|
נראה שאתה סבור שכל המנהיגים ב 37 השנים האחרונות (שמאל וימין כאחד) הם בעד המשך הכיבוש. עד כדי כך, שאפילו זה שמצטייר כפוליטיקאי שרוצה להגיד לשטחים מהר שלום (פרס), מביא לכאן מנהיג הדוגל באלימות ומנציח את הבעיה.
אני דווקא סבור שהיו ממשלות שניסו לטפח גורמים מתונים, והבעיה אינה לחלוטין רק בצד שלנו. הפלשתינים סרבו להכיר בגורמים המתונים האלה, וקבלו את ההובלה של אשף טוניס, שהניף (ומניף) את דגל הטרור. ההגעה של אשף טוניס לרמאללה אכן חיסלה באופן אפקטיבי את הסיכוי לעלייתו של הזרם המתון. עכשיו זרם זה מנסה שוב (עם החלשות ערפאת), דרך דחלאן, אופוזיציונר מוכר לראיס, וכנראה עוד כמה אנשי מפתח ברמה כזו או אחרת של השפעה (כמו סלאם פיאד). אני לא רואה שישראל מנסה לחסל אותם, אלא להיפך.
לחלק האחר של דבריך: אתה גם לא נותן שום קרדיט לציבור הישראלי, וסבור שאותו ציבור, שידע אלפי חללים במלחמות ושעות קשות לא מעטות, יגיב לשרשרת פיגועים רצחניים ברצון לברוח ולא בהקשחת העמדות וברצון "להיכנס בהם ולמגר אותם".
הדבר היחיד שאתה יכול להגיד בביטחה הוא ששרשרת פיגועים ש"תעלה את הרף", כמו שאוהבים להגיד אצלנו, תגיע לעיתונות ותישאר שם יותר זמן מהרגיל. אין זה אומר דבר לגבי שינוי המדיניות (הרי אותם אנשים ומניפולטורי תקשורת יהיו בשלטון, ולא תקום אלטרנטיבה בצד הפלשתיני כתוצאה מהגברת הפיגועים).
|
|