובהקים של האלה הלבנה בשירתם של משוררים עבריים כאלכסנדר פן, נתן אלתרמן וכמובן, פנחס שדה. אנא, התעלמו במאמרי מכמה אמירות לא ממש נילהבות בנושא הניאו-פגניזם, אלה לא לעניין, אלא שלעיתים איני תמיד מחסידי הרוחניות אינסטנט ברוח הניו אייג'. ואם כן לעניין, ראוי שזה ילקח בחשבון כביקורת או יותר נכון כתחושת אי נחת, שמטרתה שיפור. |
|
||||
|
||||
אצל משוררים זה אמור להיות מובן מאליו, אם קראת את גרייבס, אבל אני מסופקת אם המבקרים בארץ הבחינו בעובדה שעגנון הוא בעצם משורר הכותב את שיריו בפרוזה סיפורית (ואולי זו הסיבה שכל כך קשה לקרוא אותו). |
|
||||
|
||||
סליחה, נכנסתי למאמר וראיתי שהוא מבוסס על גרייבס. אני מתכוננת לקרוא אותו ואגיב עליו. |
|
||||
|
||||
התפעלתי מרשימת כתביך בליטרטורה - מי אתה, מיכאל שרון? |
|
||||
|
||||
או שברכבת גלגלת שיחה סביב התהייה מי הוא היושב לידך, שבסיומה הושטת כרטיס ביקור. ובאמת, מה לענות? אבל היום בונים אתר בית וסוגרים עניין. אז הנה - |
|
||||
|
||||
I think this is the beginning of a beautiful friendship...
|
|
||||
|
||||
קראתי את מאמרך המעניין, ויש בו הרבה נקודות נכונות. אבל לצערי עליי להעיר שלעתים חסרה לך הבנה שלמה באופיה של האלה. לא רק מוטיבי אהבה, יופי וטוהר שייכים לה, אלא גם מוטיבי שנאה, כיעור ובעיקר פחד. כי האלה-האישה מאז ומעולם היא דו-סטרית, דו-פרצופית בעיני הגבר. הבוגדניות היא בבסיס אופיה מאחר שהיא מחליפה מאהבים לבקרים, היא חופשיה באהבתה כפי שכל אישה היתה רוצה להיות, ומעניקה אותה בהתאם למצב רוחה ומצב עונות השנה. הנאמנות היא תכונה זכרית, לא נקבית (לכן היא הולמת את הכלב אך לא את החתול). הצהוב הוא תחליף לצבע הלבן של הלבנה ולא מנוגד לו, ואופיה של הלבנה מתבטא להפליא בדבריו של עגנון (ר'מאמרי כאן) ''צוננת ומתוקה ומחרידה''. האלה מחרידה את הגבר מאחר שהוא משמש לה כקרבן, וביטויו של פן ''כפחד עגול שהצהיב'' הולם אותה להפליא ואינו התערבות יסוד פטריארכלי. הנחש גם הוא, אף כי סמל פאלי, שייך ישירות למערכת האלוהות הנקבית מאחר שהוא היסוד הזכרי המפרה אותה - אבל היסוד הזה שייך לאדמה כי הוא חי בחורים באדמה, ואינו שייך למעשה למערכת הפטריארכלית, אשר בה הוא שנוא ונדחה. בגן העדן הוא מתחרה עם אדם על אהבתה של חווה, כפי שעשה בדתות שונות רבות. תזכורת התאומים אצל אלתרמן גם היא שייכת למערכת האלוהות הנקבית. התאומים (בעל ומות, למשל) המביעים את ניגודי השמחה והעצב, הם סמלי עונות השנה של החיים והמוות המתחרים גם הם על לבה של האלה, מושלת העונות, כפי שמתבטא בשירת אוגרית. כפי שאתה רואה, אם כן, רבים המוטיבים של האלה הלבנה בשירה היהודית-ישראלית ממה ששיערת והעלית במאמרך. |
|
||||
|
||||
כולל מוטיבים פטריארכליים הנימצאים בטקסטים בצמוד למוטיבים מטריארכליים. בתרבותנו, תכופות, קיימים איזונים שונים בין מוטיבים פטריארכליים ומטריארכליים המופיעים באופן משולב זה בזה, כפי שגורס קארל יונג (וכפי שרואים אנו אצל אלתרמן, כפי שהיצגתי במאמרי) אין במאמר יחיד להקיף את מכלול הוויתה של האלה, נתתי כאן אלמנטים מרכזיים בכתבי 3 משוררים מייצגים. אחרת, הרי בכל משורר וכותב שתבחרי באופן אקראי, תמיד תוכלי למצוא מוטיבים רבים של האלה, בפרט במתכונת הנירחבת והלא מובחנת כל צרכה של גרייבס, והדבר אז הופך טריביאלי. בבחינת הכל שהינו למעשה לא כלום. במאמרים שונים התייחסתי למוטיב זה או אחר של האלה הגדולה: כך למשל, להיבט המקרבנן והבוגדני של האלה התייחסתי במאמר הביקורת החברתי אודות מוטיב הקירבון בחברה הישראלית: מולך דמים מעודן והדבר אף משתקף בתגובה 40 בשולי מאמרי: הקרבה למולך וניזקי גוף ב' |
|
||||
|
||||
המשפט שמתחיל בכותרת אך נגמר בתגובה? |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
אנסה להסביר. יש לך מנהג יחודי באייל, להתחיל את הטקסט של התגובה בכותרת. אין בכך פסול אפריורית, אבל זה מתנגש עם הרגלי הקריאה של קוראים רבים, כנראה (מישהו באייל כבר העיר על כך בעבר), ביניהם אני. באופן לא מודע, אני נוטה בכלל לא לקרוא כותרות של תגובות, או לקרוא אותם בשלב מאוחר; את קריאת התגובה אני מתחיל מהגוף שלה. סיבה סבירה לכך היא שברוב התגובות הכותרת היא נגררת מתגובה קודמת בפתיל, ואין בה חידוש או עניין. במקרה של התגובות שלך, התוצאה היא שאני מתחיל לקרוא את התגובה, מקבל משפט ראשון בלתי מובן לחלוטין, מתעכב עליו כמה שניות, ואז נופל האסימון ואני קורא את הכותרת. אובדן הזמן הקטן הזה קצת מתסכל. זה כמובן לא מחייב אותך; ותוכל לומר, ובצדק, שאם כולם היו נוהגים כמוך, לא היתה בעיה. אבל בפועל, כאמור, אתה יחודי; אם תבחר לחדול מן המנהג, זה יקל עלי ועל אחרים. |
|
||||
|
||||
אני מסכים לגמרי עם כל התיאור. רק נקודה אחת: "אם כולם היו נוהגים כמוך, לא היתה בעיה" - לי זה נשמע פתרון פשוט לא סביר. כותרת היא כותרת (גם כשהיא סתם נגררת), וגוף התגובה הוא גוף התגובה. פיצול של משפט על-פני אזורים נבדלים גיאוגרפית ושונים בצבעיהם לא נראה לי כמו רעיון טוב באופן כללי. |
|
||||
|
||||
בעיני, לעומת זאת, זה דוקא בסדר גמור (ולפעמים אפילו נחמד), ובתגובה 248612 אני מוצא מידה מסוימת של חוצפה. |
|
||||
|
||||
אכן באייל צמח מנהג די יחודי של יחוס התגובה לתת-פתיל באמצעות חזרה על אותה כותרת שוב ושוב. שים לב שתכופות, לאחר הסתעפות הדיון, אכן אין כבר קשר בין הכותרת והנאמר בגוף ההודעה, בניגוד לעצם הרעיון המקובל של כותרת כממצאת היבט מרכזי של הטקסט. אבל ברומא נהג -- |
|
||||
|
||||
שווה בהרהור: כיום מעתיק עורך התגובות ב- default את כותרת ההודעה שאליה מגיבים. אם במקום זאת תוצג כותרת ריקה (טרנד שכבר נדחף ע"י העלמה העפרונית - מכתיבת אופנה איילית עם קבלות), מן הסתם נתרגל מהר מאד לקרוא גם את הכותרת (אם מישהו כבר טרח לכתוב אותה...). |
|
||||
|
||||
אילו שיטתך הייתה לתת כותרת חדשה לכל תגובה, שבה מובע היבט מרכזי של הטקסט - איש לא היה מציק לך על כך. להפך. אלא שאצלך הכותרת אינה היבט מרכזי של הטקטס, אלא פשוט השישים-וכמה תווים הראשונים של התגובה שלך, דבר שאין לו אח ורע בעולם התקשורת הכתובה, וייחוס השם ''כותרת'' לו הוא מוזר מאין-כמוהו. אז לא לך להעיר לנו על מנהגינו הנלוזים, כל עוד שלך נלוזים לא פחות. |
|
||||
|
||||
אבל לעיתים הכותרת היא גם כותרת במובן ההוא. בכל מקרה, הכבילות לכותרת הקודמת צריכה להיות אופציה, אך לא מעין הכרח. |
|
||||
|
||||
למה אני לא מקבלת כבר את התשובות להערותיי? הייתי צריכה להיכנס לאתר במיוחד כדי לגלות שהצטברו הרבה שלא נשלחו אליי. |
|
||||
|
||||
שלום טלה, בדקתי את העניין וההודעות אכן נשלחות אלייך; ייתכן ויש בעיה בקבלת הדואר? |
|
||||
|
||||
בעיני (ובעיני רבים) זה מקשה מאוד על הקריאה, וזה בהחלט דבר שניתן לשנותו (שלא כמו שגיאות כתיב וכדומה, שאלו דברים שבהם אינו "אשם" כותב התגובה). יכול להיות שהייתי צריך לנסח את תגובה 248612 בצורה אחרת; על כך אני מתנצל. |
|
||||
|
||||
כשירדן כותב "אובדן הזמן הקטן הזה קצת מתסכל", אני בהחלט מבין (מתוך הכרות אישית עם התופעה) על מה הוא מדבר. כשאתה כותב "זה מקשה מאוד על הקריאה", זה מצטייר אצלי כהגזמה ולכן אני מתקשה להתיחס לדברים בכובד הראש המתחייב (שים לב: איני מנסה לטעון שאתה מגזים, אלא רק שכך זה מצטייר אצלי). ככל שזה נוגע לאספקט הצורני 1, תוכל למצוא סגנונות שונים באייל: יש המעדיפים משפטים קצרים, ויש המבכרים משפטים ארוכים, מלאי פסיקים, סוגרים והערות רגל (התוכל לנחש על סמך משפט זה בלבד על איזו משתי הקבוצות המדוברות אני נמנה? (-; ). אחדים משרטטים במקלדת אמונה קוים תחתיים, אחרים מרעיפים סמיילים, ועוד כהנה וכהנה תחביבים כיד הדמיון (והחיקוי) הטובה. אלה גם אלה הופכים בעיני את האייל למקום צבעוני ומעניין יותר, ואני תמיד זוכר שאיש לא מכריח אותי לקרוא את מה (ואת מי) שמעצבן או משעמם אותי. בחרתי לקרוא? - מידת הסובלנות האלמנטרית מחייבת אותי לקבל את הסגנון הצורני כפי שבחר בו הכותב. אני רשאי שלא לאהוב את הסגנון ואף לציין שהוא אינו חביב עלי, אבל אין לי שום זכות לדרוש מזולתי שימנע ממנו. אחרי הכל, מאד לא הייתי רוצה שתתפתח פה משטרת סגנונות. 1 סגנונות תוכניים הם עניין אחר לחלוטין, ומצדיקים דיון בנפרד. |
|
||||
|
||||
(וההמשך: אך שומע אין להם). |
|
||||
|
||||
זה בסדר, אני כבר רגיל. ובינינו? די בצדק - נדיר שאני כותב משהו הראוי להאמר, וכשכבר יוצאת לי איזו הברקה, אנשים נוטים לייחס אותה למישהו אחר (לאבשלום בן דוד, אגב, היתה כנראה בעיה דומה). |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
כוונתי לא היתה לבטל את מציאות המוטיבים הפטריארכליים בשירה היהודית (המובנים מאליהם), אלא להראות כי כמה מאלה הם למעשה מוטיבים מטריארכליים ביסודם. |
|
||||
|
||||
לא הבנתי את הקשר בין חמדנותה של איזבל לכרם נבות לבין היותה בת לעם זה העובד לאלוהים אחרים. נדמה לי שלא חסרים חמדנים, גנבים ורוצחים מבני עמנו (והדוגמה הטובה ביותר לכך - מלכנו דוד). מבחינה לשונית (אולי לא אתה המצאת) המלה קירבון מצמררת ודוחה (אולי בגלל הקרבה הפונטית שלה ל''חירבון''). הביטוי התנכי ''הבאת קרבן'' או ''העלאת קרבן'' יכולה להספיק, ואם לא - אפשר להמציא פועל אסתטי יותר מזה שאתה משתמש בו. |
|
||||
|
||||
מה אסטטי בקירבון? הכוונה לאקט ולא למלה. חירבון - שהיא פונקציה אורגנית בסיסית של הפטרות מעודפים ופסולת, עולה לאין ערוך על קירבון - שעיקרו תכופות הקרבת ואיון הגורמים החיוניים והמעולים. קלינט: "להשחיל לאלה כדור ישר בין העיניים". |
|
||||
|
||||
אלה - במובן, האנשים הללו. |
|
||||
|
||||
ולכן צריך להמציא מלה שאינה אסתטית מבחינה לשונית? זו הכוונה, לאו דווקא לפעולה (אבל את זה יכול להבין רק מי שיש לו נטיות לשוניות ואוזן לשמוע את התוצאה). |
|
||||
|
||||
דוד קיבל עצת שר הצבא יואב. ואילו איזבל אמרה לאחאב - העניין עלי. אתה, הרגע. דומני שנוכלות, שאמנם אינה חסרה בקרב בני עמנו, אינה רצחנית. ואילו בני שבטים תאבי דם ומקריבי קרבנות אדם, הינם תכופות אנשים ישרים כסרגל. |
|
||||
|
||||
את אורייה לפחות ניסו להציל, על ידי הוצאתו ל"רגילה", השקייתו לשוכרה וניסיון לשלחו לשכב עם אישתו, על מנת להסביר את ההריון. ואילו איזבל מתחילה ישר מאקט הקירבון. את אורייה אגב אין מקרבנים, אלא שולחים לנקודה בה כבדה המלחמה, מעשה רגיל ושגור במלחמות. וגם שימי לב כיצד מבשרים לדוד על מותו: "כי כזו וכזו תאכל חרב" - זהו חלק ממהלך הדברים והינו עניין טיבעי מהמציאות האנושית ועולם המלחמה. ואילו קירבון אינו כלל דבר טיבעי, אלא ניסיון לאלץ את הדברים על ידי הפיכת סדרי עולם: המעולה מוקרב במקום להיות מתוגמל, כפי שהדבר בטבע. |
|
||||
|
||||
ליתר דיוק: מחבר ספר שמואל לא ממש אהב את דוד וניסה להלביש עליו הרבה בעיות. מחבר סיפורי אליהו ומחבר ספר מלכים לא ממש אהבו את איזבל. למה לא להלביש עליה את כל הבעיות? אבל לא ברור לי באיזה סיפור לא תצליחי למצוא מוטיבים כאילו. מי רוצה לתת כאן הרצאה על המוטיבים של האלה הלבנה ב"מלכוד 22"? |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
למה זה מפתיע אותך, י. פופק זצ''ל היה לבן למהדרין. |
|
||||
|
||||
הוא השאיר אחריו שובל לבן בכל אשר הלך. |
|
||||
|
||||
ממעלות תרשיחה נתנה לו הפעם הנחיות מדוייקות איך להגיע והפכה אותו לקרבן שלה, לאחר שנישבע לה אמונים ונדר נדר לכבודה לא לכתוב עוד מלה באייל? |
|
||||
|
||||
פופק מצא לפני כמה חודשים עבודה כפקיד תיקיה בכיר במשרד רואי החשבון גרוסמן נאמן עבאדי ושות'. מנהל התיקיה, ובוס שלו, יואכים ולאדיסוקולוב,הקים בגנזך המשרד מזקקת ויסקי שבה הוא מכין משקה אלכוהולי מחומוס. מאז שפופק נהנה מאספקה שוטפת של חומוסינט הוא אינו חש עוד בצורך לתאר את קורותיו, מה שמאפשר לי להתפנות לנושאים אחרים עבודה, דיונים בנושא השוק החופשי וחיפוש נושא לעבודת התזה, פעולה אותה אני דוחה כבר שלוש שנים. לאחר ששלושת הנושאים הללו ירגעו במקצת, אם עוד יהיה ביקוש (ולא תהיה התנגדות), אשקול להשיב את פופק מתהום נשיה ולהשיבו לפעילות. בכל מקרה, אני לא בטוח שזה יהיה באתר הזה ותחת השם המקורי. |
|
||||
|
||||
אז האמת? אנחנו כל הזמן מפסידים דברים, רובם באופן טרמינאלי, והכל בגלל הזמן. בין לבין מנסים לנחם אותנו ולהסיח את הדעת עם בובע מאיסעס, כגון סיפור האלה. אפילו אם נקבל שם הכל, נקרא את גרייבס, נאמין באלה, אז מה, יצא מזה משהו ממשי? ברגעים של אמת נראה שאנחנו באותו מקום בדיוק ולא התקדמנו במילימטר. ואין לזה השלכות על כלום, על שום דבר ממשי במציאות, כמו לאותו איש קטן וירוק שאי אפשר לראות אותו או לחוש בו, ואין לו שום אפקט על מהלך הדברים. מוכרים לנו הבלים וסיפורי מעשיות ובדים כדי להשכיח את הדבר הממשי ביותר הקורה לנו - הטיסה לדרעק בתוך הזמן. צריך להגיד את האמת, הזמן (והגיל) זה נחש, כל הזמן לוקח, לא נותן כלום בחזרה. איזה קמצנות, אי אפשר להחזיר 3 ימים, אפילו לא שבריר שנייה. כלאו אותנו בתוך הזמן, וזה כל הזמן מטיס אותנו לקראת הבלות, ההזדקנות, הכאבים, כהות החושים, אובדן חברים והבדידות. ובסוף מה נשאר ביד? כלום. טומנים אותנו ועוד צריך לתת כמה אלפים לחבר'ה הלא מגולחים של חברא קדישה בשביל לא להקבר קבורת חמור. היכניסו לנו זין ענק ואנחנו אדישים. אז צריך להתקומם, אולי נתחיל בזה שניקצור את הקברנים ואברכי הקבורה אחרי שנעמיד אותם לקיר. קרא באותו עניין את הסיפור הקצרצר: דגי-גופי רוצים בודפשט |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
כל תושבי מצפה רמון, אז עניים מרודים שדחפו אותם לחור ההוא ללא מקורות פרנסה כמעט, פתחו, מעולל עד זקן בשביתת רעב. שאלתי מישהי בהשתאות לאחר שספרה לי בהתפעלות על העניין: - אבל מה הם רוצים? - רוצים בסה"כ הביתה, היא ענתה. |
|
||||
|
||||
כפי שאמר גרייבס - צריך להיות משורר-טבע כדי להכיר במציאותה של האלה (וגם זה לא תמיד מספיק), אז אל תתייאש, אתה נמצא בחברה טובה, או לפחות בחברת הרוב המוחלט בחברה. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
לכל אדם יש דרך משלו להגיע לרוחניות. כשקראתי לראשונה את ספרו של גרייבס, נוכחתי לדעת ששם הייתי מאז ומעולם (למעשה, מאגדות יוון הערצתי ביותר את אתיני וארטמיס, האלות שמסיבות שונות ובדרכים שונותנשארו נאמנות לאלה ביותר), אף על פי שאז לא ידעתי דבר על פמיניזם או על אלות לבנות, אדומות או שחורות. הגרסה שלו פשוט התאימה לי, ולכן אני תומכת בה (עם הסתייגויות הבאות מתוך זה שאני אישה והוא בכל זאת גבר, אפילו אם משורר). אבל אני לא מסיונרית ולא הייתי מטיפה לעבוד לה, או לכל אלוהות אחרת - כפי שאמרתי, דרכו של אדם היא כבודו, והרוחניות האמתית (עם או בלי אורגזמות) מצויה במקומות שונים ומשונים. |
|
||||
|
||||
כל הכבוד !! |
|
||||
|
||||
באיזה תחום אתה מעוניין לעשות את התזה? |
|
||||
|
||||
אתה מעוניין לעשות את התזה? |
|
||||
|
||||
כמה משלמים אגב, בשביל להרביץ תזה? ציון 9 ומעלה מובטח. |
|
||||
|
||||
אני חושב שההצעה שלך תראה הרבה יותר אטרקטיבית אם תבטיח 90 ומעלה. בעניין המחירים המקובלים אין לי מושג, אבל זכור לי במעומעם איזה פינג-פונג בנושא שהתנהל פה לא מזמן בין דובי לאיילת. |
|
||||
|
||||
עכשיו אני קורא מאמר על לוגיקה טמפורלית הסתברותית ומאמר על שימוש בלוגיקה טמפורלית בוריפיקציה של אוביקטי סינכרון. בגדול אני מקוה לעשות משהו שקשור לוריפיקציה או בדיקת מודלים ושהוא יהיה גם קצת מעשי. |
|
||||
|
||||
נתקלתי לאחרונה בכמה בעיות שיכולות לשמש כנושאים לתזות, אבל אף אחת מהן לא מתקרבת לתחום שציינת. |
|
||||
|
||||
למה הן קשורות? (אם אפשר בדואל כדי שלא נפריע לטלה יותר מידי). |
|
||||
|
||||
למה? אני נהנית להציץ למחשבותיהם של אחרים גם כשאני לא מתערבת. |
|
||||
|
||||
כשכתבתי את הספר על עגנון, קראתי את כל סיפוריו ומצאתי רבים שאין בהם אפילו זכר למוטיבים פגאניים - מובן שלא הכנסתי אותם לספר מאחר שלא היו שייכים אליו, אבל זה לא אומר שהם לא היו קיימים. המוטיבים הפגאניים, כפי שציינה כרמית, משתייכים בעיקר לספרות הרומנטית (להבדיל מה''רומן הרומנטי'' שאין לו הרבה עם אותה ספרות קלאסית), וכשאני קוראת ספרות עכשווית אני לא מוצאת אותם בכלל. |
|
||||
|
||||
כפי שהסברתי במקום אחר - בעזרת פלפול והתפתלות אפשר להסביר ולתרץ כל דבר - אלה הן נפלאות הלשון, אבל הן אינן עוזרות לנקות את הפעולה, כאשר יוצאים מסבך הלשון ונשארים אתה בלבד. |
|
||||
|
||||
הה הה הה - אבל יואב היה יהודי בכל רמח אבריו, לא? והוא זה שביצע את מעשי הרצח אותה הגה דוד. ניקיון הכפיים של מי שנותן את הרצח בידיו של אחר דוחה עוד יותר ממעשיו של הרוצח עצמו. למעשה, גם איזבל לא הרגה את נבות במו ידיה. |
|
||||
|
||||
וחוץ מזה צריך להרביץ קצת אלוהים בלב של הכושים Those motherfuckers . אלה מבינים רק שפה אחת, והקלאן יראה להם מה זה אדם לבן ופרוטסטנטי בשבילם. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
אולי גם את עושה מעשה סיפוחיסטי? מה זה "יהודי בכל רמח אבריו?" איזו מן שטות זאת? מה הוא הלך עם שטריימל? התפלפל במשניות? מלא כרסו במעשיות חסידים? ניהל התכתבויות שו"ת? הוא עצמו איזה מן דמות מיתולגית של חיקוי או התמרה מסיפורי יוון/בבל/מצרים או כל מה שלא תרצי. |
|
||||
|
||||
בוודאי שהיה יהודי בכל אבריו, בכן הוא נולד ביהודה, ושם גדל ומת. הוא נקבר בביתו במדבר. רוב לובשי השטריימל לא דרכו ולו פעם אחת ביהודה. דווקא ספר שמואל לא מלא במוטיבים השאולים ממצריים ובבל. נראה שעיקר סיפורי דוד שבספר שמואל הם סיפורים מקוריים מממלכת יהודה (בלי קשר למידת נכונותם). |
|
||||
|
||||
(היהודי מפחד מהכלב של הפריץ, אך הפריץ מוריד מדמי החכירה וכאלה). |
|
||||
|
||||
הרוחניות היא העיקר - כפי שנזכר לעיל. תקרא את כתביו של עגנון ותיווכח ביהדויות שלו, ולא השטריימל עושה את היהודי. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
סליחה, תשובה לא לעניין - אותה כבר קיבלת למטה. |
|
||||
|
||||
הוא לא הלך "בדרכי הגויים" אלא בדרכיו של דוד, נכון? מה עוד אתה רוצה מיהודי תנכי? |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |