בתשובה לאור, 14/09/04 23:16
שורה 246990
רני שחר • בתשובה לאור יום ד', 15/9/2004, 1:46
קודם כל תרשה לי להתעקש על מיקום המפנה בשיר לטעמי, למרות שאני מבין גם את הטענה שלך לגבי שורת המפנה.
ומכאן נעבור לשאלה המעניינת יותר. השיר ככל אמנות אחרת הוא אמצעי ביטוי של היוצר ולכן אמור קודם כל לשרת את רצונו ודרכו להתבטא. מצד שני ברור שליצירת אמנות יש מעט מאוד זכות קיום ללא קהל כלשהו (כמו העץ שנופל ביער).
אני מאמין שרובם המכריע של היוצרים מוצאים את הדרך לשלב בין השניים, כל אחד בהתאם למשקל שהוא נותן לכל אחד מהגורמים. אני לא חושב, למשל, שהשיר הזה הוא לא קומוניקטיבי, אבל עדיין אני לא פוסל על הסף לעשות בו שינויים שיאפשרו לקוראים להתחבר אליו בצורה חזקה (או אינטואיטיבית) יותר. ימים (ותגובות) יגידו.
שורה 249059
דביר • בתשובה לרני שחר יום א', 26/9/2004, 18:58
אפשר להבין כך את הנושא של השיר, כלומר החלל שנותר באובייקט לכניסתו של הסובייקט. המושלם במצב זה- מנכר, הוא כבר שלם ולכן גם לא מותיר לצופה, לבן בת הזוג, מקום להשתלב. המושלם מלאכתו נגמרה, הוא בבחינת מוצג אסתטי ולא יכול להיות לך יחס בלתי אמצעי אליו. הפגם לעומת זאת גורם לך לחשוב ולהתערב, אולי אף להשתתף במלאכה של תיקון, וכאן נוצרת המשמעות מבחינתו של הסובייקט, כאן הדברים מתבררים לו באור ההשתתפות שלו במעשה, ולכן גדלה אהבתו, כפי שגדולה אהבתו לאשתו הבלה מאהבתו לדוגמניות שבערוץ האופנה.
שורה 249120
רני שחר • בתשובה לדביר יום א', 26/9/2004, 23:11
תודה
חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש © כל הזכויות שמורות