 |
|
 |
||
|
||||
 |
כבר שבוע, מאז הצפירה ביום השואה, אני מסתובב עם תחושת חוסר נוחות מעיקה - אותה התחושה האופפת אותי כאשר אני נדרש (מסיבות של נימוס, לרוב) לחבוש כיפה על ראשי. הגיע הזמן לצאת מהארון: יום הזיכרון לא אומר לי דבר (למרות שהוא מלמד אותי הרבה). אני חי במדינה הזאת ואני מוכן להגן עליה. שירתתי בצבא מתוך בחירה ובנכונות, ואין לי כוונה להתחמק משירות מילואים. באותה נשימה אמהר להוסיף שלא השקעת את כל יכולותי בצבא, שלא אהסס לנסות לשרת כמה שפחות במילואים ושגם אני חי את חיי יותר מאשר עוסק בסוגיות אידיאולוגיות אלו או אחרות. וזהו לב העניין: התקווה היא רק שיר, הדגל רק פיסת בד צבועה, והחיילים ההרוגים רק אזרחים שמילאו את חובתם (או, יותר נכון, את מה שנדרש מהם על-פי חוק). אני לא מצליח להזדהות עם הנראטיב הישראלי-ציוני, כי הזדהות פרושה הפלייה וגאווה והעדפה, ואני לא חושב שיש לנו כל-כך על מה להתגאות. שוב אמהר להוסיף - מעצם העובדה שאני חי פה ומתכוון להמשיך ולחיות פה, אני אשלם את מסי, אשרת בצבא, אטול חלק בשיח ציבורי זה או אחר ושאר מטלות אזרחיות. אבל לשקוע לתוך קבלה של המובן-מאליו החברתי, מכבסת המילים שמנסה לשטוף את כולנו להאמין בעליונות ובנכונות ובנאצלות ובנצחיות הדעות המקובלות הנוכחיות? עד כאן. מיום השואה יש לקח ללמוד. איזה לקח נלמד מיום הזכרון? שטוב למות בעד ארצנו? שמדינת ישראל מוקפת אויבים? שיש אמיתות חזקות מהיחיד? שכדאי להמשיך להילחם? שחייבים לשאוף לשלום? שאסור? שמותר? יום הזכרון הוא יום שטיפת המוח הקיבוצית שלנו, הרבה יותר מאשר יום העצמאות (יום ספיגת הכולסטרול שלנו), יום זקיפות הקומה המתבטאת בדום-הצפירתי לצד דמעות האבל של אלו ש"הקריבו את עצמם למען כולנו". לא רוצה לדבר בקלישאות. לא רוצה להאמין בקלישאות.לא רוצה להתאבל על קולקטיבים. יסלח לי מר קננגיסר, אבל לא יותר מסוכן או נאצל לחיות במדינת ישראל מאשר באקוודור, או אפילו בארצות-הברית. אנחנו לא יותר מיוסרים, לא יותר רוחניים, לא יותר מסכנים, לא יותר גיבורים, לא יותר נוראים ולא יותר מוסריים. אנחנו סתם עוד עם, בסתם עוד ארץ. לכל היותר, אנחנו יותר מלודרמטים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
"שטוב]1[ למות בעד ארצנו? שמדינת ישראל מוקפת אויבים? ]...[ שאסור? שמותר?". או שאולי יש משמעות, סיבה וטעם ביום הזכרון גם אם הוא לא מלמד איזשהו לקח. וכי Memorial Day האמריקני מנחיל איזשהו לקח? "לא רוצה להתאבל על קולקטיבים". יום הזכרון אינו נקרא "יום האבל", והוא מהווה הזדמנות למרבית החברה הישראלית, גם לאלה מחבריה שאין להם נגיעה אישית לשכול (או לסבל ולכאב הנלווים לפציעה קשה, לנכות לצמיתות או להלם-קרב), לזכור, להזכיר ולציין שאין הם "מקבלים את המובן-מאליו", במובן זה שהמחיר שפרטים בחברה הישראלית (ואני מרשה לעצמי לומר - החברה ככלל) שילמה ומשלמת איננו מובן-מאליו. שגם אם החיילים ההרוגים הם אזרחים שמילאו את חובתם, מותם והסבל הכרוך בו לא יקל בעיני אלו ששפר גורלם יותר. 1. היה או לא היה, נאמר או לא נאמר... גם אם נאמר, הכוונה היתה כנראה "מוטב", במובן של "עדיף". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התקווה היא רק שיר, זה נכון. אין לי שום דיסק שלו. הדגל הוא סמרטוט שיכול לנקות בגאווה כל בית בישראל. אלא מה? כש"התקווה" מנוגנת בטקס, או הדגל מורד לחצי התורן, או-אז, כשהם בפרהסיה הם נעשים עקרוניים וסיבה מספיק טובה להלחם או להתרגש או להזיל דמעה. למה? כמו שאמרת-דרכו של עם לבסס לו נראטיב. אדם מחפש שייכות, מה לעשות. התחושה הזו אולי דילגה עליך, אז בשם המתרגשים: א. נכון להיום האבל הוא ברובו פרטי. כמה אנשים אתה מכיר שלא מכירים אישית חלל צה"ל? זה נכון, גם ביום השואה אני מדקלמת שישה מליון ומבכה את אחותה התינוקת דאז של סבתא שלי. אני מניחה שיגיע היום בו הטקס יהיה רק טקס, זה עוד לא קרה. ב.אישית, אני מודה- אני טיפוס מפלה. אוהבת את המשפחה שלי יותר מאת שלך, את החברים שלי יותר ממך ואת בני ישראל בארץ ובעולם יותר מההינדונזים.למה? ככה. זהו טבע האדם לאהוב אהבה מובדלת, כולי תקווה שאתה אוהב את החברה שלך יותר ממני ואם יקרה לשתינו משהו תצטער עליה יותר. העם היהודי הוא עם. אתה לא מרגיש כך, גם דובי לא, והעולם מלא יהודים שפרשו והארץ מלאה בבניהם שחזרו- גם אני. הלאומיות איננה המקבילה לגזענות ונסיונות להתכחש אליה הובילו גזענות דוקא. ג. לא בכל עצב יש לקח, לא לכל סיפור מוסר השכל. ביום הזכרון אנחנו (כמשמעו) זוכרים. אם אין לך לב מאבן גם לך עצוב שילדים בני 18 מתו פה בשביל שיהיה לך איפה לא להתרגש, המעט שאתה יכול לעשות (הו,הקלישאות. קלישאה היא אמת שאמרו פעמים הרבה) זה לעצור לדקה.ואל תגיד "אני זוכר תמיד" אלא אם זה ממש נכון. שוב- בבית אתה מוזמן לשבת, זה יום עממי. יש מי שסבור, כמוני, שליום הזה יש גם לקח, אבל זה לא ממש משנה. ד. זהו אכן יום של זקיפות קומה. תראו אותנו, תראו מה עשינו. זה ש"מעטים מול רבים" זה נרטיב לא מוריד מאמיתותו ההיסטורית. אישית- אני גאה. ה.לומר שאנחנו יותר מלודרמטיים מהאמריקאים, למשל, זו כבר ממש השמצה. אנחנו מעורבים, אכפת לנו מהאנשים שלנו, גם להם אכפת. אנחנו בוכים כי רע לנו, ואגב- אנחנו דוקא מאד מאד מיוסרים. לסיכום-אל תדבר בקלישאות, אל תתאבל על קולקטיבים. אל תקנה את זה שהנרטיב היהודי נרקב מרוב שימוש (עתידות: בקרוב, לצערנו, פרק נוסף) ואל תיגרר, בשם המלחמה בנרטיבים, לנרטיב החדש של בואו נתבייש לנו סליחה שניצחנו. אנחנו לא סתם עם בסתם ארץ- לא גילינו אותה כמו אמריקה. אנחנו עם ייחודי בסיפור הקשר שלו לאדמתו. אבל זה לא ממש חשוב- בקטס שלנו מוזכרים החיילים שלנו, ולא מודדים אותם בהשוואה למסכנות חיילי העולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מתבייש, ולא מכה על חטא. בשבילי יום העצמאות איננו יום של אבל לאומי על הפיספוס הגדול של המדינה הזו, או על הסבל הגדול שהסבנו לעם אחר. למה לי לשנוא את עצמי? או את עצמנו? אני באמת אוהב את עם וארץ ישראל יותר מאשר כל עם וארץ אחרת, כי גדלתי פה ופה אני מרגיש בבית. אבל זאת סיבה לגאווה? מאיפה הקפיצה הלוגית מ"זה חשוב לי" ל"זה טוב יותר מכל דבר אחר"? המשפחה שלי היא סתם משפחה - אמא, אבא, ילדים, אהבה. בטח שאני אוהב את אמא שלי יותר מאשר את שלך, אבל זה לא הופך אותה לאמא הטובה בעולם. רק בשבילי. אז ביום העצמאות אני שמח, כי זה יום ההולדת של המקום בו אני גר. אבל זה סתם מקום, ואני מעדיף לנצל את יום ההולדת שלו לחשוב על איך להביא אותו לגיל 100 מאשר להכות על חזי בגיל ולשבח את עצמי. וביום הזכרון עצוב לי שמתו אלפי אנשים, אבל לא יותר מאשר אלפי האנשים שמתו בתאונות הדרכים. אני לא מוכן, בשם זכרם, ליפול לקבלה של כל מה שאומרים לי שהם מתו בשבילו -ושלרובם לא היה מושג שהם מתים בשבילו - ולחבק בצהלות גיל איזו ראיה מוזרה וסובייקטיבית של המציאות. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |