בתשובה לאייל אלמוני, 08/03/04 9:54
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אנשים מפרסמים משהו באתר פרוץ לכל רוח, ש*הרעיון שעומד מאחוריו* הוא שכל מי שרוצה לקרוא, יכול לקרוא, ואחר כך הם באים בטענות לכך שמישהו מקשר לשם, וגורם לאנשים לבוא לשם? האם המושג "פרטיות" התעוות לחלוטין במוח האומלל שלהם, מרוב אקסהביציוניזם? התלונות של הבכיינים האלה ראויות לחלם, אני מתקשה להאמין שהסיפור הזה קרה באמת. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
יש אנשים שפותחים בלוג כדי להכיר אנשים חדשים ולא להמשיך עם החבר'ה הרגילים שמסביבם כל החיים כמו לנסוע למקום חדש, או לחו''ל, ופתאום כשהסודות הכמוסים מתגלים בפני החברים הרגילים הכל מתפוצץ כמובן שיש כאן התממות, וילדותיות- הרי יש בכולנו משהו מזה פחות או יותר |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מזדהה עם דברי האלמוני מעלי. מוח אומלל? אולי. אך השמצותיך מרמזות על חוסר הכרות עם מורכבות הנפש האנושית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מוזמן לפרט בפני את מורכבות הנפש האנושית, ולהסביר לי מדוע אין זה אומלל, (אלא "אנושי"?), לחשוף את עצמך ואז להזדעק שאנשים מסתכלים. גם דברים שנובעים מ"נפש מורכבת" יכולים להיות עלובים, ולהעיד על בעיה מוחית מסוג זה או אחר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתב ידיעות אחרונות עוקב אחרי הדיונים באייל ואז כותב: "...בין הכותבים יש המשתמשים בשמם האמיתי ויש דמויות הומוריסטיות, כמו זו של גדי אלכסנדרוביץ', הליברל המתחזה" ואז ממשיך ב 2-3 פסקאות הקורעות את דמותך לגזרים. מבין? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשאני כותב כאן (לא משנה תחת איזה שם) אני מודע היטב לכך שיכולים לקחת את כל מה שאני כותב ולקרוע אותו לגזרים. כלל ראשון בחשיפה: מי שלא יכול לסבול את החום, שיתרחק מהמטבח. כל אחד יכול להזדהות בתור "אייל אלמוני" ואם הוא לא עושה זאת, זה כי הוא רוצה שישימו לב לדמות ספציפית שהוא מציג. מי שלא יכול לקבל ביקורת על הדמות הזו, זה באמת הבעייה שלו. וביקורת לא קונסטרקיבית (ירידות מרושעות) היא דבר הרבה פחות מטריד, אגב, מאשר ביקורת רצינית, שמראה כמה שאני באמת אידיוט (אבל רק מכאלה דברים לומדים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כך, אתה אדם חזק יותר מרובנו 1. מנסיוני, כמעט אף כתבה בעיתונות בה מוזכר שמך אינה חיובית, אינה נעימה ואינה רצוייה אלא אם מקור פרנסתך הוא בפירסום. 1 הזנתי לבסיס הנתונים של השירות, למקרה שנאלץ לחקור אותך בעתיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שאני אדם יותר חזק. אני חושב שחטפתי כבר כמה מכות, ולמדתי לקבל אותן. מי שכל החיים מנסה להתחבא ולהגן על עצמו, סופו של דבר שכשנושפים עליו הוא נופל. מה קסטנר אמר על אלופי האגרוף בהקדמה של "הכיתה המעופפת"? ייתכן שאני באמת מגזים כשאני יוצא נגד הבלוגרים הבכיינים שמורידים את הבלוג שלהם עם הרמז הראשון שהרבה אנשים קוראים אותו - אבל ציפיתי שמי שמעלה בלוג יהיה בעל עמוד שדרה קצת יותר חזק. ככה עם כל מי שמעמיד את החיים שלו לפרסום בשדרה הציבורית. הרי זה סיכון ידוע מראש - ומי שלא רוצה להסתכן בו, לא חייב. אבל כנראה שתאוות הפרסום העצמי מכריעה את הכף בקלות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה די פשוט. אני, למשל, מנהל בלוג שפתוח לכל, אבל נקרא בעיקר על-ידי כמה חברים (וחברה, לוחשים לי כאן). מכאן ועד לרצות שיסלשדטו אותי, הדרך ארוכה. או, אם ניקח דוגמא קרובה יותר לליבנו - בזמנו התנפלה קבוצה של תלמידי כיתה ח' מבי"ס בהרצליה על אחד המאמרים שלי והשאירה, בהוראת המורה שלהם, סדרה של תגובות משועממות להפליא וחסרות ערך. כשבאתי לאותו בי"ס והתלוננתי בפני המנהלת על החדירה חסרת דרך הארץ הזאת, היא התפלאה בדיוק כמוך - אבל זה אתר שפתוח לכולם! כל אחד יכול לבוא ולהשאיר תגובות מטופשות שם! נכון, כל אחד יכול, אבל לא כל אחד עושה. וכשמפנים כמויות אדירות של אנשים לאתר קטן אישי ואינטימי, או אפילו לאתר ציבורי אבל עם קהל יעד מוגדר למדי, זה מרגיז. אז אנשים פנו אל אותו כתב של Yנט וביקשו ממנו להפסיק, או לפחות לתת התרעה לאנשים לפני שהוא כותב עליהם - והוא סירב! זו כבר חוצפה שלא תאמן. ופה בדיוק התחיל הבכי והנהי על המדור המטופש ההוא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אתה, כעיתונאי, חושב שעיתונאי צריך לבקש רשות מנשוא הפרסום לפני שהוא מפרסם? מדוע שכותב בלוג יהנה ממעמד שכזה? לדעתי האישית יש כאן איזה קונפליקט של אינטרסים, ואין לי תשובה טובה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאם קהיליה שלמה פונה אל אדם שמפרסם סדרה של כתבות, ומבקשים ממנו, יפה, לא לפרסם בלי לבקש רשות קודם, הדבר המנומס לעשות הוא - כמה פשוט, לבקש רשות קודם. משל למה הדבר? נניח שאנשים בונים סוכות בחג הסוכות, עבורם ועבור חבריהם, והנה עיתון ידיעות מחליט לעשות סדרת כתבות על הסוכות הכי מוצלחות, עם תמונות, תיאור המשפחה השוהה בהן, פלוס כתובת ומפה. עכשיו תחשוב שאת כל זה, הם עושים בלי לבקש שום רשות מאף אחד. והנה יום אחד, אור ליום רביעי של חול המועד סוכות, מגלה משפחת רוקח מרחוב ארלוזרוב 29, בת-ים, שהם מוצפים בכל מיני משעוממים שבאו לראות מה הולך בסוכה, ומה זו המשפחה המוזרה הזו, שהיה כתוב עליה בעיתון שיש לה "בן חולה בנפשו אבל חינני ומלא חיים" (נגיד). ולא רק זה - הם לא סתם באים להסתכל, הם גם מציעים הצעות ומעירים הערות ("זה הבן הפסיכי שלכם, זה? וואלה, מכוער!"). זה, אחד לאחד, מה שעשו בYנט. הם שלחו את כל בית ישראל (סניף האינטרנט) לסוכה של איזה מישהו. אני חושב שאם אתה רוצה לתת למישהו חשיפה חיובית, המינימום שאתה יכול לעשות הוא לשאול אם אותו מישהו רוצה בכך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תטל"א. לא שאלתי מה מנומס, שאלתי על העקרון, ואף הצבעתי על כך שלדעתי יש כאן קונפליקט. אחזור על השאלה: האם אתה, כעיתונאי, חושב שעיתונאי צריך לבקש רשות מנשוא הפרסום לפני שהוא מפרסם? מדוע שכותב בלוג יהנה ממעמד שכזה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני מפרסם בגלל שאני חושב שאני עושה טובה למפורסם - כמובן. כשאדם תורם בסתר, האם תוציא אותו מהארון בכוח, רק כי אתה רוצה "לעשות לו כבוד"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי אמר שמטרת הפרסום היתה להחמיא לבלוגים הנסקרים? המטרה היא פשוט אספקת תוכן לקוראים בנושא ש"התחמם" בתקופת כתיבת הטור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנושא היה המלצות על בלוגים. אני לא רואה שום הבדל בין זה לבין המלצות על סוכות מוצלחות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעצבן? מרגיז? קיבלתי. אבל מכאן ועד לבכייה לדורות על כך ש"חשפו אותם ברבים" ולהורדת הבלוג, יש מרחק כלשהו, לא? מה גם שבמקרה של בלוגים, אין כאן הפנייה של קהל יעד שאינו מתאים לאתר הלא מתאים - הרי הכתב כתב בדיוק עבור קוראי הבלוגים, אלו שממילא עבורם נכתבים הבלוגים מלכתחילה, בניגוד לזאטוטים (זה לא היה בכתבה על החתולים?) שרק מזיקים לדיון שבו הם משתתפים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור, ברור. התגובות היו רגשיות לגמרי, לא מעוגנות באיזשהו היגיון. אפשר להבין שהנחשפים מרגישים כך, ובאותה נשימה להבין שזה לא ממש רלוונטי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי שאלה, ומבלי לקחת צד, שכן מחד גיסא אני נוטה להסכים איתך, אך מאידך גיסא אולי אני (כמוך?!) משוחד לצד אחד כי מעולם לא כתבתי בלוג (בדיוק כפי שאלה כאן שכן כותבים בלוג נראים כנוטים לצד האחר): נניח שסופר מסויים מפרסם ספר. האם נרצה לטעון שכל ביקורת שלילית על הספר תתקבל ע"י הסופר באהדה והבנה ולצורך שיפור? (או לצורך העניין, כמה סופרים ישנם שאפילו ביקורת אחת שלילית מסוגלים לקחת באובייקטיביות) - שאלה רטורית. ניתן כמובן לטעון כי הסופר מייעד את כתביו (אם אכן מדובר על סופר שמייעד את כתביו, כלומר, סופר שבפירוש יש לו מטרה נוספת על עצם הכתיבה, ונוגעת לפירסומה - מה שהופך את האנאלוגיה לבלוגים קרובה יותר) לקהל מסויים, ומכאן, כל קהל שקורא את סיפרו ומתקיף אותו באנטגוניזם מובהק, הוא הרי הקהל ה"לא-נכון" של הספר, ומבחינת הסופר שיילכו לעזאזל. לעומת זאת, אם הסופר יחשוב שהביקורת מגיעה ממישהו שכן שייך לקהל היעד, הרי שייתכן כי יסכים לקבל אותה ב-face value, לא יתעצבן, ואף ילמד וישתפר. האם לדעתך נסיון לערוך אבחנה כזו בין כותב לקורא דרך קהל-יעד יכול לספק תובנה טובה יותר לגבי התופעה כלפיה יצאת חוצץ? - השאלה המובטחת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תלוי למה אתה מתכוון ב"ביקורת שלילית". יש ביקורות סטייל "הספר הגרוע ביותר שקראתי בחיים שלי... יווו, איזה חרא!!!!!1" וכדומה, שאותן אף אחד לא צריך לקחת בצורה רצינית, ואפילו אם הן מופנות כלפי שיר סטייל "השקדייה פורחת לאיציק יש קרחת/בוקר בא אל העולם אני שאלתיאל קוואק" ביקורות רציניות, שבאמת מתייחסות למושא הביקורת, ומסבירות מה טוב, מה לא טוב, בלי להתחיל להתלהם ולהשליך עלבונות אישיים על הכותב - ראוי שיתקבלו בהבנה על ידי הסופר ולצורך שיפור. כמובן, ייתכן שלא יתקבלו לא בהבנה ולא באהדה, מותר, אבל זו בעיה של הסופר, לא של הביקורת. להגיד "שילכו לעזאזל" על מי שאינו קהל היעד זה די קיצוני. יותר הגיוני להגיד "הם צודקים בנקודה הזו והזו, אבל אני לא מעוניין בנקודה הזו והזו בסיפור שלי, אז מבחינתי זה בסדר." ייתכן שמחר הסופר יהיה מעוניין בנקודה הזו והזו, ואז בספר החדש שלו הוא יקח לתשומת לבו את מה שכבר אמרו לו על זה. עכשיו להודאה המבישה - אני לא ממש מבין את האנאלוגיה שלך. לבלוגר יש קהל יעד - כן. אבל לא שמעתי שיש לו "ביקורת". ממה שאני הבנתי, זעמם של הבלוגרים יצא לא על כך שניתחו בביקורתיות את הבלוג שלהם (שזה בפני עצמו דבר מוזר להתקומם עליו) אלא על זה שנתנו לו חשיפה גדולה והכניסו אותו לתודעת הציבור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטור לא כלל שום מילת ביקורת, אלא "סקירה" בלבד - תיאור קצר של הבלוג, ציטוט קטעים רלוונטיים והפניה אליו. כמו preview של סרט קולנוע. אגב, למה אתה חושב שכותבי הבלוגים כאן נוטים להזדהות עם ה"בכיינים"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שכתבתי היה: "מחד גיסא אני נוטה להסכים איתך, אך מאידך גיסא אולי אני (כמוך?!) משוחד לצד אחד כי מעולם לא כתבתי בלוג (בדיוק כפי שאלה כאן שכן כותבים בלוג נראים כנוטים לצד האחר)" כלומר, אני נוטה להסכים עם דבריי גדי אלכסנדרוביץ', בעוד הצד האחר הוא זה שנוטה לחלוק עליו. אבל עדיין גדול המרחק מלומר שהצד האחר נוטה להזדהות עם ה"בכיינים" - הוא יכול להסביר אותם, להבין אותם, לא להסכים שהם בכיינים ועוד ועוד. נדמה לי שגם תגובותיו של דובי וגם תגובותייך שלך נטו לכיוונים האפשריים הללו (בין אם נקרא להם הזדהות עם ה"בכיינים" ובין אם אחרת), ונדמה לי ששניכם מנהלים בלוג. מובן כי: א. ייתכן שאני טועה כאן בעובדות, ובמקרה כזה תקנוני. ב. אין לי עדיין "מדגם מייצג" כדי לצאת בהכרזות גורפות. לכן, סייגתי את דבריי ב-"נראים כנוטים לצד האחר", נראים, דרך משקפיי שלי... ד"א: שאלתך יכולה גם להתפרש כשאלה "מדוע לדעתך הפסיכולוגיה האנושית היא כזו הגורמת לכותבי בלוגים להזדהות עם כותבי בלוגים בכיינים", אבל נדמה לי שלא לכך כיוונת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש אנשים שאוהבים להשתזף בעירום. אני משער שרובם לא היו רואים בעין יפה אם היו מצלמים אותם ומפיצים את התמונות בתפוצה ארצית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, כי כשאתה משתזף בעירום, אתה לא עושה את זה כדי שאחרים יראו אותך עירום, אלא כדי להשתזף - ואם אתה עושה את זה כדי שיראו אותך עירום, לדעתי זה אכן אומלל להתחיל ולבכות שרואים אותך יותר אנשים ממה שתכננת. ושוב - אני לא אומר שאין כאלו, כי בהחלט יש, אלא רק שזה דבר עלוב למדי, על פי ההשקפה שלי. אתה מוזמן לקרוא לי אדם קר, מרושע, מפלצתי, ילדותי וטיפש (אבל יותר מעניין לדעת למה אתה לא מסכים איתי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודאי שזה לא רציונלי להתלונן, ואולי גם קצת אומלל. אבל אפשר להבין שזו הרגשה אחת כששני אנשים רואים אותך על החוף, והרגשה אחרת לגמרי כשההורים שלך רואים את התמונה בעיתון כלל ארצי. אפשר להבין את ההרגשה של הבלוגריות שנחשפו, אפשר לא להבין אותה. קצת מיותר לשאול שוב ושוב ולבקש שיסבירו אותה, רק כדי לזלזל בה - מדובר בהרגשה, ועם רגשות והרגשות אין מה להתווכח. (וכל זה, תוך שאני מסכימה שלא היתה למתלוננות - או למתבכיינות - שום ''זכות'' להתלונן, לא מבחינה משפטית ולא מבחינת כללי הנטיקט). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני ביקשתי שוב שוב ושיסבירו את ההרגשה כדי שאבין למה *לא* לזלזל בה - אולי הסיבה שאני מזלזל היא איזה פגם אישיותי. יותר משהסבירו לי את זה, הסבירו לי עד כמה זה דומה לתמונות עירום. נו טוב. הרי הזלזול שלי במתלוננות הוא הרגשה, ועם רגשות והרגשות אין מה להתווכח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי ששמת לב, לא התווכחתי עם הזלזול שלך במתלוננות. ההרגשה - אולי כדי לתאר אותה, השוו אותה להרגשה שאחרי פרסום תמונות עירום בעיתון. הרגשה של חשיפה שאינה במקומה, שלא התכוונו אליה. אם מעניין אותך להבין את ההרגשה הזו, אולי תקרא מה שכתבו "המתבכיינות" בדיונים הרלוונטיים (יש הרבה קישורים ברשת, הנה אחד מהם: בכל אופן, יש הבדל גדול מאוד בין להבין את הרגשתו של מישהו, בין להזדהות עם הרגשתו ובין להצדיק אותו. אני יכולה להבין את הרגשתו של אדם שמרגיש נורא ואיום כי נתפס בגניבה מהסופרמרקט בפעם הראשונה בחייו. זה לא אומר שאני מצדיקה אותו (וזה גם לא אומר שאזדהה איתו, אלא אם אני מקשרת אותו או את המעשה שלו אל חיי שלי). לגבי "פגם אישיותי" וכל מילות התואר שהדבקת לעצמך בתגובה הקודמת - אתה אמרת. מחפש אישור או הכחשה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמרתי את זה בסרקזם, שמבוסס על התחושה שקיבלתי מחלק מהתגובות כאן, אבל ניחא, הדיון הזה ממילא נמשך יותר מדי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני די בטוח שחלק לא מבוטל מהאנשים שמשתזפים בעירום דוקא כן עושים את זה כדי שיראו אותם. בכל מקרה, גם אני מתקשה להבין את הבלוגרים שנרתעים מחשיפה. אני דוקא מחפש כמה שיותר חשיפה לבלוג שלי. הנה: איזכור הבלוג בתגובה חדשה באייל מביא ליותר כניסות ביומיים שאחריה מאשר פירסום פוסט חדש? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |