בתשובה ללודביג, 07/06/04 17:00
 |
|
 |
||
|
||||
 |
שלום לודביג, ראשית, הרשה לי לחלוק עליך: אני חושב ש*כל* פורום הוא ראוי ומתאים, ללא יוצא מן הכלל. לגופו של עניין: השאלות שאתה מעלה הן רחבות מאד, וקשה יהיה לענות על כולן במסגרת מצומצמת. מה עוד שהן פתוחות לחלוטין, וכוונתך בוודאי היא לא לשמוע רק את דעתי שלי, כמובן, אלא גם של כל אחד אחר. לכן, אבחר רק אחת מתוכן, ואתייחס אליה ממש בקצרה. האם דיק חיפש כל חייו משמעות שנובעת מאותנטיות? אין ספק, שסוגיית האותנטיות עומדת במרכז יצירתו של דיק. היא מתבטאת בשתי שאלות משלימות: (1) מהי המציאות? (2) מהו האדם? (וכפי שציינתי בחלק הקודם, השאלה היא בעצם "מה מאפיין את האדם האותנטי"). רוב רובו של האופוס הדיקי - הן הרומנים, הן הסיפורים הקצרים והן הכתבים האחרים - עוסק בשאלות אלו, כמעט מכל היבט אפשרי. אני מניח שאדם, הכותב באובססיביות כזו על הנושאים הללו, אכן משקף בכתביו את עצמו. כדאי לציין, שבעשור האחרון לחייו נוסף פן מיוחד לשאלת האותנטיות. במהלך החודשים פברואר-מרץ בשנת 1974 עבר דיק חוויה מיסטית, שבמהלכה (לטענתו) נגלה אליו אלוהים, או איזושהי ישות עילאית זרה, אל מוחו שוגר מידע רב באמצעות אלומת אור ורוד, הוא עבר תהליך אנאמנזיה, התחוור לו שהזמן עצר מלכת בתקופת רדיפות האימפריה הרומית את הנוצרים הראשונים, ושבתודעתו ובגופו עצמם מצוי אדם נוסף, נוצרי ראשון, בשם תומס (אם איני טועה). מיותר לציין שחוויה זו טלטלה וזעזעה אותו לחלוטין. את העשור לחייו הוא הקדיש בחיפוש עמוק ואינטנסיבי מתמיד כדי לנסות ולהבין: (1) האם החוויה עצמה היתה אותנטית, או שאולי הוא חלם, הזה, חווה פסיכוזה וכד' ו(2) בלי קשר למידת האותנטיות של החוויה עצמה, מה משמעות המידע הרב שנמסר לו (בדרך זו או אחרת), ושלאורו יש לבחון את האותנטיות של כל הדברים האחרים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על התשובה (החלקית מאוד :-)) "ראשית, הרשה לי לחלוק עליך: אני חושב ש*כל* פורום הוא ראוי ומתאים, ללא יוצא מן הכלל" אני מרשה לכל אחד, ללא יוצא מן הכלל, לחלוק עליי, ואין ספק שבנקודה זו אנו בהחלט חלוקים. לא רק שאני חושב שלא כל פורום ראוי ומתאים לכל מה שיש למישהו לומר (גם מהצד של אותו מישהו וגם מבחינת הפורום), אני בהחלט חושב שאף ברמה הכללית יותר של הדיון, בהחלט ניתן ורצוי לקטלג פורומים שונים על-פי קריטריוני הדיון בהם (משהו שיש להשקיע עדיין עבודה מסויימת במיפויו) - דבר שיחסוך הרבה עוגמת נפש מיותרת להרבה אנשים. "השאלות שאתה מעלה הן רחבות מאד, וקשה יהיה לענות על כולן במסגרת מצומצמת" אני מסכים שהשאלות רחבות ואף קשות (מה שלדידי הופך אותן לכל-כך מעניינות), אבל המגבלה היחידה ללענות עליהן מעבר לכך שאולי אין להן תשובה "נכונה" היא (אצלי לפחות) מגבלת זמן. המסגרת עצמה באייל עד כמה שהתרשמתי היא לפחות באופן תיאורטי בלתי חסומה. בכל אופן, תודה שוב על התשובה - אני מתפתה להתייחס אליה, אבל זה יעלה מן הסתם שאלות נוספות, ולאו דווקא כאלה שבאופן הדוק מקושרות דווקא לפק"ד. שוב, אחד הדברים שמאפיינים את האייל (מהתרשמותי כקורא ומגיב) הוא החופש הרב יחסית לפתח תת-נושאים וענפים קשורים קלושות לכדי נושאים בפני עצמם. יש פורומים בהם דבר כזה לא מתקבל בברכה, ובהם לרוב לא תמצא אותי מגיב יותר מידי. בב"ח, לודביג |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב"מסגרת מצומצמת" כוונתי לתגובה, שאינה מתפתחת לכדי מאמר בפני עצמו, כלומר מצומצמת מבחינת הזמן והמשאבים... :-) אדרבא - התייחס! הדיון לא חייב להיות מוגבל לפק"ד עצמו, ותמיד מעניין ומשכיל לשמוע דעות ורעיונות נוספים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא קראתי מעולם ספר של פק"ד, ואפילו לא האמנתי למישהו שאמר לי שהספר שעליו מבוסס בלייד ראנר הוא בכלל על בנאדם שרצה כל החיים שלו כבשה... למרות זאת, כל הדיבורים על אמפתיה (במיוחד בחלק א'), הזכירו לי את ספר מדע-בדיוני אחר של ג'ו הולדמן, "שלום לנצח" (על פי המדבקה בשבוע הספר, הספר הוא רב מכר). בעוד ששם שהאמפתיה איננה איזושהי אבן-בוחן לאנושיות, היא *כן* התקווה ל'גאולה' של המין האנושי (או משהו כזה). האם, לדעתך, גם הוא ראה את התפקיד הזה של האמפתיה ? סיפור צדדי: אחרי שקראתי את הספר ומאוד אהבתי אותו, חיפשתי נואשות את הספר שקדם לו (אך לא קשור אליו מבחינת הסיפור) "מלחמה לנצח". כשאני אומר נואשות, אני מתכוון שהלכתי לחנויות ספרים ברעננה, כפר-סבא, תל-אביב ובאר שבע. בסוף (אחרי משהו כמו חצי שנה) מצאתי אותו בספריה של אח שלי, מפורק כמעט לחתיכות, כשהוא אומר לי שזה אחד הספרים האהובים עליו... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז למה לא ביקשת ממני? יש לי את "מלחמה לנצח" במצב מצויין... :-) את "שלום לנצח" לא קראתי (וואלה, השם מזכיר לי דווקא את פיליפ מארלו של ריימונד צ'אנדלר), אבל לשאלתך: כן, בהחלט. האמפטיה אצל פק"ד היא בהחלט תקווה לגאולה - ל*כולם*, ולאו דווקא של המין האנושי. המסר הזה עובר כחוט השני ברבות מיצירותיו, אבל הוא נמצא שם למן הרגע הראשון, כבר בסיפור הראשון שלו שפורסם אי-פעם, Beyond lies the wub, בגליון יולי 1952 של "פלאנט סטוריס". ב-1981 כתב דיק על סיפור זה שלו (בתרגום חופשי מאד שלי): "בסיפור זה, אמפטיה...משמשת ככלי נשק ממשי לצורך הישרדות. אמפטיה מוגדרת כיכולת לשים עצמך במקומו של מישהו אחר. הוואב (Wub - יצור תבוני דמוי חזיר גדול) עושה זאת טוב יותר מכפי שניתן היה לשער: יכולתו הרוחנית מושיעה אותו פשוטו כמשמעו. הוואב ביטא את המושג שלי בדבר צורת חיים עילאית. מצד שני, קפטן פרנקו (השם מתבסס במכוון על גנרל פרנקו מספרד) תופס יצורים אחרים במונחים תועלתניים בלבד. לדידו הם חפצים בלבד, והוא משלם את המחיר הסופי בגין העדר מוחלט של אמפטיה. כך אני מראה שהאמפטיה היא בעלת ערך הישרדותי; במונחים של תחרות בין-גזעית, אמפטיה מעניקה לך את היתרון". (הסיפור עצמו חביב מאד, ומשכיל לדעתי לרתום רעיונות קודמים - ע"ע "השופט העליון" של ואן-ווגט - להעברת המסר הנ"ל) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי המאמר הזכיר דווקא יצירת מד"ב אחרת - ארבעת ספרי הסדרה "היפריון", של דן סימונס. גם שם (ספוילר! ספוילר!) היכולת האמפתית מתבררת בתור הדרך היחידה לגאולת האנושות וכל מין מודע אחר, ויותר מזה, בתור המהות הבסיסית ביותר של היקום עצמו; וגם שם משתמשים להבהרת הנקודה במין של AI, שההבדל היחיד והקטגורי שלו מהאנושות הוא העדר יכולת אמפתית. אבל זה לא רק האמפתיה - הפילוסופיה של "היפריון" כוללת עוד כמה ערכים שאפשר לסווג כאקזיסטנציאליסטים: ערכו של שינוי תמידי (שמציגים הousters), ערכו של המוות כדבר היחיד שמעניק משמעות לחיים (כמתבטא בסוגיית הcruciform), והשוויון הבסיסי המוחלט בין בני אדם (כמתבטא בהעדר המודגש של כל שמץ גזענות או שוביניזם: עולי הרגל כוללים, בין השאר, כומר, פלסטינאי ויהודי, ורוב הדמויות החזקות בספר - החל במשיח, עבור בנשיאת ההגמוניה האנושית וכלה בשטן-בדמות-אדם - הן נשים). מה שמעלה את השאלה המעניינת - האם סופרי מד"ב נוטים להיות אקזיסטנציאליסטים? או אולי להפך - סופרים אקזיסטנציאליסטים נוטים לכתוב מד"ב? במחשבה ראשונה הרעיון הזה נראה מופרך, אבל במחשבה שניה דווקא לא כל-כך. בספרות ה"רגילה", ה"ריאליסטית", נדמה לעתים קרובות שההסכמה השוררת היא ש"הכל כבר נכתב" - כל סיטואציה אנושית, רגש או מחשבה כבר תוארו - ולכן הדרך היחידה שבה יכול סופר להיות מקורי היא לפרוט את ההוויה למטבעות קטנים יותר, לפרק את הרגשות לגוונים דקים יותר, לתאר את אותם דברים ידועים בחריפות רבה יותר. בתוך גישה מפוררת כזאת אין הרבה מקום ליצירת מבנה שלם של פילוסופיה חיובית. מד"ב, לעומת זאת, בנוי מעיקרו על מקוריות ממש - על עולמות שלמים שעוד לא נכתבו - ועל רקע כזה קל יותר להביע בצורה מקורית ומעניינת מבנים מחשבתיים שבספרות ה"רגילה" היו מוקעים במהירות כבנאליים וקיטשיים מדי. אבל חוץ מזה, מד"ב הוא תחום שזועק ממש לעיסוק בפילוסופיה, והרי אם כבר פילוסופיה, מן הסתם רוב הסופרים ייטו לקוים דומים: שהרי ככלות הכל, הרעיונות האקזיסטנציאליסטיים בכלל ורעיון האמפתיה בפרט הם רעיונות טבעיים מאוד - דברים שרובנו היינו רוצים להאמין בהם ונכונים בקלות להאמין בהם, ולא מפתיע שסופרים שכותבים על הדברים האלו (ואינם דווקא בעלי תורה פילוסופית מקורית) מתפתים להציג לקוראים דווקא אותם. לכן גם לא הייתי ממהרת לקבוע, לא על פי הספר המתואר במאמר בכל אופן, שהכתיבה של פיליפ ק. דיק, או של דן סימונס לצורך העניין, היא דווקא אקזיסטנציאליסטית, ולא כתיבה הומניסטית-מערבית-אופטימית "סתם". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"היפריון", על אף שטרם קראתיו, הוא לא בן-זמנו של דיק, אלא מאוחר הרבה יותר. האם דיק נטה לאקזיסטנציאליזם? כן, אבל לא תמיד. מדובר בעיקר בעשור של שנות השישים. אפשר כמובן להניח שהכתיבה שלו היא הומניסטית-מערבית "סתם" (על האופטימית צריך לדון בנפרד :-)), אבל ניסיתי להראות שבמהלך עשור זה הוא כתב ספרים *רבים* ברוח תפיסה זו, ושאחד משורשיהם מצוי בעבודה של בינסוואנגר. לגבי סופרים שאינם בעלי תורה פילוסופית מקורית: מה דעתך על "ואליס" (שהוא בעצם זיקוק של ה-Exegesis)? האם, לדעתך, הוא יצר שם תפיסה מקורית ושלמה (עד כמה שניתן)? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החוויה המיסטית הנ''ל, כולל השתלשלויות לא פחות מוזרות, מתוארת בספר ''ואליס'', שכבר חשדתי שיש בו שמץ אוטוביוגרפיות, והערתך האחרונה מאשרת את הטענה הזו. זה הופך את הקריאה בספר לעוד יותר מוזרה ומצמררת, בעיקר לאור העובדה שפק''ד נפטר כשנה לאחר ש''ואליס'' יצא לאור. כך או כך, הספר מאוד מומלץ, ומעלה את שאלת ''מהי המציאות'' באופן כה עז, מקורי ונחוש, שיחד עם החשש העולה ל''חוסר בדיוניות'' הוא יכול לגרום לערעור רגעי של תחושת המציאות אצל הקורא עצמו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"ואליס", יחד עם "יוביק", הם הספרים האהובים עלי ביותר משל דיק. ב"ואליס" אין *שמץ* של אוטוביוגרפיה, אלא הוא ב*רובו* המכריע אוטוביוגרפי לחלוטין, בדיוק כמו "סורק אפלה". אני מצטרף בחום רב לדבריך, ולמעשה הרחבתי פעם בדיוק בנושא זה, כמו גם לגבי ערעור תחושת המציאות אצל הקורא עצמו (http://www.sf-f.org.il/story_426). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על ההפניה ללינק, המאמר שם מאוד מרחיב ומעשיר, אם גם מגביר את תחושת ה"ספוקיות" (בשורוק) ש"ואליס" מעורר. ואם כבר בספר הזוי אוטוביוגרפי ומערער - משום מה עולה לי בהקשר זה "ארוחה עירומה" של בורוז - שהוא במוצהר כתוב תוך, על ומסביב לשימוש אינטנסיבי בסמים קשים למיניהם 1. וספר מד"ב נוסף שנזכרתי בו לפתע, ואינני זוכר מי הסופר -(ועוסק בתפיסת מציאות): זהו ספר על כוכב, שהשמש בו היא בצורת מעין דיסק/היפרבולה במקום כדור. - מישהו מכיר? 1 מישהו הצליח לקרוא אותו ולמצוא איזה שמץ קוהרנטיות שאורכה יותר מחמישה עמודים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשמע כמו משהו של ווליקובסקי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי the inverted world |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, נראה לי שאכן זה היה ''עולם הפוך'' של פריסט. ספר מאוד משונה גיאומטרית... | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |