 |
|
 |
||
|
||||
 |
זמן רב עבר מאז נתקלתי בשיר בסגנון כזה. ב"סגנון כזה" אני מתכוון למתכונת הקצרה,המציגה משוואה פשוטה בין שני אובייקטים. מתכונת זו אופיינית יותר לשירה קלאסית - ההקבלה של שני אלמנטים מרוחקים מאוד זה מזה עד כי מתבלטת מלאכת ההשוואה הלשונית. ההקבלה המוצגת פה פשוטה למדי: השורה שאינה במקומה כמוה כפגם יחיד באהובה. במה דומים השניים? אמנם לא כתוב בפירוש "בשניהם..." אולם עצם הצגת המידע הנוסף על אותו פגם מסבירה את ההקבלה: כפי שפגם יכול לשפוך אור על האהבה כולה, להציג אותה מזווית אחרת, לגלות ייחוד, מעין "כל הדברים המושלמים דומים, אולם אי השלמות היא ייחודית" - כך באשר לשורה שאינה במקומה: דווקא הפגם ביחס למיקום, לסדר, לארגון, מגלה לנו הרבה באשר לאותו ארגון, למהותו ולמשמעותו. השיר טוען כי אי המושלמות טבועה בכל שיר, גם במושלם ביותר, ואותו פגם הוא חלק מן השיר ותורם לו תחת לפגוע בו. האהבה שלמה יותר ומובנת יותר בזכות הפגמים ולא למרות הפגמים. השיר קצר ומדויק: שני משפטים בלבד השונים זה מזה בכל אופן אפשרי, למעט אותו דבק לשוני רב עצמה - המילה "כמו" - המאחדת אותם בניגוד לדרך הטבע (פשוטו כמשמעו) בקשר של דמיון הנמצא בעין המסתכל בלבד. אופני שבירת השורות פחות מוצאים חן בעיניי. הנטייה הבסיסית היא שורה למשפט או לפחות ליחידה לשונית שלמה, כמו פסוקית או הערה או לפחות שבירה במקום שיש פסיק (לצדו, כמו בשורה הראשונה, או במקומו). נראה לי מתאים יותר לשבור את השיר כך: בְּכָל שִׁיר וְלוּ גַּם הַמֻּשְׁלָם בְּיוֹתֵר, יֵשׁ לְפָחוֹת שׁוּרָה אַחַת שֶׁאֵינָהּ בִּמְקוֹמָהּ. כְּמוֹ אוֹתוֹ פְּגָם יָחִיד שֶׁאַתָּה מוֹצֵא בַּאֲהוּבָתְךָ, מִבַּעֲדוֹ אַתָּה יָכוֹל, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, לִרְאוֹת אֶת הָאַהֲבָה כֻּלָּהּ בעיניי אפשר גם לשים נקודה אחר "אהובתך" וכך לחלק את השיר בצורה חדה עוד יותר: לכל איבר במשוואה משפט ומשפט לפירוש הדמיון. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מה בכלל הכוונה ב"מושלם ביותר"? כמה דרגות מושלמות ישנן? "ואותו פגם הוא חלק מן השיר ותורם לו תחת לפגוע בו" הדרך היחידה לדעתי לפענח את השיר ואת גישושיך לגביו, אור, זה להעניק משמעויות חדשות או מרובות למונחים "מושלם" ו-"פגם", שכן יש כאן בעיה כאשר כותבים שמושלמות היא פגם ופגם הוא משהו מושלם יותר ממושלם. אולי נוצר מובן מעומעם אינטואיטיבי כלשהו, אבל ניתן לנסות אולי לספק מספר משמעויות לשני המונחים הללו ולהראות כיצד הן מתחלפות ביניהן במהלך השיר. אני כמובן מותיר מלאכה זו לך וממתין לתוצאה בכליון אופטי. בהצלחה, לודביג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, חשבתי שזה ברור לכול. התכוונתי למושלמות או פגם המקובלים כקונבנציה או ממבט ראשון או משום שהם נראים כדיסהרמוניה. אך מבט מעמיק יותר או היכרות ממושכת יבהירו כי אין הדבר פגם כלל וההרמוניה היא קצת אחרת ממה שנראה לעין. אני בטוח כי כל מי שידע פעם טעמה של אהבה יסכים איתי כי פגמים (על פי נורמה) הנחשפים לאורך זמן יכולים להתגלות כלא פגמים כלל כאשר מדובר באותו אדם או אהבה ספציפית. אבל נניח את זה וניקח דוגמה פשוטה יותר כמו שבירה של חריזה או ריתמוס או כל מבנה אחר כך שנוצרת דיסהרמוניה למראית עין אולם מבט ממושך יותר יבהיר כי אותה דיסהרמוניה היא חלק מהרמוניה אחרת. וכבר היה מי שהגדיר אמנות כאחדות של ניגודים. למשל בשורה המפורסמת ''השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט'' צמד המילים המסיים שובר רצף של חרוז ותוכן ולכן יוצר דיסהרמוניה, פגם, שבר. אולם אותה שבירה הרי משרתת מטרה אחרת -הדגשת ''עולם כמנהגו נוהג'', קיומם של שמש ושיטה ופריחה וזריחה כאשר דם ילדים יהודים נשפך כמים וכן הלאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה רציני? השיר הזה לא אומר כלום, חוץ מהקלישה המעצבנת ששום דבר לא מושלם. ההשוואה לשיר ולאהובה נדושה עד מקוממת. זה מדהים איך הצלחת להוציא מהשיר הזה משהו שאין בו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהם, אני חושב שהשבירה המוזרה הזאת נועדה להיות אותה ''שורה אחת שאינה במקומה''. ארס-פואטיקה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי. אז עולה השאלה ''האם השורה שאינה במקומה אכן תורמת לשיר. אני לא מוצא בה תרומה מיוחדת והייתי גם שואל אם כדאי להיכנס לערעור המבנה כאשר גם כך השיר קטן ופשוט. בכל מקרה, אבהיר רק כי בדבריי לא עסקתי בערך האמת של הטענה אלא רק בחילוצה. אני, אישית, נוטה לחשוד בכל מיני ''התאמות בין התוכן לצורה'' שנוהגים בשירה, כמו למשל שבירת חריזה כשהבית עוסק בנושא מרגש (כי הדובר מתרגש ואינו יכול לכן לחרוז ולשקול כאילו כשהוא מדבר על סדר ועל ארגון יש לו זמן לחרוז ולשקול תוך כדי דיבור). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו אחרי שערכת את השיר מחדש, הוא באמת יותר מושלם, אבל פחות שקוף, וזה גרם לי להבין למה התכוון המשורר.. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבנה השיר כפי שערך אור (ותודה על הניתוח היפה) באמת מופיע באחת הטיוטאות הקודמות שלו. קשה לי לומר מה הסיבה המדוייקת שבסופו ששל דבר העדפתי את התצורה הנוכחית והפחות נקיה. אפשר באמת להסביר את זה מהכיוון של שבירת השלמות של המבנה, או בכך שהשורה הזו מכילה את המפנה בשיר. ההסבר האישי שלי לבחירה הוא שכך הרגיש לי נכון יותר אינטואיטיבית, אז הלכתי עם זה. לא הבנתי (דביר) מה הכוונה בכך שהעריכה של אור עשתה את השיר פחות שקוף. לפי המשך התגובה נראה שהיא דווקא עשתה אותו יותר שקוף? שנה טובה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל השורה הזאת אינה מכילה את המפנה בשיר. אם כך היית רוצה, היה עליך לשבור ...שורה אחת שאינה במקומה או ...שורה אחת שאינה במקומה לגבי "כך הרגיש לך נכון אינטואיטיבית" - זאת כבר שאלה מעניינת אחרת. האם זה צריך להרגיש לך נכון, או לקורא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל תרשה לי להתעקש על מיקום המפנה בשיר לטעמי, למרות שאני מבין גם את הטענה שלך לגבי שורת המפנה. ומכאן נעבור לשאלה המעניינת יותר. השיר ככל אמנות אחרת הוא אמצעי ביטוי של היוצר ולכן אמור קודם כל לשרת את רצונו ודרכו להתבטא. מצד שני ברור שליצירת אמנות יש מעט מאוד זכות קיום ללא קהל כלשהו (כמו העץ שנופל ביער). אני מאמין שרובם המכריע של היוצרים מוצאים את הדרך לשלב בין השניים, כל אחד בהתאם למשקל שהוא נותן לכל אחד מהגורמים. אני לא חושב, למשל, שהשיר הזה הוא לא קומוניקטיבי, אבל עדיין אני לא פוסל על הסף לעשות בו שינויים שיאפשרו לקוראים להתחבר אליו בצורה חזקה (או אינטואיטיבית) יותר. ימים (ותגובות) יגידו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר להבין כך את הנושא של השיר, כלומר החלל שנותר באובייקט לכניסתו של הסובייקט. המושלם במצב זה- מנכר, הוא כבר שלם ולכן גם לא מותיר לצופה, לבן בת הזוג, מקום להשתלב. המושלם מלאכתו נגמרה, הוא בבחינת מוצג אסתטי ולא יכול להיות לך יחס בלתי אמצעי אליו. הפגם לעומת זאת גורם לך לחשוב ולהתערב, אולי אף להשתתף במלאכה של תיקון, וכאן נוצרת המשמעות מבחינתו של הסובייקט, כאן הדברים מתבררים לו באור ההשתתפות שלו במעשה, ולכן גדלה אהבתו, כפי שגדולה אהבתו לאשתו הבלה מאהבתו לדוגמניות שבערוץ האופנה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |