 |
|
 |
||
|
||||
 |
אילו הייתי קורא את הספר הזה בגיל בי"ס יסודי, ודאי הייתי חושב שזהו ספר כביר. כאן גם הדבר החיובי האחרון שאני מתכוון לומר עליו. "צופן דה-וינצ'י" הוא ספר מיותר. הלואי שהייתי יכול בתגובה זו לקרוא "המלך הוא עירום" ולחסוך את הקריאה לכל אותם פתאים (כמוני) ששמעו המלצות והתלחשויות על הספר באשר יפנו. אך אני מציאותי, ואין לי ספק שתגובה זו, בתחתית של ביקורת על הספר, אחרי תילי ספויילרים, לא תגיע לנזקקים לה, ולכן היא בעיקר שחרור קיטור. ובכל זאת לטיהור הקנה, הנה הקיטוּר-קיטוֹר: הדמויות חסרות כל עומק, קריקטורות שכולן סטריאוטיפ חלול ובנאלי. הכתיבה בינונית מינוס מינוס, עודף פרטים טכניים המנסים להסתיר את חוסר היכולת לתאר או לומר דבר מה חדש או מעניין. העלילה לא משכנעת, הותירה אותי כל הזמן בחוץ במן "אהה, עכשו אני אמור להיות מסוקרן, או חרד לגורל הדמות, נו שויין(עייף), נעביר דף ונראה מה קורה עכשו". זרועים בה מיני מוקשים שקופים המנסים להטעות את הקורא. חובבי החידות, אל תטרחו, החידות הן משעממות ובלתי פתירות, חבל על הזמן והנוירונים1. כל הספר הזה הוא מריחה אחת גדולה, מזגזג בכוונה בין הסצנות עם פזילה ברורה לעבר המרקע (מה שאין לי ספק שאמנם יקרה). דן בראון ממש משוויץ במחקר שעשה, כשהוא שופך מבול של נתונים על הקורא בכל שעל, לרב גיבובי אינפורמציה חסרת כל עניין, למשל: הדמות נכנסה מבעד למבנה הזה וזה שרוחבו 573 מטרים גובהו 16 קומות, אריחיו האדומים נשרפו במפעל הזה והזה, נפוליאון קינח את חוטמו בו בתאריך הזה והזה, וכך גם האפיפיור ה-17... ואת כל זה חושבת לה הדמות שנכנסה עכשו ללובי בריצה? I don't think so... נקודת האור היחידה שלי עת חתרתי במאמץ של קריאה מהירה לעבר הסוף הגואל היתה בעיני שספר זה, על כל מגרעותיו, הוא בעצם לומדה, ספר ממנו אוכל ללמוד על אומנות, סמלים פגאנים, הסטוריה ותיאוריות קשר מרתקות. עתה, עת אני מתפנה לקרוא את הקישורים המתלווים למאמר זה, אני מבין שאפילו את זה לא קיבלתי. פשוט קישקוש-בלאבוש מההתחלה ועד הסוף, לא ספר טוב ולא לומדה טובה, סתם משקולת נייר. ואולי בכל זאת מילה טובה (אמרתי שלא יהיו עוד? שיקרתי..), אחרי כל ההבלים הללו, הספר ודאי שולח אלפי קוראים מרותקים לקרוא יותר על ליאונרדו דה-וינצ'י, לתהות על מקורות הנצרות, להתעניין במסדרים כמו "הבונים החופשיים". הבנתי שיש כבר טיולים מאורגנים בעקבות הדמויות באתרים שמתוארים בספר - כך אולי יצא קצת מתוק מכל העַז הזה. 1 והנה חידה ראויה יותר שנפלה בחיקי השבוע: לפני שורה של 20 מעטפות ובהם כמויות שונות של יהלומים. על כל מעטפה מצויין כמה יהלומים יש בה. המשחק הוא פשוט, אני נוטל מעטפה, ואז היריב שלי, ושוב אני, וחוזר חלילה עד שנגמרות המעטפות. (אני מתחיל) אלא מה? מותר לקחת מעטפה רק מאחד משני קצוות השורה. המטרה שלי היא שבסוף, לי יהיו יותר יהלומים או לכל הפחות אותה כמות. איך עושים את זה? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הרעיון שלי הוא להציע שיטה להחליט בכל סיבוב מאיזה צד עדיף לבחור, ימין או שמאל, על ידי צמצום המשחק למשחק של שתי מעטפות. אם יש לך רק ארבע מעטפות, תחבר את הסכום של הראשונה משמאל והשלישית משמאל, וזה יהיה הערך של המעטפה שמשמאל במשחק של שתי המעטפות, והסכום של הראשונה מימין והשלישית מימין יהיה הערך של המעטפה מימין. עכשיו בוחרים פשוט את הצד היותר רווחי. למשל, אם המעטפות הן 7-3-6-5 אז המשחק המצומצם יהיה 13-8, כלומר עדיף לבחור את המעטפה השמאלית. עכשיו, בכל סיבוב אתה מתחיל לצמצם מהאמצע - אתה לוקח את ארבע המעטפות שבאמצע והופך אותן לשתיים, אחר כך לוקח שוב את הארבע שבאמצע והופך לשתיים, וכו', ובסוף מקבל החלטה איזה צד עדיף לך לקחת בסיבוב הזה. אני יכול גם לנסות להסביר למה לדעתי זה יעבוד, אבל בינתיים אני לא אעשה את זה, כי: 1) בינתיים יבוא מישהו עם פתרון של שורה אחת. 2) בינתיים יבוא מישהו ויראה לי למה הפתרון לחלוטין לא נכון (לא בדקתי אותו ליותר מדי מקרים עד עכשיו, וזה יותר חצי ניחוש מאשר משהו שישבתי והוכחתי). 3) אף אחד לא הבין את מה שכתבתי עד עכשיו ולכן רק זה חסר שאני אתחיל לנסות להסביר למה הממבו ג'מבו יעבוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1) אתה ממש קרוב לפתרון החד-שורתי. אל ייאוש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור! אתה מחליט מה עדיף, הזוגיים או האי זוגיים. ברגע שאתה יודע מה עדיף, אתה תמיד בוחר במעטפות באותה זוגיות וליריב תמיד נשארות בשני הקצוות מעטפות בזוגיות ההפוכה ולכן זכית. הפתרון הוא של גדי, לא ניסיתי לפתור לפני שקראתי את התגובה שלו וניסיתי להבין למה היא עובדת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפתרון הוא גם שלך. לא התעמקתי בפתרון שלי מאז שפרסמתי אותו כאן, אבל אני לא בטוח אם הייתי מגיע לניסוח בלשון ''זוגיות'' וכמה זמן זה היה לוקח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תוספת קטנה: אין צורך לזכור את הזוגיות המקורית של המעטפות לכל אורך המשחק. החל מהפעם השניה, פשוט לוקחים מאותו צד שממנו לקח היריב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
I don't get it - in your example, if you pick the 5 envelope, then your next pick will be either 6 or 7 (depanding on what's left), so the minimal value of the right envelope is 11, not 8. no?
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר כתבו את זה יותר טוב לפניי... לא ראיתי את זה בבהירות אז, אבל ה''כיווץ'' הזה מתבסס על הרעיון שאתה בוחר או את המעטפות הזוגיות, או את המעטפות האי זוגיות, תלוי הסכום של איזה מהן יותר גדול. אם תשים לב, ה''אלגוריתם'' לכיווץ שהבאתי פשוט מחשב את הערך של הזוגיות ואת הערך של האי זוגיות, ומורה איך לקחת את אלו שעדיף לך. הרעיון מאחורי זה הוא שאתה מסוגל להבטיח לעצמך שתיקח את כל הזוגיות, או את כל האי זוגיות, בזמן שאני לא בטוח שאתה יכול להבטיח לעצמך מעטפות מסויימות באופן כללי, בלי תלות במה שעושה היריב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
oh, now I get it. I misunderstood the question - you're not going for the optimal number of points, just more then your opponent. I think that a recurcieve solution for the optimal number exists, in a si,milar fashion to your original suggestion.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי זה רעיון טוב לבחור תמיד בצד בו ההפרש בין הראשון לשני הוא מירבי. אם יריבך בוחר אחריך בצד שלך זכית בהפרש טוב. אם הוא בוחר בצד הנגדי, במקרה הגרוע ביותר תוכל לבחור את הבא אחריו ועדיין תשאר ביתרון קטן. האם מותר להניח שגם היריב משתמש באותה טקטיקה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, אסור להניח זאת. הרעיון הוא למצוא אסטרטגיה שתבטיח לך (השחקן שצועד הראשון) ניצחון או, במקרים מנוונים, תיקו, ללא כל קשר לתחכומו של השחקן השני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם רעיון דומה. על לוח שחמט ישנו צריח במקום כלשהו. אני והיריב מבצעים מהלכים חוקיים עם הצריח לסרוגין וחל איסור לחזור למקום בו היה הצריח קודם. מי מנצח ואיך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פתור פעמיים: פעם כשהצריח נע כרגיל ופעם כשהוא יכול לנוע רק ערוגה אחת לכל צד (אופקי או אנכי). ובעצם גם למלך במקום צריח. ומלכה. ופרש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרות שזה לא נאמר, אני מניח שנצחון מושג כאשר ליריב לא נשאר מהלך זמין. יש לי רעיון (לא בשל) עבור בעיית הצריח: אם אתה מתחיל, בצע את המהלך שלך כך שאתה נשאר באותה שורה 64. תמיד מובטחת לך אפשרות למהלך כזה, כי מספר הביקורים המצטבר בשורה עד לתורך הוא אי זוגי, בעוד שבשורה יש 8 משבצות. 64 אפשר, כמובן, לעשות את אותו התרגיל עם הטורים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שבכל מהלך שאתה מבצע, דאג שהצריח יעבור למשבצת אחרת בשורה שבה הוא נמצא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהרהור נוסף, נראה לי שהגישה הזאת (אם היא נכונה) צריכה לעבוד גם במקרה של המלכה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שבתי אל הפתיל כדי לגלות שעדיין אני מדבר עם עצמי כאן. אז מכיון שאיש עוד לא נזעק להצביע על באגים בפתרון שהצעתי, אנסה לדחוף את העסק טיפה קדימה (ושוב, גם כאן מדובר ברעיונות שלא בחנתי באופן יסודי דיו). בבעיית הצריח שנע רק משבצת אחת בכל תור, חושבני שלמתחיל מובטח נצחון אם בכל מהלך שלו הוא שומר על שני תנאים: 1. הוא נשאר באותה שורה בה הוא נמצא. 2. התנועה מתבצעת בכיוון שבו מספר אי זוגי של משבצות מפריד בין משבצת המוצא וסוף השורה. כמו שהפתרון שהצעתי לבעיית הצריח נראה (לי) תקף גם לבעיית המלכה, כך הפתרון המוצע בתגובה זו נראה (שוב לי) מתאים גם לבעיית המלך. הרעיון הוא ש"החורים" 1 בכל שורה הם בגודל זוגי לאחר כל מהלך של המתחיל, ולכן בכל שורה שהיריב 2 נכנס אליה תמיד נשארת משבצת שכנה "מותרת" שהתנועה אליה תקיים את שני התנאים הנ"ל. גם אם היריב נשאר באותה שורה, עדיין אפשר להמשיך למשבצת הבאה באותו כיוון, בשל זוגיות אורך החור. 1 כלומר: רצפי משבצות בשורה שטרם זכו לביקור. 2 אם המתחיל שומר על התנאים, מעברים בין שורות נעשים רק ע"י היריב. בגלל הזוגיות (ובגלל שבכל שורה רק 8 משבצות), תמיד מובטח שהיריב יאלץ לעבור שורה תוך לא יותר מארבעה מסעים (שלו), עד שלא תשארנה לו שורות לעבור אליהן (כלומר: הפסדו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז מה הפתרונות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נסה לראות מה קורה אם לוח השח מרוצף ע"י אבני דומינו (מלבנים 2 על 1). יריבך קופץ לאיזושהי משבצת, ואתה מניע את הכלי למשבצת השנייה באותה אבן דומינו. לפחות בחלק מהכלים עליהם שאל אורי זה עובד; במקרים אחרים, צריך קצת לגוון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הצגה חסכונית ויפה. למעשה, הפתרון שרשמתי בתגובה 247458 הוא מקרה פרטי התקף עבור כל הכלים שציין אורי פרט לפרש (כאן יתאימו ריצופים של 2 על 4). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החידה הזו מופיעה כחידה הראשונה בספר של פיטר וינקלר שהוזכר כמה פעמים בדיון 1788. הספר הוא לועזי למהדרין, אבל מעניין שעל החידה הזו הוא שמע מידידי אהוד פרידגוט, שסיפר לו שהיא מסתובבת בראיונות-עבודה לחברות היי-טק בישראל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספרים של מייקל קרייטון אתה אוהב? אם לא, אז נראה לי שהבעיה שלך היא עם הז'אנר, לאו דווקא עם הספר הספציפי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע, אני חושב שלא. "התהומונים" זה שלו? אני דווקא לא חושב שיש לי בעייה עם הז'אנר, לראיה, אני חוכך בדעתי לקרוא את "המטוטלת של פוקו", "שם הורד" וגם את "מקרה ידוע מראש" ששמעתי עליו לראשונה פה (ממך ומשוקי-שמאל). "צופן דה-וינצ'י" פשוט כתוב לא טוב (בעיניי, כמובן), ידעתי את זה כבר בעמוד חמישים, כשתקוותי שהספר ינסוק ברמה עלו בתוהו. אני תמה על ההצלחה המוחצת שלו ותוהה מה זה אומר על הרוב המהלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את ''התהומונים'' כתב ג'ון וינדהאם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שאתה מרחיב את גבולות הז'אנר קמעה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע, אתה זה שהרחבת.. סתם סתם, קשה לי לראות את אקו וקרייטון חולקים את אותו הז'אנר. גם אם כן, זה קצת כמו להגיד ש''אנה קרנינה'' ואופרות סבון זה אותו הז'אנר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1.90.. ערן הוא שקשר את קרייטון ודן בראון יחד בתחילת הפתיליה הזו (תגובה 247485). על הקשר בין "קוד דה-וינצ'י" ל"מטוטלת של פוקו" אני בוחר שלא לפרט מתחת למאמר שנקרא "המטוטלת של לאונרדו"... קפיש? : ) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקשר המדובר בכותרת המאמר הוא נושאי, לא סגנוני (כמו שלא כל רומן שעוסק בבלש הוא רומן בלשי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר, קרייטון ובראון שייכים לסגנון מסויים (?pulp fiction) בעוד ש"המטוטלת של פוקו" שייכת ל.. ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את בראון לא קראתי כך שאני לא יכול לשייך את סגנונו לזה של אקו, של קרייטון או של כל אחד אחר. שני האחרים, לעומת זאת, שונים רבות האחד מהשני. אני לא מאמין גדול בחלוקה לז'אנרים, ועל אחת כמה וכמה בתיוג ז'אנרים, אבל אם מחלקים, אני לא רואה במה קרייטון ואקו קשורים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קרייטון ובראון כן (וקרייטון מעל). אבל אקו נמצא שתי מדרגות מעליהם לדעתי. קרייטון כותב מעניין, טכני, ומדויק. בראון חיפף במחקר לספר. אבל תשובה לא קיבלתי - קראת משהו משל קרייטון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסתבר שלא (כי התהומונים לא שלו) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז יכול להיות שיש לך באמת בעיה עם כל הז'אנר. נסה להתחיל עם ''פארק היורה'' ותראה אם הוא מוצא חן בעיינך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו תיזה מעניינת. את דן בראון אני לא סובל, ויש לפחות ספר אחד של קרייטון שאני חושב שאהבתי (זרע אנדרומדה), אבל זה היה בנעורי הפחות רגישים לניואנסים. לאחרונה קראתי את Timeline וחשבתי שהוא נורא ואיום. אולי זה באמת הז'אנר? מהו הז'אנר הזה - ספרי מתח מדעיים? למה הם מוכרחים להיות כל כך רדודים מבחינה אנושית וכל כך קלושים מבחינה עלילתית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי הנוסחה המוכרת קלה לשעתוק ונמכת בכמויות. ב'מת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Timeline באמת בקושי לעיס (קראתי אותו שוב לאחרונה ונזכרתי למה לא אהבתי אותו במקור). הבעיה עם הז'אנר הזה הוא שהוא באמת די חוזר על עצמו כמעט תמיד - ברוב הספרים היותר-מוכרים של קרייטון תמצא חבורה מגוונת שנקלעה לצרה, ונחלצת ממנה בזכות תושייתו של אחד מחברי הצוות, כאשר יהירותו של חבר אחר בצוות היא זו שהכניסה את כולם מלכתחילה לתסבוכת. כשעולים על התבנית הזו זה אכן עלול לשעמם, וכאן נכנס, לדעתי, המחקר המדוקדק שקרייטון עושה לפני כל ספר, למלא תפקיד של גורם עניין (למי שמתעניין בפרטי-פרטים). אבל מלבד הספרים הללו לקרייטון יש גם את הספרים שמבוססים על דמות גיבור אחד, כמו למשל "מצוקה" או "Airframe" - ספרים מוכרים פחות אבל, לדעתי לפחות, מפוספסים מבחינת רוב קהל הקוראים. ספרים שאולי קשה יותר להפוך לסרט כמו "פארק היורה". אם לסכם, אז העיקר בספרים הללו, לדעתי, הוא אכן הטכנו-ספיק. לא תמצא בז'אנר הזה רגישות אנושית עמוקה או עלילה פתלתלה ומרובת דמויות מדי. קרייטון עושה את זה טוב יותר בחלק מהספרים, וטוב פחות באחרים. כמו שכבר כתבתי בפתיל הזה, אצל בראון ("צופן דה-וינצ'י" ו"מלאכים ושדים", את שני האחרים קניתי לפני כמה ימים בכריכה רכה פה בבוסטון), יש גם תבנית שחוזרת על עצמה (ואני לא אפרט כדי לא לקלקל לקוראים הפוטנציאליים). ב"צופן" זה עדיין ריתק אותי. ב"מלאכים ושדים", מרגע שהבנתי לאן הסיפור הולך, זה כבר התחיל לשעמם. בראון לא מתעלה לרמות של קרייטון ברמת התחקיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פארק היורה, שמש עולה, זרע אנדרומדה, חשיפה, מהספרים היותר-מוכרים שלו. "Airframe" לפריקים אמיתיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תוסיף גם את Prey (האחרון שלו, למיטב ידיעתי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Hey, I just bought it in Boston. Waiting to read it when I come back. Deals with nanotechnology IIRC (Shimon Peres will be delighted)
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אתה זוכר נכון. קצת מופרך מכל מיני סיבות, אבל אם אתה חובב קרייטון, תיהנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיימתי אמש לקרוא את Prey. המ... היה נחמד. לא מלהיב מדי, אם כי קרייטון לדעתי השתמש בנוסחה בה לא השתמש עד עתה. נקודה שמשכה את תשומת ליבי במיוחד הוא השימוש התכוף של הדמויות ב-fuck, shit וכו', מה שלדעתי לא אפיין את הכתיבה של קרייטון עד כה. האם זו פשוט בבואה של החברה הפוסטמודרנית של ימינו? ופטור בלא כלום אי אפשר - היום התחלתי לקרוא את Deception Point של דן בראון. עוד 400 עמודים בערך! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראת כבר את Digital fortress (שנקטל כאן בזמנו ע"י אלון עמית)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא הבא בתור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיימתי לא מזמן (סוף סוף!) לקרוא את Deception Point (מזל שיש מילואים מדי פעם!). סיפור חביב, אבל עדיין נופל במסגרת התבניות הקבועות של בראון - חילופי תפקידים בין רע לטוב כל הזמן. מסתבר שהספר תורגם לאחרונה, ומיה סלע לא ממש אהבה אותו. Ynet: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3077138,00.h... (ובינתיים התחלתי לקרוא גם את Digital Fortress, בטח יקח לי, כרגיל, שלושה-ארבעה חודשים) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני גם הייתי מכניס את ''כדור'' לרשימה. די נהניתי ממנו, אם כי קראתי אותו מזמן... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ארז, תודה תודה תודה. חסכתי לי שעות ארוכות של קריאה מיותרת. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |