בתשובה לאלמנה ויתום, 02/09/04 10:29
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מצטער, אבל אני קראתי רק את המאמר של קוק, בלי לעיין בכלל בדיווח של ה"ר, ולא יכולתי לכבוש את כעסי. הוא בהחלט נשמע כאילו הוא מוכן להניח בעצמו פצצה באוטובוס, בלי קשר למצבן האישי של הנוסעות בו, כל עוד הן יהודיות. ההסברים של קוק הם מגוחכים, אם לא מטומטמים. הרי לא הייתה שום "הפסקה" באלימות נגד ישראל. כוחות הבטחון עצרו עשרות נסיונות לפיגועים בחודשים האחרונים. האם לדעת קוק כל עוד הרוצחים לא מצליחים במשימתם, על ישראל לתת להם פרס בדמות הזדמנות נוספת? האם האדישות של המדיה (העולמית!) היא מה שצריך לעניין את הפלסטינים, בכלל? האם ישראל לא נמצאת עימם בתהליך שלום כבר למעלה מעשור? האם במהלך העשור הזה הראו הפלסטינים נכונות כלשהי להפחית מהטרור שהם נוקטים כלפינו? להפך! אז שלא יספר לי, האדון קוק המתגורר בישראל, שמה שעוצר את ההתקדמות של הפלסטינים לקראת העצמאות זה שהם לא מספיק אלימים כלפינו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני קראתי את המאמר, והוא לא נראה לי כמו קריאה לפעולה. אני קורא אותו כמחוות ייאוש. יש שם שאלות טובות ומטרידות: אם האלימות הפלסטינית היא הבעיה, מדוע נמשך הכיבוש במשך עשרים שנה לפני האינטיפאדה הראשונה, כאשר אלימות פלסטינית בשטחים הייתה נדירה עד לא קיימת? כמה פעילים של שלום עכשיו הצטרפו להפגנות לא-אלימות כמו זו של ארון גנדי, כאשר זו האחרונה אפילו קראה לגישה לא אלימה מצד הפלסטינים עצמם? או פעילי שלום באופן כללי? המשתתפים שם מן הצד הישראלי היו בעיקר אנשי "גוש שלום," המוקצים מן השיח הציבורי הישראלי, אפילו בין אנשי שמאל רבים. מדוע לא היה הד תקשורתי בינלאומי לשביתת הרעב של אסירי הבטחון הפלסטינים? איני מבין את המקור לתרעומת, שלך ושל "דיווח כן." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הכיבוש הוא הבעיה, מדוע נמשכה האלימות הערבית הלאומנית במשך 80 שנה לפני מלחמת ששת הימים, כאשר אף ערבי לא חי תחת כיבוש ישראלי? ולגבי ההד התקשורתי הבינלאומי לשביתת הרעב של המחבלים, מס' דוגמאות: news.bbc.co.uk/2/hi/middle_east/3567130.stm שלא לדבר על אל-ג'זירה ודומיו.www.reuters.com/newsArticle. jhtml?type=worldNews&storyID=6093709 www.msnbc.msn.com/id/5434896 אין ספק שההד התקשורתי הבינלאומי מנופח וחסר פרופורציות, כאשר מדובר על טרוריסטים ש"שובתים" רעב בתנאי דה לוקס (מיץ וכו') בשביל לקבל תנאי סופר דה לוקס כמו הורדת מחיצות הזכוכית בביקורים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, מכיון שהאוכלוסיה הערבית במדינת ישראל טרום ששת הימים חייתה תחת משטר צבאי, אני חושב שבהחלט ניתן להגדיר את מצבם כמצב כבוש. חוץ מזה, אני מדבר על הפלסטינים ספציפית, לא על מערך המשטרים הטוטאליטריים הערביים, להם אינטרס לאחוז בכל מטרה פוטנציאלית לרגשות נתיניהם, שתסיח דעתם ממצבם המחפיר. כמובן, אם אתה חושב שכל הערבים מקשה אחת, אין לנו על מה לדבר. לגבי ההד התקשורתי, אני מציע שתקרא קישורים לפני שאתה מביא אותם. הם לא ממש ''הד תקשורתי'' כמו דיווח תקשורתי רגיל (השלישי מזכיר את הבשר על הגריל, כפי שנטען במאמר למעלה), כמו שהיו מדווחים על כל פעולה צבאית שגרתית של צה''ל בשטחים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תשים לב, אני דיברתי על 80 שנה, לא 19 שנה. האלימות הערבית הלאומנית בא"י התחילה הרבה לפני קום המדינה. ודרך אגב, השלטון הצבאי על ערביי ישראל בוטל ב1965. בשנתיים שבין 65 ל 67 דווקא התגבר הטרור. נ.ב. מה שאתה קורא "פלסטינים" זה פיקציה (מוצלחת, אבל פיקציה) יש ערבים ארצישראלים, כמו שיש ערבים סורים, ערבים עיראקים וכו'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני קראתי את המאמר שלו, וקיבלתי רושם שונה לחלוטין משלך. אני לא מסכים לתזה העיקרית שלו שכיום התנגדות פלסתינית לא אלימה היא יעילה פחות מההתנגדות האלימה (זה היה נכון לפני עשרים שנה ואולי אפילו לפני קצת פחות מעשר שנים. לא היום), אבל זה לא משהו שלא ניתן היה לקרוא אצל עמירה הס ב''הארץ'' לפני שבוע פחות או יותר. ובעוד שאני לא מכיר את עמירה הס באופן אישי, לא נראה לי שהיא רוצה להניח פצצות באוטובוסים. אם אני זוכר נכון הס ציינה שהתנגדות בלתי אלימה דינה להיכשל משום שבמצב המסומם והאפתי של הציבור הישראלי, גם ירי של טנקים על תהלוכה של אלפי אנשים אשר מפרים את העוצר או מתעלמים בהפגנתיות ממחסום בגדה, יוצדק בדיעבד בקול דרמטי ומבין עניין של רוני דניאל, מן הסתם ''משיקוליי ביטחון'' (בתהלוכה יכולים להיות חמושים, החיילים לא קיבלו כלים להתמודד, אי אפשר לדעת שהם לא הבריחו מטעני נפץ, הם יכולים להגיע לקרבתם של יהודים הגרים בשטחים הכבושים, וכו'). אישית, אני לא מאמין בכך. אם יש בציבור הפלסתיני מספיק אנשים שמוכנים להתאבד, יימצאו שלושים אמיצי לב ועזי רוח שיעמדו בראש תהלוכה שמתקדמת אל מול קני הרובים. בפעם הראשונה שזה יקרה, אני מאמין לצערי הרב שהחברה הישראלית הדרדרה כבר למצב שיהפוך סיטואציה כזו לטבח. אם זה יקרה בפעם השניה והשלישית בתוך יומיים, הכיבוש יתפרק. טבח שני ושלישי בתוך יומיים באזרחים שפשוט מתעלמים ממחסומי הכיבוש לא יתקבל באותו שוויון נפש שבו מתקבלים הצעדים שבהם נוקטת ישראל כיום. ההתבהמות של החברה הישראלית מקורה בפיגועי הטרור ובמניפולציה חכמה למדי של אמצעי התקשורת, לא בברבריות אכזרית ומטורפת. הגענו למקום העגום בו אנו נמצאים ע''י הסלמה הדרגתית ומחושבת, ועל זה בנויה כל אסטרטגיית הלחימה של ישראל (נקודת המוצא שלי היא שהממשל הישראלי מעוניין לשמר את הכיבוש בצורה זו או אחרת). ביום שבו הפלסתינים ייאלצו את דעת הקהל בישראל לבחור בתוך שבוע אחד בין טבח של מאות אנשים אשר נוקטים בהתנגדות לא אלימה לבין המשך הכיבוש, המערכת לא תחזיק מעמד. עם זאת, על מנת שסוג כזה של התנגדות יחזיק יותר מתהלוכה אחת שפשוט אפשר לירות עליה ולהתנצל או להסביר ''משיקוליי ביטחון'', יש צורך במנהיג כריזמטי וסמכותי הדוגל באי-אלימות. מהסוג שישראל מתנקשת בהם כשהם קטנים, או שלעולם לא יצליחו לגבש מסביבם תמיכה באווירת האנרכיה ושלטון הכנופיות אשר ישראל שקדה בהצלחה מרובה ליצור ברוב שטחי הכיבוש (יש שמייחסים זאת ל''קוצר ראות'', אני דווקא רואה את ההגיון בכך על פי הנחות המוצא שלי בדבר כוונותיו של הממשל הישראלי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באיזה "מנהיג כריזמטי וסמכותי הדוגל באי-אלימות" התנקשה ישראל כשהוא היה קטן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אם הוא היה גדל, הוא היה הופך למנהיג פלסטיני פרגמטי! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נא להפריד בין "מנהיג פלסטיני פרגמטי" (=מוכן לחיות עם הכיבוש בגרסה נסבלת-יחסית שלו), לבין מנהיג הדוגל באי-אלימות. אי-אלימות אין פירושה אי-התנגדות. (נכון, כיום הפלסטינים לכודים בין הנהגה בסגנון נוסייבה להנהגה בסגנון יאסין ז"ל; מנהיגות בלתי-אלימה לא קיימת, וגיל הסביר יפה למה) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעולם כמובן לא היה גנדי פלסתיני, ואני הגזמתי מעט בתאור ההתנקשויות של ישראל. כוונתי לא היתה שישראל נוהגת להתנקש במדריכי צופים פלסתינים (ממילא השימוש רחב ההיקף בהתנקשויות הוא חדש יחסית), אלא יותר לגבי המגמה של ישראל, אשר דומה במקצת למדיניותה של ארה"ב בנושאים דומים. מאז ומעולם העדיפה ישראל להתעסק עם ברוני מלחמה זוטרים אשר שודרגו מיעדי מודיעין לספק מנהיגים ספק משת"פים שאפשר לעשות איתם עסקים. ישראל העדיפה תמיד לדכא באיבה כל מנהיגות מקומית, ואין זה מפליא שבחרה להביא את ערפאת וכנופיתו מטוניס על מנת לנהל את השטחים הכבושים. זה נובע כמובן מכך ש(לדעתי) ישראל איננה מעוניינת בסיום הכיבוש. היא מעדיפה לעשות עסקים עם כנופיות שישמשו ככוח משטרה מקומי ולהכניס ולזרוק לכלא סופרים "מסיתים" או "אנשי אופוזיציה" (אישית אינני רואה כל פחיתות כבוד עבור פלסתיני להיות באופוזיציה למשטרו של ערפאת). ציטוט אחד מרבים בניתן למצוא באתר "בצלם" למשל: "אף פעם לא הייתי חבר בחזית העממית... אני איש ציבור, מורה, ראש מועצת המורים במגזר הפרטי של המורים באזור הגדה. אני חבר בוועדה בכירה, במרכז נגד האלימות הפלשתינית בין שני העמים, ואני תומך בהבנה ודו-שיח בין הצדדים. אני גם חבר במועדון ההשכלה בחברון, בו מרצים הרצאות על שלום בין העמים. הייתי חבר ביותר מארגון אחד נגד אלימות וזכויות האדם. בתקופת הבחירות למועצה הפלשתינית הייתי פעיל, היתה לי דיעה פוליטית משלי איך לשמור על דמוקרטיה... רציתי לשנות את חוק הבחירות. רציתי לתת שוויון לנשים. שוויון על-ידי שיריון, ולתקן את העיוותים שנובעים מהעובדה ששיטת הבחירות שנקבעה היא שיטה אזורית... הייתי מרצה בכפרים רבים בנושאים הללו ... לא עשיתי שום פעילות בלתי חוקית. פעלתי בפוליטיקה בלבד. על-פי ההסכם, הפעילות הפוליטית מותרת. לפי דעתי נעצרתי בגלל פעילות פוליטית ולא פעילות אחרת. " הדובר הוא בדראן ג'אבר, בן חמישים (כיום כבר מבוגר בכמה שנים, אם עדיין הינו בחיים), אשר נעצר ב 96' מייד לאחר הבחירות לרשות הפלסתינית, וישב במצטבר לפחות שנה במעצר מנהלי (הדו"ח כבר מלפני כמה שנים, כך שיכול להיות שהתקופה ארוכה בהרבה). הסיבה על פי צה"ל: "היותו פעיל החזית העממית בעירו ובאזור חברון אשר פעילותו מסכנת את בטחון האזור". עד לפני כמה שנים הייתי מאמין לצה"ל, אולם כיום אין לי כמעט ספק שמדובר בשקר. ישראל עצרה ועוצרת אנשים על סמך דעותיהם הפוליטיות, והיא מעדיפה בהרבה להתעסק עם בריונים מקומיים שמנסים להוציא פיגועים או לירות על חיילי צה"ל בקלצ'ניקובים ועם כוחות השיטור של המשת"פים שלה מאשר עם פעילים פוליטיים שדוגלים במאבק לא אלים אולם לא יוותרו עד שההתנחלות האחרונה תפורק מעל אדמתם. הראשונים מסכנים אומנם ישראלים פה ושם, אבל אינם מסכנים כלל את משטר הכיבוש. האחרונים הם המסוכנים באמת. אני אישית מכיר בשטחים הכבושים אנשים אשר דוגלים בפעילות לא אלימה במשותף עם ישראלים שוחרי שלום, והיחס של כוחות הביטחון אליהם הוא כאל אוייבים מסוכנים. ישראל תתאמץ לא פעם לעצור אותם ואת פעילותם הרבה יותר משתתאמץ לפגוע בבריון נבער עם קלצ'ניקוב שמסתובב בעזה. זו גם הסיבה למאבקים של צה"ל כנגד קשרים בין ישראלים לפלסתינים, כנגד עיתונאים זרים או חברים בארגונים כמו ה ISM אשר מנסים לא פעם להדביק להם תווית של "סכנה ביטחונית" (החידוש האחרון - הם יכולים להוות סכנה כזו אפילו ללא ידיעתם או מודעותם, בשל האפשרות שארגוני הטרור ינצלו אותם). לא שאין זה נכון, כמעט כל דבר יכול להוות סכנה ביטחונית. אולם לא הסכנה הביטחונית לישראלי זה או אחר מטרידה את מנוחת הממשל הישראלי, אלא הסכנה למשטר הכיבוש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלת תם: לא זוכר מי זה היה שביקש להוות אופוזיציה לערפאת, ונבהל מאוד מהאפשרות שישראל תתמוך בו. הוא (דחלאן?) אמר אז שתמיכה כזאת מישראל תחסל את סיכוייו. ומלשון הן נלמד על הלאו: כשישראל מכניסה מישהו למעצר, או סתם מציגה אותו כאוייב הציבור מספר אחת, אולי בכך היא מנסה *באמת* לעזור לו להתקדם בציבוריות הפלסטינית? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך היית מייעץ למפקד כוח צה"לי לנהוג לו פסעו אלפי פלשתינים אל עבר התנחלות כלשהי, או אל עבר יישוב יהודי מצידו המערבי של הקו הירוק? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני? אני לא הייתי ממליץ לו שום דבר, בדיוק כמו שאין לי שום המלצה למפקד כיתה צרפתי באלג'יר, למפקד המשטרה החשאית של דרום אפריקה תחת משטר האפרטהייד, ולמרבה הצער, אפילו לא לחייל פשוט שעומד במחסום בפאתי רמאללה ומנסה להחליט האם האדם בן הארבעים שמזיין לו בשכל באמת צריך להגיע לבית חולים או בעצם מנסה להבריח מטענים. החייל הפשוט הזה היה אני לפני כמה שנים, ואין לי מושג מה הדרך ה"טובה" להתנהג בסיטואציה הזו (עוד לא היו אז קודים אתיים לצה"ל.) אני מתאר את המציאות כפי שהיא נראית לי, בכנות אני יכול לומר שאין לי שום הצעות איך לשמר את הכיבוש בצורה יעילה והומנית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עשר שנים קדימה. כל ההתנחלויות פונו, אין כיבוש ביש"ע, ביילין ראש הממשלה. קבוצה של שלושים פלשתינים אמיצי לב, המתנגדים לכיבוש של חיפה ויפו, צועדים לא חמושים לעבר מעבר גבול על הקו הירוק, ולא עוצרים. מה עושים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוף, נו. אתה תסלח לי אם אמנע מלהיכנס לחילופי ההודעות בנות השורה וחצי עם אלמונים על זה שברק כבר נתן להם הכל והם בכלל רוצים את חיפה? מספיק יש לי את אבירי השוק החופשי וההילברט נולסטלנשטץ על הראש עכשיו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל השאלה היא לא על חיפה, השאלה היא איך באופן כללי צריך שלטון להתמודד עם פעילות לא אלימה שהיא גם לא חוקית או נוגדת את האינטרסים של השלטון. התשובה שתיתן מתאימה גם לפעילות כזאת לשטחים, ואם אין לך תשובה אז אולי "בכנות אתה יכול לומר שאין לך שום הצעות איך לשמר את מדינת ישראל בצורה יעילה והומנית"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה התשובה שלך על השאלה? (שלי היא: עם כלים לפיזור הפגנות לא אלימות, מעצרים וגירוש. התיפיפות שכזו מסכנת לדעתך את חיי החיילים, האזרחים, האוטובוסים ו/או השוטרים? אז לא מדובר בפעילות לא אלימה, אחרי הכל. אתה יכול להביא את הטנקים ולנסח את השאלה שלך מחדש.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה היא כשמדובר בפעילות שעל פניה אינה אלימה, אך עלולה להפוך לכזאת (אלפי צועדים שאין לך מושג מה מוסתר מתחת לבגדיהם). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
#462275 ERROR: חסרים נתונים. התשובה לשאלה הזו היא תלויית סיטואציה. לא נראה לי שתקבל כאן אלגוריתם שפותר את הבעיה לכל המצבים כולם. שים לב שגם אתה לא מעוניין לענות על השאלה (למרות שנתבקשת לעשות זאת). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, אני האלמוני מתגובה 244622 ו-תגובה 244942 ולא מ-תגובה 244659 ו-תגובה 244681 (-: | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר החלטתי לא להגיב באייל תגובות שעלולות להיגרר לפתילים ארוכים, אבל נו טוף. תן לי לנסות. זו דעתי, כמובן, אבל אני מנחש שגיל יסכים עם רובה. אם לא, הוא מוזמן לתקן. אחת ההנחות הבסיסיות של דמוקרטיה היא שהעם תומך בשלטון. אפילו אם השלטון דמוקרטי לעילא ולעילא, שומר על זכויות אדם, ונבחר ברוב גדול, אם הקונסנסוס בעם לא תומך בו בהכרח, המשטר לא יחזיק מעמד כדמוקרטי או בכלל. לראיה, ראה את הבעיתיות של כפיית דמוקרטיה על עמים שאינם מעוניינים בכך. (אפשר לעשות, אבל זה דורש יצירת קונסנסוס חדש. זה לא הוקוס פוקוס). במקרה דומה לשלנו, ירי במפגינים לא חמושים היא פעולה שאינה יכולה להינקט כמובן מאליו על-ידי מדינה דמוקרטית. אבל במדינה דמוקרטית שבה אכן העם תומך בשלטון, מצב שהדרך היחידה לצאת ממנו היא לירות לתוך ההמון לא יכול בכלל להתרחש באופן רגיל. אם זה לא מספיק מוחשי, תאר לעצמך את מהומות וואדי סאליב מושתקות באמצעות ירי לתוך ההמון, כאמצעי קבוע ומקובל לאורך שנים. במצב כזה ישראל לא היתה נשארת דמוקרטיה אלא אוליגרכיה, או מידרדרת למצב של מלחמת אזרחים. במקרה שלנו-ממש, "פיתרון של קבע" הוא לא פשוט מצב שבו ההתנחלויות מפורקות וישראל חוזרת לקווי 1967, ממש כמו ש"דמוקרטיה יציבה" זה לא פשוט מצב שבו הממשלה נבחרת על ידי רוב העם. "פיתרון של קבע" זה פיתרון שמקובל על ידי הקונסנסוס הישראל והפלסטיני כאחד. במציאות שיישמה בהמצלחה פיתרון כזה לא יכול להתקיים מצב שבו עשרות של פלסטינים לא חמושים מסתערים על הגדר משום שכוחות הביטחון הפלסטיניים יעצרו אותם בדרך, ולא יכול להתקיים מצב שבו כוחות הביטחון הפלסטיניים יירו באותם מפגינים בעצמם ("בלי בג"ץ ובלי בצלם") מכיוון שהשלטון הפלסטיני מקובל על ידי העם הפלסטיני. בקיצור: הכיבוש הוא מצב תודעתי, לא פיסי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דואגים שהשערים יהיו חזקים וניתנים להגפה הרמטית, וכשיש הפגנה פשוט סוגרים אותם עד שהמפגינים מסתלקים. ברור שכל עוד שהשער סגור אף אחד לא יוצא ולא בא, כולל הפועלים הפלשתינאים שרוצים להגיע לעבודה, חולים שצריכים טיפול, וכולי. כל אלה לוחצים על המפגינים להסתלק, ובסוף אין להם ברירה והם עוזבים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה ללכת למחוזות היפותטיים? תראה קטע מאימייל שקיבלתי לאחרונה מהאנשים הטובים בתעאיוש: ---------------------------------------------- בהתאם להחלטות שהתקבלו במליאות קודמות באזור המרכז התקיימו בשבועות האחרונים התייעצויות ובדיקות ביחס לאפשרות שנציגי הוועדות העממיות האזוריות נגד הגדר במרכז הגדה המערבית יבואו לביקור הסברה בישראל. היוזמה לממש סוף-סוף את הרעיון, שהוצע לראשונה בשנת 2001 על ידי נציגים מאזור סלפית, זכתה לתגובה נלהבת מצד הפעילים הפלסטינים שבפניהם הצגנו את העניין. בפגישת המליאה נסביר בפירוט את הרעיון ונדווח על הבדיקות שכבר נעשו לקראת מימושו, נציג את הבעיות שטרם נפתרו ונפרוש את התחומים השונים שבהם נזדקק לעזרה בהכנות לביקור ובעת הביקור עצמו. ראוי להבהיר כבר עתה כי מדובר בשילוב של פעולת הסברה שנועדה לתת קול לנציגים של הנפגעים הישירים מן הגדרות והחומות, ובו בזמן לממש בדרך של מאבק אזרחי לא-אלים את זכותנו להיפגש ואת אי-השלמתם ואי-השלמתנו עם האפרטהייד הפיסי וה"חוקי" המנסה למנוע כל מפגש שוויוני וחיובי בין בני שתי החברות. "להיפגש ולדבר על השלום האפשרי ועל המכשולים והגדרות שבדרכו" – זוהי מטרה שראויה להרבה מאוד מאמץ והקרבה! תאריך הביקור הוא ככל הנראה 30 בספטמבר (לידיעת המליאות האחרות, אנא הימנעו מקביעת פעילויות סמוכות). לכאורה מדובר בעוד הרבה זמן, אבל המחויבות שלנו היא להכין את הביקור בצורה שתבטיח תוצאות מרביות. אנו מחויבים למאמץ אדיר ההולם את הנכונות של אורחינו להסתכן בצעדי ענישה מצד כוחות הכיבוש ולהתייצב לדבר בתל אביב בפני קהל ישראלי. הדרך מהגדה המערבית לתל אביב ארוכה וקשה הרבה יותר מהדרך שעשינו פעמים רבות מתל אביב ומכפר קאסם למחוזות הכיבוש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל זה טוב ויפה, נחמד מצד הפלשתינאים שהם מוכנים כשזה משרת אותם לנסות דרכים לא אלימות לצד המאבק המזויין, אבל כל עוד הדבר לא מלווה בהצהרה על הפסקת המאבק המזויין, הפלשתינאים לא יכולים רק לצפות שהישראלים יבינו אותם, את הסבל שלהם, את הפגיעה בהם. עם כל הכבוד להסברה או לתעמולה שמקדמת את הצרכים והשאיפות שלהם, "לדבר על השלום" יכול להיות פרודוקטיבי רק אם הם יכירו שגם לישראל יש צרכים ותביעות לגיטימיות. אולי, הם לא היו סובלים כל כך מהגדר אם הישראלים לא היו נאלצים להגן על עצמם באמצעות גדר. (וזה בלי להכנס לשאלה אם הפיתרון של הגדר הוא פיתרון טוב, או פיתרון בכלל). בסופו של דבר צריך להגיע להסכם ששני הצדדים מכריזים שאין להם יותר תביעות מהצד השני, ל"דבר על השלום" זה לא מספיק. לחיות בשלום יהיה אפשר רק אם מדינת ישראל, כמדינת היהודים. לא תהיה תחת איום מהפלשתינאים בתוך תחומה או מחוץ לגבולותיה, וההסכמים יתחשבו גם בזכויות של עם ישראל, ברצונות ובצרכים (האסרטגים, החיונים להמשך הקיום, וכן סוג של הכרה בקשר ההסטורי, סוג של שמירה על זיקה כזו או אחרת למקומות הקדושים, הסדרים בנוגע למים, הסדרי בטחון ועוד ועוד) אבל כל עוד הפלשתינאים חושבים שלדבר על שלום פירושו רק לדבר על העוול ,הנישול, הגירוש, הדיכוי, והסבל שלהם, ואיך ניתן להפסיק אותם ולדאוג לזכויות האלמנטריות שלהם ולצדק המגיע להם. בלי להתחשב בזכויות ובצדק ובסבל ובמלחמות שנכפו על ישראל, אם לא מהכיבוש הערבי אז מסוף המאה שעברה עם דגש על מלחמת 1948 שכמעט לא היתה משפחה בישראל שלא היו בה נפגעים (המילחמה שגרמה לחילופי אוכלוסיות , כשיהודי מדינות ערב נאלצו לברוח מהפרעות שנעשו בהם, והגיעו לישראל ואילו הערבים שחיו בישראל ושיתפו פעולה עם צבאות ערב גילו לזוועתם שההסכמה של האוכלוסיה האזרחית להתפנות מתוך פחד או מתוך מחשבה שתוך שבועיים הם חוזרים ומקבלים את הרכוש של היהודים שיעלמו עד אז, הביא עליהם את חורבנם), ודגש על הטרור הרצחני, והשימוש שמדינות ערב עשו בבעיה הפלשתינאית כדי לתקוף את ישראל לנסות להשמידה, למנוע ממנה חיים של שלום בטחון ושגשוג כלכלי, אי אפשר לומר שלפלשתינאים אין חלק במה שמדינות ערב עשו לישראל, כי העילה היתה התגייסות למענם. סבל וקורבנות הרי לא היו נחלתו של צד אחד בלבד, וראוי שנזכור שמתבקש שבקשת מחילה על מעשי עוול ואי צדק תבוא משני הצדדים, ודרישת פיצויים אינה יכולה לבוא רק מצד אחד. אם באמת מה שמעניין אותנו הוא מפגש חיובי ושיוויוני בין שתי החברות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובלי קשר לכלום (באמת). קראתי פעם סיפור מדע בדיוני המציג היסטוריה חלופית שבה בעלות הברית הפסידו במלחמת העולם השניה וההודים בהנהגת גנדי נאלצים לנסות את הרעיונות שלהם מול משטר הכיבוש של הרייך השלישי. נדמה לי שזה היה בקובץ של סיפורי מדע בדיוני בעלי אוריינטציה צבאית, אבל אני לא בטוח. מישהו מכיר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
The Last Article, by Harry Turtledove.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה שאתה סבור שכל המנהיגים ב 37 השנים האחרונות (שמאל וימין כאחד) הם בעד המשך הכיבוש. עד כדי כך, שאפילו זה שמצטייר כפוליטיקאי שרוצה להגיד לשטחים מהר שלום (פרס), מביא לכאן מנהיג הדוגל באלימות ומנציח את הבעיה. אני דווקא סבור שהיו ממשלות שניסו לטפח גורמים מתונים, והבעיה אינה לחלוטין רק בצד שלנו. הפלשתינים סרבו להכיר בגורמים המתונים האלה, וקבלו את ההובלה של אשף טוניס, שהניף (ומניף) את דגל הטרור. ההגעה של אשף טוניס לרמאללה אכן חיסלה באופן אפקטיבי את הסיכוי לעלייתו של הזרם המתון. עכשיו זרם זה מנסה שוב (עם החלשות ערפאת), דרך דחלאן, אופוזיציונר מוכר לראיס, וכנראה עוד כמה אנשי מפתח ברמה כזו או אחרת של השפעה (כמו סלאם פיאד). אני לא רואה שישראל מנסה לחסל אותם, אלא להיפך. לחלק האחר של דבריך: אתה גם לא נותן שום קרדיט לציבור הישראלי, וסבור שאותו ציבור, שידע אלפי חללים במלחמות ושעות קשות לא מעטות, יגיב לשרשרת פיגועים רצחניים ברצון לברוח ולא בהקשחת העמדות וברצון "להיכנס בהם ולמגר אותם". הדבר היחיד שאתה יכול להגיד בביטחה הוא ששרשרת פיגועים ש"תעלה את הרף", כמו שאוהבים להגיד אצלנו, תגיע לעיתונות ותישאר שם יותר זמן מהרגיל. אין זה אומר דבר לגבי שינוי המדיניות (הרי אותם אנשים ומניפולטורי תקשורת יהיו בשלטון, ולא תקום אלטרנטיבה בצד הפלשתיני כתוצאה מהגברת הפיגועים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מנהיגים כריזמטים וסמכותיים, אשר דוגלים באי אלימות, ואשר ישראל התנקשה בהם בעודם קטנים" - כגון יחיא עיאש, ראנטיסי, והשיח יאסין? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא לא. הם עמדו ליד. פשוט מבין כל הילדים שנהרגו ע''י ישראל במשך השלושים וחמש שנה האחרונות היו כל המנהיגים הפלסטינאים הפוטנציאלים שדוגלים באי-אלימות. מבין כל שאר האלפים שחיים כרגע, כולם, אבל כוולם... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנחת המוצא שלך שהבעיה היא ''שהממשל הישראלי מעוניין לשמר את הכיבוש'', ואם רק הפלסתינאים היו מאלצים את דעת הקהל בישראל לבחור בין המשך הכיבוש לבין טבח של חפים מפשע הנוקטים בהתנגדות לא אלימה- היתה נפתרת הבעיה. היא מיתממת כי היא מניחה שהפלשתינאים הם אלו שנגררים לתגובה בעל כורחם, ושהם מעוניינים בפיתרון ששני הצדדים יוכלו לחיות איתו בשלום ובטחון, בעוד שלמעשה לא רק שהם לא קידמו שום פיתרון כזה, אלא שהם עשו ככל יכולתם לטרפד כל נסיון אפילו להתקרב לפתרון, כל פעם שניראה היה שישראל מוכנה לסגת, ולוותר יותר, התגובה היתה יותר אלימות ולא פחות. כל פעם שניסו להגיע לפתרון שיביא לקץ התביעות ההדדיות, הפלסתינאים פוצצו את זה, בכל פעם הפתרון שמוצע להם הוא ויתור רב יותר מצידנו, בעוד שהם לא מוכנים לשום צעד לכיוון של שום פתרון. (אם ערפאת היה מקבל את ההצעות של ישראל בתוכנית קמפ דויד או אפילו את מה שהוצע לו בטאבה יש להניח שהכיבוש כבר היה בשלבי סיום).אלא שהבעיה היא לא הכיבוש אלא קיומה של מדינת ישראל. הטענה שמנהיגות שלהם העדיפה התנגדות לא אלימה וחוסלה, היא חסרת בסיס בלשון המעטה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |