בתשובה לתראזימאכוס, 11/03/04 21:22
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מה כל כך טוב בנבכי נפשם "האמיתית" של אנשים "כמוני וכמוכם"? האם, מתוך ההיכרות הלא רעה שיש לי עם עצמי, אני באמת רוצה להעניש את עצמי בלשמוע מישהו דומה לי מקשקש על נבכי נפשו שלו? הגעתי למסקנה מעניינת, ואשמח לשמוע דעות נוספות בעניין: לשמוע על רגשות של אחרים - אהבה, שנאה, כעס, קנאה, וכו' - זה ממש לא מעניין. אין זה שלרגשות הללו אין השפעה עלייך כשהם אצלך, אבל כשהם אצל אחרים, מה מעניין בהם? כשאתה מאוהב, זה הדבר הכי נפלא בעולם. כשמישהו זר מספר לך על האהבה שלו, זה הדבר הכי בנאלי בעולם. מה קרה לנו, שכל כך הרבה לאחרונה נזרקת לחלל הדיון התאווה הזו ל"אמיתיות", "אותנטיות" וכדומה, שלרוב מאחוריהן עומדת התבוססות מתמדת בחרא, אם פיזי ואם נפשי? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
1. הזדהות. 2. מציצנות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה בערך אותה סיבה שגורמת לקריאה. הרי גם בספרים, רק מספרים כביכול על אנשים אחרים. ועיקר ההנאה בקריאה הוא לשמוע סיפורים על אנשים שהיית יכול להכיר. אז אמנם ספרים נוטים להיות יותר דרמטיים, והדמויות נחשפות יותר לעומק על ידי מישהו שמכיר אותם טוב יותר מעצמם, אבל ניתן למצוא דברים דומים בבלוגים, אם מחפשים. וכאן כמובן צריך להוסיף שרוב הבלוגים אכן משעממים וכו'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל בספרים לרוב לא מסופר על אנשים "כמוני וכמוך". אני אישית לא זוכר מתי קראתי כזה ספר, שמתיימר להיות "אותנטי" ו"אמיתי" וכדומה. מה לעשות, לרוב החיים של אנשים "פשוטים" לא כל כך מעניינים. קראתי לא מזמן את "אתה בוודאי מתלוצץ, מיסטר פיינמן!" וזה ספר שהוא דוגמא טובה למה הבלוג הסטנדרטי הוא *לא*. מי שמספר על עצמו הוא לא "כמוני וכמוך", ולא מתיימר להיות "אותנטי" (מה זה "אותנטי", לכל הרוחות?) ועדיין, הוא מעניין, ואפשר היה לקבל ממנו כמה תובנות על החיים. אז אני בהחלט לא מתנגד לתופעת האנשים-מספרים-על-עצמם באופן כללי. אני רק מנסה להבין ממתי הפכה ה"אותנטיות" לקדושה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשום מקום אף אחד לא אמר שהאותנטיות היא קדושה. אבל בין פרוזה בדיונית, לבין חיים אותנטיים (=אמיתיים, לא מפוברקים) של אדם, יותר מעניין לקרוא את חייו של אדם. שנאמר: "המציאות חזקה מכל דמיון" שוב, 'בלוג סטנדרטי' היא הכללה, אולי אתה מתוסכל כי ניסית ולא מצאת בלוגים מעניינים, באופן אישי אני (ורבים אחרים) אכן מצאנו בלוגים מרתקים, שקידמו את התובנות שלנו על החיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בין פרוזה בדיונית לבין חיים אותנטיים, למען האמת, נראה לי שאני מעדיף את הפרוזה, בייחוד כשכותב אותה מישהו שמבין בכתיבה. אפילו מקרים מוצלחים ביותר, כמו של פיינמן, היו לטעמי האישית טובים פחות מפרוזה בדיונית טובה. לא ניסיתי במיוחד לחפש בלוגים, יש דברים יותר מעניינים שאפשר לעשות עם הזמן שלי. אני נותן את ההתרשמות הכללית שקיבלתי מרפרוף לא מעמיק. כאמור, אין לי ספק שיש בלוגים מצויינים, אבל לא עליהם אני מדבר. בלוג מצויין = כתיבה איכותית. אבל אתה דיברת לא על כתיבה איכותית אלא על "אותנטי" ועל "אמיתי" ועל "לפני חמש דקות בתל אביב" וכדומה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל בקצרה מקוצרת, מפאת עייפות גדולה. אמנות היא תקשורת. היא דרך להגיע אל הזולת. אמנות גדולה מדברת אל מספר גדול של אנשים, משום האוניברסליות שבה (סליחה על ההכללות, אם אני אתחיל לסייג כאן ולהאפיר את השחור לבן, רגלי תקפאנה). בימים עברו, היתה אמנות גבוהה ואמנות עממית, וקו מובחן עבר ביניהן. פוסטר הילד הבוכה לעומת ציור של וויסלר, למשל. הפוסטמודרניזם בחש את הקלחת הזו היטב, והאמנות כיום היא פחות מרובדת, זה לא אומר שאין טובה ורעה, זה אומר שאמנות "נמוכה", "עממית", "שימושית" כבר אינה מזוהה אוטומטית עם שיקוץ. למשל, ראה עד כמה הקומיקס הולך וחודר אל זרמים מרכזיים באמנות עכשווית. והבלוגים, מהם הבלוגים אם לא הצורה העממית של אמנות מסוימת, אחד הנגישות שבהן, הכתיבה? והאמנם, רק מה שקאנון ראוי לקריאה? ייתכן מאוד שמבחינתך כן, ואני האחרונה שאעשה כאן את הטעות של תראזימאכוס ואנסה להמיר את דתך האיילית. _לך_ כנראה שאין צורך בנגישות גדולה של האמנות, או שאתה אנין להפליא, אבל טעמך נשאר סולידי בעיקרו. במובן הזה, ייתכן שהפוריטניות משתלמת, ואתה אינך מבזבז אף לא דקה מזמנך על חיפושי דרך, אלא מעדיף לקבל את המיטב שבמיטב מן המוכן, ישר לגרון. איש איש וטעמו. אנשים אחרים, כך נדמה לי , לוקים בסקרנות שמביאה אותם קרוב יותר אל השדה של ההתנסויות הללו בכתיבה, חלקן בוסריות, חלקן בלתי ראויות, וחלקן אולי תפתענה אותך יום אחד, אם תאפשר לזה לקרות. ואולי סתם תבזבז את זמנך. כן, כמו שיטוט בשוק נידח, והסיכוי למצוא מעדניות קטנות וסודיות ונפלאות, לעומת כמויות האבק שצריך אדם לבלוע במקום לגשת אל הקניון הגדול והמהור? אולי מתאימה לך אכילה יומיומית של ארוחות צהריים עם תלוש ממקום העבודה, מה שמגביל את התפריט לחמישה פריטים בלבד? (אחחח, היו ימים) חוויית קריאתו של יומן רשת (אני אגיד שוב בלוג ושוש תרצח אותי, כן כן, יש גם בלוגים של אנשי מקצוע), וכאמור, יש הנזקקים פחות - או יותר - לחוויה הרגשית הזו, והם יהפכו לקוראי בלוגים וקוראי האייל, בהתאמה (יחסית), ועם כמה עריקים שנהנים מכל העולמות. כאן העולם שלך, בקיצור, ואני נגד לנסות לפתות אותך החוצה משל היית בר'לה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גילוי נאות: אני מהיוצרים התלת ספרתיים של במה חדשה, והייתי עורך שם, כך שקראתי לא מעט יצירות בשעתו. במה חדשה אינה בלוגים, אבל היא עוד יותר לכיוון של "צורה עממית של אמנות מסוימת, אחת הנגישות שבהן, הכתיבה". לא יזיק לציין שרבים מאוד מה"יצירות" שהועלו היו בלוגיות באופיין - סיפורים עצובים על החבר שזרק אותה, האמא שמתה, וכדומה. הרוב המוחץ היה זבל מוחלט. דברים שאינם ראויים לקריאת אדם. אבל גם מה שהיה טוב, היה אומנות מהוססת, לא בטוחה בעצמה, שעדיין מחפשת דרך. בתחום הזה לפחות, אני לא חושב שיש הרבה הפתעות. הדברים הללו, כאמור, יותר קרובים ל"אמנות" שתיארת. בלוגים, כך אני סבור מבלי שתהיה לי היכרות רבה איתם, יותר קרובים לתחום הטור האישי. השאלה העיקרית, אבל, לא הייתה למה לקרוא בלוגים מעניינים - כי אין לי ספק שיש כאלו, אם כי אני נוטה לחשוב שהם כמו טורים אישיים מוצלחים - אלא מהי הקדושה החדשה הזו של מושגים כמו "נבכי נפשם *האמיתית* של אנשים *כמוני וכמוכם*", ההדגשות שלי. מה זו מילת הקסם התמוהה הזו, "אמיתיות". ב"יצירות" של במה חדשה לא היו חסרות גיחות אל נבכי נפשם "האמיתית" של היוצרים, שהתעטרלו לעין כל, והתוצאה הייתה מביכה מאוד - אותה נפש "אמיתית" פשוט לא הייתה מעניינת. כשיש כותב טוב, התוצאה תהיה טובה לרוב. אלא שההודעה המקורית שאני דיברתי עליה לא דיברה בכלל על כתיבה טובה וכתיבה רעה, אלא על ה"אותניטות", שדרישה לה נמצאת בכל מקום לאחרונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאיפה/דרישה ל"אותנטיות" גם בספרות וגם בפילוסופיה אינן כה חדשות. הזרם האקזיסטנציאלי של סארטר וקודמיו מזכיר מונח זה לרוב, ונדמה לי שספרות "זרם התודעה" גם מנסה ללכוד אותה אותנטיות חמקמקה. מה זה אותנטיות וכיצד ניתן להגיע אליה, נראה לי כמשהו שמוגדר מחדש כל תקופה, ואולי בתקופתנו, דרך הבלוגים האישיים... לגבי הגדרה מילולית-פילוסופית של אותנטיות - אולי אם ניתן היה להגדיר אותה בצורה מדוייקת לא היינו צריכים ליצור יצירות אמנות מצורות שונות ומשונות בתקופות שונות כדי לנסות ללכוד/להעביר אותה. רמזת בפתיל אחר כי יש לך רקע או נטייה מתימטית. אבל ברור לי שאינך באמת מאמין שניתן להגדיר הכל בצורה חד-משמעית ולא עמומה, אף שיש טעם (לדעתי) לנסות כמובן. בכל אופן, אם אני מבין את האינטואיציה הנוכחית כאן לאותנטיות, הרי שמדובר על ניצול היכולת הכמעט טלפתית להבין לרעך דרך בלוגו על-מנת לקבל שיקוף של נפשך שלך החבויה והנסתרת. אישית, הייתי דווקא מגדיר זאת כבדיוק ההפך מאותנטיות ויותר קרוב למציאת נחמה בשיתוף קונפורמיסטי, אבל אולי אני אגוצנטרי מידי... חוץ מזה, הדבר האחרון שכתבתי נראה כאילו הוא מזהה בין אותנטיות לאינדיבידואליזם, זיהוי שנראה לי על-פניו כמוטעה. אני חושב שאלה שדיברו בעבר על אותנטיות קשרו זאת בד"כ למצב מטאפיסי כלשהו של האדם כאדם בעולם מנוכר וזר, דבר ששוב נשמע לי הפוך משיתוף אמוציונאלי בלוגי... (שהוא במקרה הטוב בבחינת "הבה נתבודד ביחד"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי זה נראה כאילו מי שמדבר על אותנטיות (ולא צריך כאן הגדרה מדויקת) מדבר על משהו שהוא חסר ערך, מודע להיותו חסר ערך, ומתגאה בהיותו חסר ערך. ייתכן שאני טועה, אבל טרם קיבלתי הסבר אחר מניח את הדעת. האהדה ל"אותנטיות" במובנה הזה מצטיירת כסגידה פוסט מודרנית לניפוץ המערכות הערכיות הקיימות - האדרת חוסר הערך, כדרכם של חסרי ערך הצופים מן הצד להמציא את עצמם מחדש, להיפטר מחוסר הערך שלהם לא על ידי צבירת ערך, או חיפוש ערכים אחרים, אלא על ידי פסילת המושג "ערך" והאדרת ההכרה בחוסר הערך. כשאני אומר "ערך" אני לא מדבר על שום דבר ספציפי, זה בהחלט משתנה מאדם לאדם. במובן הזה, ההזדהות חשובה לאדם כדי לדעת שמותר לו להיות חסר ערך - הרי גם האחרים חסרי ערך כמוהו, וגאים בזה. הרבה יותר קל להזדהות עם מישהו כדי למצוא צידוק לעצמך, מאשר לראות בו מודל לחיקוי. אגב, הקצה השני גרוע באותה מידה: סגידה מטומטמת ל"אלילים" בעלי כישורים מוטלים בספק, שהתדמית שלהם היא הדבר היחיד שמקיים אותם, ועצם היותם ידועים היא הדבר האמיתי היחיד שהם עושים, אבל זה ויכוח אחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאיפה לאותנטיות היא מודרנית ולא פוסט מודרנית. המודרניזם שאף לחשוף רבדים נסתרים ולהגיע לאיזו אמת. ואילו הפ''מ מתנער מכל ניסיון לאותנטיות, לדידו זה פשוט בלתי אפשרי. כל שאר המאפיינים שציינת (ניתוץ ערכים, למשל) הם פ''מ. אגב, תופעת הבלוגים היא פ''מ עד מאוד, ואני בכלל לא בטוחה שה''אותנטיות'' היא החלק המעניין בו. יש כאן התקבצות של קהילות סביב נושאים ותת-נושאים, יש כאן משחקים של זהויות ומסכות (הרבה בלוגים נכתבים כפארודיה, או בשם דמות שלכל הקוראים ברור שאינה ממשית), יש ערבוב וטשטוש בין רמות שונות (בישרא בלוג ההבדלים חריפים במיוחד, יש בלוגים מחפירים מול בלוגים יפהפיים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמע, אני לא יודע עם מי דיברת. אולי אתה צודק, אבל כמו שאתה בטח מבין, חובת ההוכחה וכולי... ולשם כך יש להביא לכאן מספיק "תומכי אותנטיות". אני בכל אופן לא משתמש במושג הזה באופן שאתה טוען שהוא הרווח בשיח ה"תרבותי" היום, ולא כל-כך מתחשק לי לקרוא אלפי בלוגים כדי לברר את הסוגייה של כיצד אחרים משתמשים בו... (מצד שני כל מה שעליי לעשות זה לצטט את סארטר, בעוד אתה מוזמן להביא דוגמאות מבלוגים :-)) ומשפט היום: "כל האלילים דומים זה לזה, כל חסר-ערך, חסר-ערך בדרכו שלו" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שאני אומר הוא דעתי בלבד, והיא לא מבוססת על שום מחקר אמפירי. כמובן, אני אשמח לשמוע מה היא ''אותנטיות'' לדעתם של אחרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מביא לך פוסט מקרי, שהוא דוגמא לאותנטיות: בחורה בת 18, מספרת על פרקים שונים מחייה אור ליום אתמול. - אותנטי, כלומר לא מזויף. גם אם יש פה ושם 'השטחות' לטובת הסיפור, גם אם היא בחרה להכניס לסיפור הגיגים מסוימים ולא אחרים, עדיין זה אותנטי יותר מפרוזה בה הסיפור כולו בדוי. - ערוץ תקשורת - כפי שאמרה אינדי_גו יפה. יכול להחליף את שיחות הטלפון עם חברות, יכול לאפשר להכיר חברים וחברות חדשים. אם עד היום הכרנו אנשים על בסיס גאוגרפי, תוך סינונים שונים (למשל לבוש, מראה, שפת גוף), אנחנו מכירים פה אנשים ע"פ הכישורים הוורבליים שלהם. מאפשר מרחב חדש, גדול הרבה יותר, של הכרויות. - חוצה גילאים - אדם יותר מבוגר יכול להרגיש נח לשוחח עם בחורה בת 18, נניח אם יש לו ילדה בגילה, ללמוד על העולם שלה *בצורה בלתי מזוייפת* ולהסיק מזה לגבי הבת שלו. יש לדור הזה שפה משלו בהתהוות, מונחים אחרים, (למשל בית ספר=> בצפר) ואדם בשכבת גיל אחרת יכול להיחשף ולהכיר את השפה הזו דרך ערוץ זה. באותו אופן בחורה צעירה קורא הגיגיה של מבוגרת, לא איזה רומן בדיוני אלא התלבטויות אמיתיות של אישה שנקרעת בין הבעל למאהב נניח, כמו ב: יש לזה ערך אותנטי הרבה יותר מסיפור אהבה בדוי שמתואר אצל עגנון, הרבה יותר קל *להתחבר* לזה בגלל הזמן והמרחב הקרובים. ובסופו של דבר אנחנו קוראים סיפור אחר במטרה ללמוד, להבין טוב יותר את העולם שלנו, לרכוש ניסיון, אז הנה הזדמנות 'לשוחח' עם אדם אחר, עם 'המבפנים' שלו אותו הוא יכול לחשוף בפנינו ולא חושף אפילו בפני הקרובים לו ביותר. אני לא מסכים עם ההשוואה למציצנות, כי מציצנות היא סקרנות סתמית שאין תועלת בצידה זולת סיפוקה עצמה, בעוד שפה מדובר אכן בתקשורת שמשלימה ומרחיבה את עולם ההכרויות שלנו לעומת החיים ה'אמיתיים'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אותנטי, כלומר לא מזויף". דהיינו, יש לו בסיס במציאות, לא בדוי. נהדר. זה בדיוק הדבר שאת הסגידה לו איני מבין. מדוע ה"אמת" כל כך חשובה? אתה מוסיף ומדבר על "צורה בלתי מזוייפת", "לא איזה רומן בדיוני" ומפגין הרבה בוז לדברים שנוצרו באמצעות הדמיון האנושי. למה? במה סיפור "אותנטי" יותר טוב מסיפור בדוי? אתה נותן רמז: "הרבה יותר קל *להתחבר*". זה כמובן סובייקטיבי לגמרי. קראתי את פרנצ'סקה, הנה משהו שנתקלתי בו: "ולסיום, ניתן לכם קצת עם מה לשטוף את העיניים לפני כניסת שבת, החתיכיקו שלי עושה שריר עם טרופי. אחח, אחח על הישבניקו הזה שלו. נשבעת לכם שבשבילו,לא רק שהייתי מוותרת עלל עקרון ה"אני לא מביאה זאטוטים לעולם!", אלא גם עושה ממנו פנימייה, כזו שתגרום ב'לה-פונטיין' פיצוץ אוכלוסין (כי מהרחם שלי והדי.אנ.איי שלו,יוצאים ר-ק כדורגלנים משובחים!)." כן. אני אמור "להתחבר" לזה? יש כאן המשך של מה שנתקלתי בו לעתים קרובות בבמה חדשה: בן אדם חושף את צפונותיו הפנימיים ללא היסוס, ואז אתה מגלה שהוא ממש, אבל ממש, לא מעניין. השאלה היא, האם, למרות שהוא לא מעניין, יש ערך לדבריו, בגלל שהוא "אותנטי". רוב האנשים הם בנאליים ומשעממים, ושום "אותנטיות" לא תציל אותם מזה. כמובן, יכולים להיות בלוגים נפלאים של אנשים שמספרים על החיים שלהם - ושוב, פיינמן הוא דוגמא טובה, אמנם לא לבלוג, אבל לאדם שאכן מספר על החיים שלו, ועושה זאת בצורה מרתקת ומלאת תובנות. אבל לאותנטיות אין קשר לזה. מה שחשוב הוא שהחיים מעניינים, ורצוי גם שיהיה כישרון כתיבה משולב בכך. באותה מידה, יכול מישהו מוכשר וחכם לכתוב סיפור מרתק, אפילו שלא יהיה "אותנטי". בלשון מתמטית, אותנטיות היא לא תנאי מספיק לבלוג מעניין, וגם לא תנאי הכרחי לבלוג מעניין. היא לחלוטין לא רלוונטית. באשר ל"ערוץ תקשורת", "חוצה גילאים" וכו' - זה בדיוק אותו דבר כמו צ'אטים, פורומים וכדומה. אני לא מדבר על הבלוגים בתור מקום להכיר בו אנשים בכל מקרה, אלא על שיפוט של מה שכתוב בבלוגים, נקודה. נא לזכור, אני לא דן כאן על "בלוגים - רע או טוב?" כי בשורה התחתונה הם תופעה טובה. אני דן כאן על "אותנטיות - חשוב, לא חשוב, ומה זה בעצם?" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שמלכתחילה דנתה בבלוגים כתופעה פסולה ומיותרת, ועכשיו אתה כבר נותן לה זכות קיום, אז יש להודות שהושגה התקדמות מה. אתה לא חייב להזדהות עם פרנצ'סקה, הבלוג הזה לא מיועד אליך. אבל אולי החכמת במידה מפמה, אליה אתה קרוב יותר בגיל ? אני לא מסכים איתך שהאותנטיות היא לא רלבנטית. אני יכול להנות מבלוגים ספרותיים נטו, אותנטיים נטו, או משולבים. זה בהתאם לצרכים שלי באותו יום. כרגע, לי אישית, מתאימים יותר בלוגים אותנטיים, וזאת מבלי שאסגוד להם. אולי מפני שאני עסוק ב'הישרדות', ולא בחיים אינטלקטואליים פר-סה. אם קיבלתי דוחות חניה אני אכתוב עליהם בתקווה שהמגיבים יתנו לי רעיון איך להתמודד, אם פוטרתי מעבודתי אכתוב על זה ואולי אקבל רעיונות לקריירת המשך, אם חיי האהבה שלי כושלים אכתוב גם עליהם בתקווה למצוא את אהובתי מעל דפי הבלוג. ובאופן דומה אקרא ואגיב אצל אחרים על חוויות השרדותיות דומות. זה כאמור ענין של טעם, ויתכן שלך אין שום צורך באותנטיות. מבחינתי דווקא כשרון הכתיבה הוא משני, והראייה שעולים ופורחים בלוגי-צילומים, בהם אין שום כשרון כתיבה, אלא אותנטיות נטו. כערוץ תקשורת הבלוג הרבה יותר חזק מכל הפורומים והצאט, ובאופן משמעותי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אף פעם לא דנתי בבלוגים כתופעה "פסולה ומיותרת", מאיפה הגעת למסקנה הזו? במקום אחר בדיון הזה תהיתי על תופעת הבכיינים שברגע שווינט נותנים להם קישור לבלוג, הם חוטפים שבץ ומעיפים את הבלוג לכל הרוחות, פן יקראו אותו אנשים. בחלק הזה של הדיון, מתחילתו, תהיתי על פשר ה"אותנטיות". אני חושש שבתור אחד שטרם מלאו לו 22, אני קרוב יותר לפרנצ'סקה מאשר לפמה. ואני לא חושב שחוסר ההזדהות שלי עם פרנצ'סקה הוא עניין של גיל. בוא נשאל אותך שאלה: נניח שנהנית מבלוג "אותנטי", ואחרי חודש גילית שהוא בדוי, עד האות האחרונה. האם זה ישנה משהו ממה שהבלוג הזה עשה לך? שלוש הפסקאות האחרונות שלך מחזקות את דעתי שהבלוג הוא תוצר של צורך בתקשורת ובחיזוקים הדדים, והרבה פחות תוצר של אמנות, ועל כן בלוגים וספרות הם שני דברים נפרדים. (לפחות הספרות שאני קורא). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היתה לי מורה, תמר קטקו, שטענה – לפני כ-15 שנה – שהצורה "בצפר" היא רק ענין של זמן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איפה לימדה אותך תמר ומה דעתך עליה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בביה''ס ''בן-גוריון'' ובהמשך בתיכון ''שרת'' בנתניה. מורה מופלאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיימתי את לימודי בשנת 91, אם אני זוכר נכון. היא עברה לשרת שנים ספורות (2-3 אאל"ט) לפני-כן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תמר קטקו מלמדת אותי בימים אלו ואני גם חושבת שהיא מדהימה ( : | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה היא מלמדת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תמר קטקו מלמדת בימים אלו בסמינר הקיבוצים בקורסים: מבוא למחשבת החינוך, המעדיפה שיקרא פילוסופיה וסוגיות בחינוך - שהוא המשכו של הראשון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"המעדיפה שיקרא פילוסופיה" זהו משפט בעברית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא מתמחה בחינוך, לא בלשון, המעדיף שייקרא תחביר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולא נותר אלא להסכים איתה. הדיון בסוגיית האותנטיות כלל אינו לב העניין לטעמי. אתה דיברת על ערך מול חוסר ערך, ועל ך שאנשים מאדירים את חוסר הערך במקום לחפש ערכים אחרים, וכאן, בדיוק כאן, טמונה אי ההסכמה האמיתית בינינו, לטעמי. מבחינתי בבלוגים יש בדיוק משום שבירת ההגמוניה המסורתית של כותב מהולל ומורם מעם שנבחר ע"י וועדת לקטורים ואח"כ רואיין היטב באמצע התקשורת (ואיני ממעיטה מכשרונו של אותו כותב. מובן שזו הסיבה שנבחר מלכתחילה), ובכל אופן מדובר בממסד, שמתווך בין הצרכנים לבין היצרנים של האמנות. הבלוגים, ותופעות מודרניות אחרות, חותרים בדיוק תחת ההגמוניה הממסדית על "התוכן", והם מציעים תוכן אלטרנטיבי. כצפוי בכל מקום בו התוכן מיוצר ללא התיווך של אותו ממסד מסנן, הרי שאתה, כצרכן התוכן, מקבל אחריות ותפקיד גדלים יותר. לא עוד צרכן פסיבי. אתה אקטיבי בשני מובנים: ראשית, הקריאה יותר אקטיבית משום שאתה עצמך בוחר את התכנים ויכול להתנתק מהם בקלות בכל רגע (נכון, גם ספר אתה רוכש בחנות. אבל אתה רוכש אותו כי שלשום היה מאמר חושפני על הסופר בידיעות, או כי העטיפה שלו מאוד יפה, או כי סטימצקי הציבו אותו במקום מושך. ואולי גם שמעת המלצות. יכול להיות) בקיצור, כקורא בלוגים אתה חופשי יותר לנוע אנכית ואופקית בשדות המקבילים של התוכן, ובמחיר שווה לכל נפש. האספקט השני הוא כמובן שיש לך החופש המלא להפוך מצרכן תוכן גם ליצרן תוכן, על ידי פתיחת בלוג משלך, ובכך להציע את "מרכולתך" ישירות לקהל צרכנים, שלפחות דבר אחד אתה יכול לדעת עליהם: הסיבות לכך שהם בחרו לצרוך אותך הן _אותנטיות_. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל החלק הראשון של דבריך לא כל כך רלוונטי, כי לא קשה בימינו למצוא גם ספרים של ממש המתרוצצים חופשי באינטרנט וברי קריאה, כך שאפילו תיווך חנויות הספרים לא ממש רלוונטי. אתרי הבלוגים גם הם סוג של מתווך, לא יזיק להזכיר, ובדיוק כפי שאתה יכול לקחת ספר לא מוכר ופשוט להתחיל לקרוא אותו אתה יכול לקרוא בלוג לא מוכר, בעוד ששום דבר לא מונע ממך לקבל המלצות על בלוגים מחברים, או אפילו לקרוא עליהם בתקשורת (מקרה ווינט הידוע לשמצה). אז בשורה התחתונה, אני לא מקבל את ההפרדה שאתה עושה בין ספרות ובין בלוגים. לכל היותר, בין צרכני הספרות הטיפשים שקונים ספר בגלל העטיפה או הראיון החושפני, לבין הצרכנים החכמים שקוראים בלוג בגלל האיכות. אבל הרי בכלל לא על זה דיברתי ממילא. אחזור על עצמי: אני לא מתייחס לתופעת הבלוגים באופן כללי, אלא להאדרה של המושג של "אנשים כמוך וכמוני" ש"כותבים מהחיים" ושטויות כאלו. נראה לי שהפירוש שלך למילה "אותנטי" שונה לחלוטין מהפירוש שלי. מהשורה האחרונה שלך משתמע כאילו "אותנטיות" על פיך פירושה התבוננות לא בקנקן אלא במה שיש בו. אני התכוונתי למשהו שונה לגמרי - "אותנטיות" היא מושג שנשמע בתקשורת לעתים הרבה יותר קרובות, בהקשר של "אנשים אמיתיים"/"מדבר מהשטח"/"עמך"/"בגובה העיניים" וכדומה. אגב, כאשר זה נוגע להבדל בין ספרות "ישנה" לבין ספרות בלוגית, ראוי לציין קודם כל את "במה חדשה". בלוגים הם יותר טורים אישיים מאשר אמנות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"דבר אחד אתה יכול לדעת עליהם: הסיבות לכך שהם בחרו לצרוך אותך הן _אותנטיות_" לפחות עד שהבלוג שלך הופך למפורסם... (או סתם מפורסם) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו באיסיקיו, דרך עקומה להעריך ותק. תלת ספרתיים הם אלו שמספרי היוצר שלהם הם בטווח 100-999, כלומר שהצטרפו בסביבות שנת 2000. בפראפראזה על מלכוד 22, אל תחשוב שזה אומר משהו: כל מה שזה אומר הוא שאני תלת ספרתי. (טוב, זה כן אומר שהייתי שם קצת זמן וראיתי שם כמה דברים, אז אני מרשה לעצמי לדבר בהכללות על "זבל מוחלט" וכדומה, כי במקרה הזה, למרבה הצער, זה נכון). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני תלת רגלית, סליחה, ספרתית, בבמה חדשה. ויש לי היתרון עליך, שאני גם בלוגרית ותיקה יחסית (בזמן אינטרנט עברי: שנה וחצי), ואפילו יש לי קהל מצומצם של אוהדים. טוב, עכשיו שביססנו את החלק הזה, הרשה לי לומר, שאין לי מושג אילו בלוגים קראת, ולעומתם מה קראת בבמה, אבל עצם העובדה שבלוגים מטבע הווייתם עומדים תמידית לסקירה ולביקורת (הזמינות שלהם והתדירות בדרך כלל שונות מאשר בבמה), ויש עניין של היררכיה סמוה שנקבעת על ידי כמות הקוראים, שהם פונקציה ישירה של מידת העניין שהבלוגר מספק, כל אלה מביאים לכך ש(לדעתי) הבלוגים הם ז'אנר כתיבתי ייחודי. או שמא נאמר, מדיום בפני עצמו. הכלאה, אולי, בין יומן פרטי לבין "יצירה ספרותית". כל הויכוח שהתחיל מההגדרות של אמיתי ואותנטי - אינו נוגע לי. לדעתי מלכתחילה העולו כאן נקודות שגויות לגמרי. זה לא מה שמייחד בלוגים בעיני. מה שמייחד אותם, בעיקר, זו צורת התקשורת הישירה בין הכותב לבין קהלו. (לא, זה לא דומה בבמה. וגם אני אצרח אם תזכיר שוב שהיית עורך שם. כאילו, בנאדם, תגדל פרופורציות) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הגיע הזמן שמישהו כבר יגיד את זה: הבלוג שלך הוא בפירוש יצירה ספרותית בעיני. חבל שאני לא מבין ביצירות ובספרות שום דבר, כך שעדותי לא שווה הרבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את רואה אותי צורח כשאת מדברת על הבלוג שלך? נראה לי שאת קוראת מה שאת רוצה בדברים שאני כותב. על כל פנים, אפשר להתווכח עם מה שאמרת בפסקה השנייה, בעיקר כשמדובר על "כמות הקוראים" שרחוקה מלהיות מאפיין ייחודי לבלוגים, אבל אין לי כוח להתחיל להתווכח על זה, כי ממילא הדיון הזה הפך כבר לקרב הטחת בוץ אישית. אם הויכוח על "אותנטי" אינו נוגע לך, אז לא הייתי צריך להתחיל לדבר איתך מלכתחילה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא דיברתי על הבלוג שלי, למרות שנאי עורכת אותו, כשחושבים על זה :). דיברתי על בלוגינג מזווית ראייתי. ובקוצר רוח מסוים, אני מודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(לא סנוביזם, אני פשוט לא רוצה שייצא שפרסמתי את מרכולתי בדיון הזה :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסיפורים בבמה - לא משנה איכותם כרגע - נכתבו כסיפורים, כיצירות, לא כיומנים. הם תוצאה של עבודה "אמנותית" (יהא ערכה אשר יהא) ולא פורסמו לפי סדר כרונולוגי ותוך קישור מתמיד למאורעות היומיום. במה היא ספר, בלוג הוא יומן. לפעמים יומן עם אספירציות, אבל יומן. אם כבר מדברים על מקבילה לבלוג, יש מקבילה יותר טובה - ברצוני להזכיר בפורום נכבד זה שכמה שנים טובות לפני היות הבלוגים, פרחו ברשת אתרים אישיים שאנשים הקימו לעצמם ולמשפחתם. שם הם כתבו על עצמם בצורה "אותנטית", ואף עם תמונות (אמיתיות). בגיאוסיטיז ואתרים דומים פרחו מאות אלפי אתרים כאלה 1, עד שהגל דעך מעט והאופנה השתנתה. והנה למשל מה שקרה לאתר של משפחת סיוור הנחמדה (סתם דוגמת חיפוש אקראית): הם "קפצו על עגלת הבלוג", כניסוחם. הפורמט הבלוגי איפשר הקמה והחזקה של אתר בכמה שפחות ידע טכני, וזה יתרונו על האתר האישי. וכמובן, סידור הקטעים בצורה כרונולוגית - יותר מאשר לפי קטגוריות נושאיות - משפיע גם הוא על התכנים וגורר אותם לכיוון היומן. אבל מילא. תגיד לי רגע, איפה בעצם נמצאת הדרישה לאותנטיות, זו ש"נמצאת בכל מקום לאחרונה"? נדמה לי שאתה החלטת על העובדה הזאת, ומאז אתה עוסק בניסיונות לסתור אותה ולהציג אותה כמגוחכת. אבל מי בכלל דיבר על אותנטיות כמאפיין *העיקרי* של הבלוגים? אשמח אם תביא סימוכין כלשהם (שאינם התגובות של תאראזימאכוס). 1 דוגמה טיפוסית: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על התגובה שלך, ואנסה להסביר: לא ניסיתי להגיד שהסיפורים בבמה הם כמו בלוגים, הם לא. הובאה כאן טענה שבלוגים הם צורה של אמנות המונים, וניסיתי להגיד שיש צורה אפילו יותר מובהקת מבלוגים של אמנות המונים, וזו במה - והתוצאות אינן טובות, בלשון המעטה. בלוג הוא אכן יומן, וככזה צריך להיבחן הרבה פחות מבחינה אמנותית. אני התייחסתי לציטוט הזה, למשל: "מהם הבלוגים אם לא הצורה העממית של אמנות מסוימת, אחד הנגישות שבהן, הכתיבה?" התשובה שלי הייתה "יש צורה עממית מובהקת עוד יותר של כתיבה" הבאתי את הבמה בתור דוגמא לכך שלרוב האמנות ה"עממית" אינה טובה, בתגובה לשאלות כמו "האמנם, רק מה שקאנון ראוי לקריאה?" אני מקווה שעכשיו טיפה יותר ברור למה עירבתי את הבמה בדיון על בלוגים. בדיון הזה, אין תגובות שקוראות ל"אותנטיות" מלבד התגובות של זה שבגללו העליתי את השאלה הזו מלכתחילה. כשאני אומר "נמצאת בכל מקום" הכוונה היא בעיקר לתקשורת, שעוסקת בצורה אובססיבית בתוכנית "מציאות" וב"תחקירי עומק" ש"מביאים סיפורים מהשטח" על "אנשים אמיתיים" וכדומה. דיברתי מתחושה כללית שלי, שלא מבוססת בהודעה זו או אחרת שיש בדיון הזה באייל. בצורה אירונית משהו, היום ב"במה" מישהו פרסם הודעה שגם היא מהווה דרישה ל"אותנטיות" - http://stage.co.il/forum/read.php?f=7&i=33717&am... אבל גם זו סתם דוגמא מדגמית מקרית לגמרי. אני מדבר על הלך רוח כללי שאני *מרגיש*, וייתכן שאני טועה. לא טענתי בשום מקום שאותנטיות היא המאפיין *העיקרי* של הבלוגים, ואם תקראי את כל ההודעות שלי כאן תשימי לב שאני מנסה לעשות הפרדה ברורה, ואחד הדברים שאני חוזר עליהם כל הזמן הוא שאותנטיות אינה דרישה לא הכרחית ולא מספיקה כדי לעשות בלוג טוב. אני לא מבין איך זה שתוקפים אותי מכל עבר, עושים לי ניתוחי אישיות מקיפים ומייחסים לי המוני טיעונים שמעולם לא טענתי, דווקא בדיון הזה מכל הדיונים, שבו לדעתי יש לי הסכמה עם רוב הדוברים. בלוגים הם יבלת רגישה של מישהו, וכולם מעבירים לאוטומט ברגע שמישהו אומר משהו שעשוי להתפרש ממנו שבלוגים הם לא כליל השלמות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי הפסקה האחרונה - לא יודעת למה. אולי בגלל שפתחת ב"זה לא מעניין" תגובה 204614 ומכאן הדיון עבר לפסים של טעם אישי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודקת, הייתי צריך לכתוב "לקרוא על רגשות של אחרים כשאותם אחרים כותבים בצורה בנאלית ומשעממת, וחושבים שהרגשות שלהם מעניינים מעצם העובדה ש*הם* חשים אותם", או משהו דומה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב''במה'' הוא אחר. על פני השטח, מדובר בכלים דומים. ובכל אופן יש ביניהם הבדלים, ברקת פירטה את חלקם, אני כאמור סבורה שעיקר השוני נעוץ בסוג האינטראקציה עם הקוראים. בבלוג נוצר שטח אינטימי בין הכותב לקוראים. במקום כמו במה, לדעתי, לא נותר קשר דומה, אלא יותר כמו הקשר שבין קהל המבקר בגלריה לבין האמן שיצירותיו מוצגות שם (וזאת בהשמטת סוגיית האיכות, שהיא עניין סוביקטיבי משהו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שמישהו הגיב לפני, אז בשביל לך לקרוא ספרים? לשם מה לקרוא נניח את דוסטויבסקי מספר על תאוותו להימורים, את קאמי על תהיות קיומיות, את עגנון מלהטט בלשונו ? בבלוגספירה אתה מקבל את דוסטויבסקי, קאמי, עגנון, אבל 'בקטנה', לא אנשים שיקדישו את כל חייהם לכתיבה, לא אנשים שבורכו באותו כשרון, אבל בהחלט אפשר למצוא פנינים שכאלה שמספקים לך מקור הזדהות (כפי שברקת ציינה), ומצד שני הנופים שהם מתארים הם לא מוסקבא הקפואה או ירושלים לפני חצי מאה, אלא השבוע בתל אביב. הכללה 'התבוססות בחרא' היא מבישה, בלתי ראויה, ומשקפת את ההדרדרות המתמשכת של האייל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא זוכר שקראתי את דוסטוייבסקי כותב על תאוותו להימורים, ייתכן שזה היה מעצבן אותי. כשהוא כתב על מה שעובר על רוצח, למשל, זה היה מעניין, ולא משהו שאני אקרא בבלוגים. גם את איוואן קאראמאזוב אני לא חושב שאפגוש בבלוגים. בקאמי שאני קראתי ואהבתי, יש מישהו שהוא לחלוטין לא "כמוני וכמוך", אלא בדיוק ההפך - נעדר כל רגש שאפשר להזדהות איתו. הגיבורים שיותר מעוררים הזדהות נמצאים בסיטואציה שהיא לחלוטין לא "כמוני וכמוך" - מגפה. לא, "אותנטי" במיוחד זה לא. הזדהות, כפי שכבר ציינתי, אני לא מחפש. אני מעדיף נאום אחד של איוואן על פני מאות "פנינים" שעליהן אתה מדבר. השלם גדול בהרבה מסכום של הרבה חלקים קטנים. ומה אכפת לי אם זה "השבוע, בתל אביב"? זה בדיוק מה שאני שואל, מדוע ה"אותנטיות" הזו חשובה בכלל. "התבוססות בחרא" היא לא הכללה ולא קללה, אלא תיאור "אותנטי" של חלק מהבלוגים. אני שמח שהפכת למבקר הודעות, אבל לא שיכנעת אותי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין ספק שיש להפריד את המוץ מן התבן, כדי למצוא את הפנינים שיכולות להתאים לך: ע"פ השכלתך, תחומי הענין שלך. בהנחה ששנינו אינטליגנטים, בני אותו גיל, השכלה ומקצוע, זה עדיין לא אומר שנבחר את אותם החברים. כך גם לא נבחר לקרוא את אותם הבלוגים. הבלוג נותן לך הזדמנות חדשה וייחודית להכיר חברים 'יש מאין', ע"פ תחומי הענין שהם כותבים עליהם. חלק מהתהליך הוא החיפוש. אנשים שכבר מצאו לעצמם חברים לנפש 'מלנקקים' אותם דרך הבלוג שלהם, ואז ברגע שמצאת חבר אחד אתה מגיע לאחר. בגלל האנונימיות אנשים מרשים לעצמם להיחשף ברבדים הפנימיים יותר שלהם, למשל מישהו מספר על קשייו בחיי הנישואים, פתאום אתה מגלה שאתה לא לבד בעולם, שאת אותם הצרות שיש לך עם אשתך יש לחיים מהבלוג. אולי לך אישית אין צרות עם אשתך אבל לרבים מאיתנו יש, קריאה בבלוג מסוג זה פותחת אותך לרעיונות חדשים, לפתרונות, למחשבות. אז בסדר, לא תפגוש את איוון קרמזוב בבלוגספירה, אתה תמיד אוכל במסעדות גורמה ? אף פעם לא בא לך לנגב חומוס בחומוסייה בשוק הכרמל איפה שכל הקוליפורמים ? זה לא כ"כ חשוב לי לשכנע אותך, אבל אם יורשה לי להביע את דעתי הבלוגספירה היא ממש רעידת אדמה, אתה פשוט לא מבין את חשיבותה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי, אני מבין את מה שאתה אומר. לי זה נראה כמו יותר מדי השקעה עבור מעט מדי תמורה. יתר על כן, אני לא מעוניין במיוחד בגילוי (המרעיש!) שאני לא לבד בעולם. אני גם לא מחפש חברים לנפש. רעיונות חדשים, פתרונות ומחשבות - אני מוצא אותם באתר כמו האייל, במקום שבו אני יכול באמת לנהל דיאלוג, ולגשת לנקודות שחשובות לי. ההקבלה שלך לא טובה. כשאני רוצה לנגב חומוס בשוק הכרמל אני קורא את פיינמן, או את פראצ'ט ו-וונגוט, אם לעסוק בפרוזה בידיונית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי עלות/תועלת, איש איש וחישוביו, אם לא מצאת את מבוקשך בזמן שהיקצבת לכך, ותר על זה. תתפלא כמה שהגילוי שאתה לא לבד בעולם יכול להיות מרעיש. היום למשל קראתי בן 51, אינטליגנטי, שקרא את שלוימלה בר שביט מספר בעיתון איך איזה פצע מהילדות מגרד לו עד עתה (הוא בן 70), ואותו בלוגר מזדהה איתו. הגילוי הזה, כך כותב אותו בלוגר, נותן לו הרבה כח ואומץ, וכך גם אולי לקוראיו. יכול להיות שלך אישית איך שום חיי נפש, או צרכים מסוג זה, אשרייך, למרביתינו יש. כל הרעיון הוא שהאייל מסתובב סביב 'נושא', נניח 'סריסים', נושא מרתק שמעסיק את רובינו ביומיום, לעומת זו הבלוג מסתובב סביב 'אישיות'. קראתי מספיק זמן את האייל, הרעיונות שנדונו פה הם גבוה למדי מעל הראש, אישית לא קיבלתי פה תובנות אלא השכלה כללית שחשיבותה מוטלת בספק. אם תרצה האייל הוא בלוג שמספק צרכים אינטלקטואליים מתקדמים, בעוד שמרבית האנשים צריכים צרכים מחשבתיים ברבדים נמוכים יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וונגוט זה חומוס? בחייך. וונגוט זה קצפת ודובדבנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהשוואה לדוסטוייבסקי, הכתיבה של וונגוט הרבה יותר קלילה, זורמת ו"עממית". לא קורא רם אורן, מה הייתי אמור לומר? הממ, ג'ון אירווינג? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חומוס זה קליל? זה אולי לא בדיוק גורמה, אבל קליל זה לא. אתה קורא ספרים לפי משקל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואיך הספר של פיינמן והיבס בהשוואה לדוסטויבסקי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי זה היבס? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מספריו היותר קלילים ומשעשעים של פיינמן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ופראטצ'ט זה כלב?! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכמה מילים: השוויתי קריאה של פראצ'ט לקריאה של דוסטוייבסקי. אני בטוח שאם היו אומרים לפראצ'ט שהוא "דוסטוייבסקי" הוא היה מגיב כפי שמגיב ספרן מסויים כשאומרים לו "מנקי". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבלוגים שאתה מתאר נועדו לספק סוג אחר של צרכים וסיפוקים מהאייל הקורא. מדוע אתה חושב שיש ניגוד ביניהם? יכול להיות שהזמן או הסבלנות שלך מוגבלים, אבל אז השאלה איזה צרכים או רצונות שלך חשובים יותר. עניין אישי לחלוטין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק. הגעתי למסקנה דומה ב תגובה 204668 הדברים שלי נכתבו בתגובה ל תגובה 204614 שם טען גדי ש"הגעתי למסקנה מעניינת, ואשמח לשמוע דעות נוספות בעניין: לשמוע על רגשות של אחרים - אהבה, שנאה, כעס, קנאה, וכו' - זה ממש לא מעניין... " |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי דוסטוייבסקי והימורים, נראה לי שהוא התכוון ל ''הקוביוסטוס'' ולא ל ''החטא ועונשו''. לגבי השאלה הכללית, האם ועד כמה (מ)המחבר מצוי בדמות הראשית, וספציפית אצל דוסטוייבסקי, אין טעם להיכנס לכך כאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי שאמרתי, לא קראתי את הספר הזה. קראתי רק את החטא ועונשו והאחים קאראמאזוב. השאלה המדוייקת כאן היא לא האם המחבר מצוי בדמות הראשית, אלא עד כמה הספר מנסה לתאר מציאות "אותנטית" ואנשים "אמיתיים" "כמוני וכמוך". עזוב אותך מאיוואן, אפילו דימיטרי הוא לא בדיוק "כמוני וכמוך", ובהחלט לא נמצא בנסיבות יומיומיות. אני דווקא אשמח לשמוע על ספרים טובים לדעתכם שזה מה שעושים: לוקחים דמות "כמוני וכמוכם" - חסרת כל ייחוד, ומכניסים אותה למאורעות יומיומיים. "מרת דלאווי" היה הספר היחיד שקראתי שאני זוכר שמסוגל להיכנס לקטגוריה הזו, ואמנם, הדמות הראשית בו די מעצבנת, בניגוד לדמויות המשנה הפחות סטנדרטיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא מקרה שיש פריחה של הז'אנר הזה (הו, שרון, שרון) במקביל עם הבלוגריות וה Cam. מצד הקוראים/צופים מציצנות תמיד היתה מצרך מבוקש, והשאיפה לעמוד באורות הבמה מספקת לכותבים את הרווח שלהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הז'אנר של Reality TV מעולם לא נראה לי אמיתי. הם יודעים שמצלמים אותם, הם יודעים או מנחשים הרבה פעמים מה הפרסים ולמי צריך להתחנף כדי להשיג אותם, ומעבר לכך, תמיד תהיתי מה החוזים האמיתיים שהמשתתפים בתוכניות השונות חותמים עליהם. מצד שני, אולי כל זה הוא חלק מה"מציאות". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הו, תודה. חיכיתי שמישהו כבר יכניס את ה-reality TV לדיון, כיוון שגם לדעתי יש קשר חזק מאוד בין השניים. נראה שהחוויה אותה כולם מחפשים היום היא החוויה האותנטית/מציצנית, בין אם באינטרנט או על המרקע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, למרות שזו השאלה השחוקה ביותר הקיימת, יהיה נחמד אם מישהו יסביר לי מה בין ''ריאליטי'' טי וי ו''אותנטיות''. אלו שני הדברים המנוגדים ביותר שראיתי מימיי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אסייג: לא אותנטיות, אלא אותנטיות-לכאורה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה כל העניין - מה שמחפשים בסדרות ריאליטי הם בדיוק אותם רגעים של "אותנטיות" - הרגעים שאנשים שוכחים שמצלמים אותם, ועושים או אומרים משהו רק כי הם מרגישים ככה באותו הרגע. הם נדירים בסדרות הללו, אבל זה בדיוק מה שהופך אותם לכל כך טובים. ולא, הדבילים מפרוייקט Y עושים סקס זה לא רגע של אותנטיות. אבל גם לזה רבים חיכו1. 1 לא אני, כי לא ראיתי. בכלל אין לי Yes. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הרי כל קטעי הפספוסים מספקים הרבה יותר אותנטיות מזה, וכמו כן כל תוכנית מצלמה נסתרת פשוטה הייתה מספקת את אותו אפקט. אני לא חושב שהאהדה לריאליטי טי וי נובעת מה''אותנטיות'' של כמה רגעים ספורים בתוכם. (אני אישית חושב שזה בגלל הצורה המלאכותית שבה הם מקרבים בין ''האיש ברחוב, כמוני וכמוך'' לתהילה, לזוהר ולפרסום, אבל זו סתם דעתי האישית והלא מבוססת). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אותי אישית התכניות האלו משעשעות לא בגלל התהילה של האיש הקטן, אלא בגלל הגיחוך בו הם כולם מתנהגים והקלות בה אני, כצופה מהבית, יכולה ללגלג על טפשותם/תמימותם/חוסר התרבות שלהם. זה מיד גורם לי להרגיש חכמה, נורמלית, תרבותית ומשכילה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו פחות או יותר גם הסיבה למה צופים ברוב הסיטקומים, בעיקר הוולגריים יותר, לא? על כל פנים, סליחה שאני דוחף את השאלה הזו לכל מקום, אבל האם בשבילך יש ל"אותנטיות" חשיבות? אולי ה"אותנטיות" באמת באה לידי ביטוי בטפשות/תמימות/חוסר תרבות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לראות מישהו מעמיד פנים של טיפשות (כמו בסיטקום) בעיקר מביך אותי, לא מצחיק ולא משעשע (ומכאן סלידתי מהסיטקומים היותר-מטופשים). עם זאת, לראות מישהו, בעיקר אם הוא נראה נורמלי, מתנהג כמו אידיוט גמור *באמת*, עושה לי את זה. זאת אומרת, האותנטיות היא הדבר היחיד שימשוך אותי לתכניות הטלוויזיה המציאותיות. (ויש לציין שאני לא צופה בהן, כך שכל האבחנות הנ"ל מבוססות על חשיפה מאוד מוגבלת לז'אנר.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבנתי, תודה. נחמד לראות את הפנים הללו של ה''אותנטיות''. אני תוהה אם חסידיה המובהקים התכוונו אליהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מספר סדרות Reality TV מהעונה הנוכחית: The Littlest Groom גמד צריך לבחור בת זוג מבין קבוצה של גמדות ונשים רגילות.Forever Eden אוסף של נשים וגברים שנראים כאילו יצאו מפרסומת למכון כושר/קליניקת ניתוחים פלסטיים מתארחים במלון יוקרה על אי. בכל שבוע מגורשים חלק מהם על פי כללים שרירותיים ומשתנים (כך שאין אסטרטגיה ואפילו לא טקטיקה). השאר מקבלים עוד כסף.ואתם יכולים לנחש לבד מהם הנושאים של: Playing it Straight כמו שנגה כתבה, לא האנשים הקטנים (חוץ מהגמד) וגם לא רגעים של אותנטיות. סתם דרך זולה במיוחד למלא זמן אוויר.
America's Next Top Model |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה למה קוראים ''ייחוד'', ומה עדיין נחשב כ''כמוני וכמוכם''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא כנראה התכוון ל''המהמר'', ספר על מהמר כפייתי הנחשב לאוטוביוגרפי ביותר של דוסטוייבסקי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מהמר" זה "קוביוסטוס" ולהיפך. ספר זה של דוסטוייבסקי תורגם בעבר ל-"הקוביוסטוס" (הוצאת עם עובד) וזה העותק בו קראתי. בעקבות הערתך בדקתי ואכן יש היום תרגום בשם "המהמר": (ושימי לב לשורה הרביעית) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, תודה. אני קראתי בתרגום החדש ונהניתי מאוד (אם כי החוויה אינה דומה לחוויה הדוסטוייבסקית הרגילה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא השאלה על מעמד האותנטיות עלתה לא מזמן באייל. אתה הרי תגיב שונה לתמונה (המהממת) הזו: http://greatescapetravel.com/album/bear_fish_mouth.j... בידיעה שהיא אותנטית, מאשר לאותה תמונה בידיעה שהיא נעשתה בפוטושופ. הדלתא הזו בתחושה שלך בין שתי ההסתכלויות על אותה תמונה היא הערך באותנטיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העניין הוא שהעניין בתמונה הזו נובע מכך שהיא, לכאורה, תופסת סיטואציה שקשה מאוד לתפיסה "אמיתית", אבל קלה מאוד לעיבוד. האם גם בלוגים תופסים סיטואציה שקשה מאוד לתפיסה "אמיתית", אבל קלה מאוד לעיבוד? דומני שבדיוק ההפך, דווקא - קל מאוד לכתוב על סיטואציות אמיתיות, כי הן התרחשו במציאות, בעוד שלסופר בכל זאת יותר קשה לכתוב סיטואציה בדויה בצורה אמינה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |