|
||||
|
||||
מצחיק, אבל אני רוצה להרחיב אופקים. אני רוצה לראות מה פספסתי כל השנים. אני מוכן כבר בשבוע הקרוב להגיע לחנות, ולרכוש את מיטב יצירות המופת הספרותיות של המאה הקודמת. אם כך, נזקק אני להמלצות. אילו ספרים - כמו למשל, ה'חטא ועונשו', נחשבים כקונצנזוס של איכות? אילו הם הספרים שאם לא קראתי, עלי להתבייש להראות פרצופי בציבור? (זאת באמת לא שאלה מתחכמת. אני באמת שואל בשביל לדעת.) |
|
||||
|
||||
ניג'וסים: אין סיבה להגיד שזה "מצחיק" שאתה רוצה להרחיב אופקים, בטח שאין סיבה להתבייש להיראות בציבור רק כי לא קראת ספרים מסויימים, ואני לא בטוח שאתה דווקא צריך להתעקש על המאה ה-19 (לזה התכוונת ב"מאה הקודמת", נכון?). קשה להאמין שיימצא פה, או באיזשהו מקום, קונצנזוס לגבי ספרי "חובה", אבל הנה כמה שאני אישית אהבתי, לאו דווקא ישנים כל כך, בסדר אקראי ובלי שום יומרות למקוריות: "לוליטה" של נבוקוב, "במערב אין כל חדש" של רמרק, "ירושלים" של לגרלף, "תשעה סיפורים" של סלינג'ר, "מאה שנים של בדידות" של מארקס, "סיפורים" של קאפקא, "הנדרסון מלך הגשם" של בלו ו"גן השבילים המתפצלים" של בורחס. ("חרפה", "יער נורווגי", "חוש השלג של העלמה סמילה" ו"כפרה" חדשים מכדי להיות קלסיקות, אבל מאוד כדאי גם). לא ציינתי סופרים עבריים, זו נראית לי כאילו שאלה אחרת קצת. בטח שכחתי אחרים, לא נורא. אם תצלח את אלה, נדמה לי שתוכל לצאת לרחוב בלי חשש. :-) |
|
||||
|
||||
ובעיקר Jude the Obscure. |
|
||||
|
||||
יו, איזה יופי! עשיתי את הפרויקט הזה עם זוגי לפני כמה שנים, אם כי למרות שכל הספרים נקנו, הוא לא ממש קרא אותם. ובכל זאת: "לוליטה" של נבוקוב חייב לפתוח את הרשימה, כי בעיני רבים, ואני ביניהם, זוהי היצירה הספרותית הגדולה ביותר של המאה העשרים, לפחות בארה"ב. אם כבר נשארים בארצות הברית, אז פ. סקוט פיצג'רלד, "גטסבי הגדול" נחשב, אבל אני מעדיפה את קבצי הסיפורים, כמו "ברניס מסתפרת", או "יהלום בגודל הריץ". המינגווי, "הזקן והים", למרות ש"למי צלצלו הפעמונים" נחשב יותר, לדעתי "הזקן והים" מהווה שיא ספרותי חשוב יותר. "מובי דיק" שייך אמנם למאה ה19, אבל אם כבר היינו בענין של גברים וים, ראוי לציין אותו. אנגלים: נו, "שר הטבעות", לא? עד לפני כמה שנים לא הייתי מעיזה, אבל סקרי מבקרים ודעת קהל מעידים שהציבור הבריטי התעשת והבין מה היה לו בידים (או על המדף) כל השנים האלו. ג'ורג' אורוול, מקובל להגיד "חוות החיות" או "1984", למרות שאני מחבבת יותר את "שאו את נס האספידיסטרה". אם אתה מכריח אותי להצמד דוקא למאה העשרים, אז אני נאלצת להשמיט את דיקנס, הארדי ואוסטן אהובי ("דיויד קופרפילד", "הרחק מן ההמון" ו"גאווה ודעה קדומה", בהתאמה). החטא ועונשו, אגב, יצא לאור ב1866. ממולצים גם "האמן ומרגריטה" לבולגקוב ו"החייל האמיץ שוויק" להאשק. |
|
||||
|
||||
לפני כמה ימים לקחתי מספרייה ציבורית פה באיזור (מערב אירופה) "רשימה נבחרת של ספרות אמריקאית ואנגלית". אם את רוצה, אני יכול להעתיק הנה את החלק העוסק במאה ה-20. (ותסלחי לי אם לא אציין כמה ספרים קראתי מתוכה) |
|
||||
|
||||
העתק נא |
|
||||
|
||||
הרי הרשימה, מחולקת לשני חלקים (201 כותרים, בסה"כ): (הערה חשובה - הרשימה הזו נוצרה אוטומטית אחרי סריקה ותהליך זיהוי OCR. ייתכן מאוד שנפלו בה שגיאות רבות בשל תהליך ההמרה מתמונה לטקסט. ניסיתי לתקן שגיאות אלו כמיטב יכולתי, אך כנראה שלא מצאתי את כולן.) 1900-1945 Bennet,Arnold. The old wive's tale. 1908 1945-היוםBowen,Elizabeth. Priends and relations. 1931 Buchan,J.S. The 39 steps. 1915 Buck,Pearl S. The good earth. 1931 Cain,James M. The postman always rings twice. 1934 Caldwell,Erskine. Tobacco Road. 1932 Cary,Joyce. The horse's mouth. 1944 Chesterton,G.K. The innocence of father Brown. 1911 Christie,A. Ten little niggers. 1939 Doyle,Arthur Conan. The hound of the Baskervilles. 1902 Dreiser,Theodore. An american tragedy. 1925 Du Maurier,Daphne. Rebecca. 1938 Du Naurier,Daphne. Jamaica Inn. 1936 Eliot,T.S. Murder in the Cathedral. 1935 Eliot,T.S. The waste land. 1922 Fante,John. Wait until spring, Bandini. 1938 Faulkner,William. Sound and fury. 1929 Faulkner,William. Light in August. 1932 Fitzgerald,F.Scott. The great Gatsby. 1925 Forster,E.M. A passage to India. 1924 Forster,E.M. A room with a view. 1908 Gallico,Paul. The snow goose. 1941 Galsworthy,John. The man of property. 1906 Greene,Graham. A gun for sale. 1936 Greene,Graham. The power and the glory. 1940 Hammett,Dashiel. Red harvest. 1929 Hemingway,Ernest. For whom the bell tolls. 1940 Hemingway,Ernest. A farewell to arms. 1929 Huxley,Aldous. Brave new world. 1932 Isherwood,Christopher. Goodbye to Berlin. 1939 Joyce,James. Dubliners. 1914 Joyce,James. A portrait of the artist as a young man. 1916 Lawrence,D.H. The Fox. 1930 Lawrence,D.H. Sons and lovers. 1913 Lawrence,D.H. The virgin and the gipsy. 1930 Lewis,Sinclair. Babbit. 1922 London,Jack. The call of the wild. 1903 Mansfield,Katherine. The garden party. 1922 Maugham,W.Somerset. Cakes and ale. 1930 Maugham,W.Somerset. Of human bondage. 1915 Maugham,W.Somerset. The painted veil. 1925 Miller,Henry. Tropic of cancer. 1934 Milne,A.A. The house at Pooh Corner. 1921 Milne,A.A. Winnie-the-Pooh. 1926 O'Neil,Eugene. Long day's journey into the night. 1940 Oppenheim,E.Philips. The amazing quest of Mr. Ernest Bliss.1929 Orczy,Baroness. The Scarlet Pimpernel. 1913 Shaw,G.B. Pygmalion. 1912 Shaw,G.B. Saint Joan. 1924 Shute,Nevil. Pied piper. 1942 Stein,Gertrude. The autobiography of Alice B. Toklas. 1933 Steinbeck,John. The grapes of wrath. 1939 Steinbeck,John. Of mice and men. 1937 Steinbeck,John. The red pony. 1937 Steinbeck,John. Tortilla Flat. 1935 Synge, John Millington. The playboy of the western world. 1907 Thurber,James G. The secret life of Walter Mitty. 1939 Tolkien,J.R.R. The hobbit. 1937 Waugh,Evelyn. Brideshead revisited. 1945 Waugh,Evelyn. A handful of dust. 1934 Waugh,Evelyn. Scoop. 1938 Wharton,Edith. House of Nirth. 1905 Wilder,Thornton. Our town. 1938 Wilder,Thornton. The bridge of San Luis Rey. 1927 Woolf,Virginia. To the lighthouse. 1927 Wright,Richard. Native son. 1940 Adams,Richard. Watership down. 1972
Albee,Edward. A delicate balance. 1966 A1bee,Edward. Who's afraid of Virginia Woolf. 1962 Alther,Lisa. Other women. 1984 Amis,Kingsley. Lucky Jim. 1954 Amis,Kingsley The old devils. 1986 Anonymous. Go ask Alice. 1971 Atwood,Margaret. Bodily Harm. 1981 Atwood,Margaret. Cat's eye. 1989 Ayckbourn,Alan. The norman conquests. 1975 Bach,Richard. Jonathan Livingston Seagull. 1972 Bainbridge,Beryl. Sweet William. 1975 Baldwin,James. Giovanni's room. 1956 Baldwin,James. Go tell it on the mountain. 1953 Baldwin,James. If Beale Street could talk. 1974 Ballard,J.G. Empire of the Sun. 1984 Bates,H.E. Pair stood the wind for France. 1958 Bates,H.E. The Jacaranda tree. 1949 Bates,H.E. The triple echo. 1970 Beattie,Alan. Love always. 1985 Beckett,Samuel. Malone dies. 1958 Beckett,Samuel. Waiting for Godot. 1952 Behan,Brendan. The hostage. 1962 Bellow,Saul. The dean's December. 1982 Bellow,Saul. Humboldt's gift. 1975 Bellow,Saul. Seize the day. 1956 Bernstein,Carl. and B.Woodward. All the president's men. 1974 Bolt,Robert. A man of all seasons. 1960 Boyd,William. A good man in Africa. 1981 Bradbury,Ray. Fahrenheit 451. 1953 Braine,John. Room at the top. 1957 Brookner,Anita. Hotel du Lac. 1983 Brown,Rita Mae. Sudden death. 1983 Bukowski,Charles. Post office. 1975 Burgess,Anthony. A clockwork orange. 1962 Byatt,A.S. Still life. 1986 Capote,Truman. In cold blood. 1965 Dahl,Roald. Kiss, kiss. 1959 Dahl,Roald. Someone like you. 1954 Deighton,Len. Funeral in Berlin. 1964 Delaney,Shelagh A taste of honey. 1957 Drahble,Mapgaret. The millstone. 1965 Durrell,Gerald. My family and other animals. 1956 Durrell,Lawrence. Justine. 1957 Ellieon,Ralph. Invisible man. 1952 Fowles,John. The collector. 1958 Golding,William. Lord of the flies. 1954 Graves,Robert. Goodbye to all that. 1957 Green,Hannah. I never promised you a rose garden. 1964 Greene,Graham. The third man. 1950 Greene,Graham. Doctor Fisher of Geneva. 1980 Greene,6raham. The tenth man. 1985 Guest,Judith. Ordinary people. 1976 Hartley,L.P. The go-between. 1953 Hartley,L.P. The hireling. 195? Heller,Joseph. Catch 22. 1962 Hemingway,Ernest. The old man and the sea. 1952 Hill;Susan. In the springtime of the year. 1974 Irving,John. The cider house rules. 1985 Irving,John. The world according to Garp. 1976 Jong,Erica. Fear of flying. 1973 Kerouac,Jack. On the road. 1957 Kesey,Ken. One flew over the cuckoo's nest. 1962 Kosinsky, Jerzy. Being there. 1970 Kosinsky, Jerzy. Cockpit. 1975 Le Carre, John, The spy who came in from the cold. 1975 Lee, Harper.To kill a mockingbird. 1960 Lessing, Doris. The memoirs of a survivor. 1975 Lessing, Doris. The summer before the dark. 1973 Levin, Ira. A kiss before dying. 1954 Levin,Ira. Rosemary's baby. 1963 McCullers,Carson. The member of the wedding. 1946 McEwan,Ian. The cement garden. 1978 Mailer,Norman. The naked and the dead. 1948 Mailer,Norman. Tough guys don't dance. 1984 Malamud,Bernard. The fixer. 1966 Miller,Arthur. Death of a salesman. 1949 Miller,Arthur. A view from the bridge. 1955 Mortimer,Penelope. The pumpkin eater. 1962 Mortimer,Penelope. The handyman. 1983 Murdoch Iris. The bell. 1958 Murdoch,Iris. Henry and Cato. 1977 Nabokov,Vladimir. Lolita. 1955 Nichols,Peter. A day in the death of Joe Egg. 1967 O'Brien,Edna. The country girls. 1960 Orton,Joe. Loot. 1967 Orwell,George. Animal farm. 1945 Orwell,George. Nineteen eighty-four. 1949 Osborne,John. Look back in anger. 1958 Paton,Alan. Cry, the beloved country. 1948 Pinter,Harold. The birthday party. 1958 Pinter,Harold. The caretaker. 1960 Plath,Sylvia. The bell jar. 1963 Potok,Chaim. The chosen. 1967 Pound,Ezra. Cantos. 1954 Powell,Anthony. A question of upbringing. 1951 Priestley,J.B. An inspector calls. 1945 Purdy,James. In a shallow grave. 1975 Reiss,Johanna. The upstairs room. 1972 Renault,Mary. The king must die. 1958 Rhys,Jean. Wide Saragosso Sea. 1966 Roth,Philip. Portnoy's complaint. 1969 Salinger,J.D. The catcher in the rye. 1951 Segal,Erie. Love story. 1970 Shaffer,Peter. Equus. 1973 Shute,Nevil. A town like Alice. 1950 Shute,Nevil. On the beach. 1957 Sillitoe,Alan. Saturday night and sunday morning. 1958 Sillitoe,Alan. The loneliness of the long-distance-runner. 1959 Singer,Isaac B. Shosha. 1978 Spark,Muriel. The girls of slender means. 1963 Steinbeck,John. East of Eden. 1952 Steinbeck,John. The pearl. 1948 Stoppard,Tom. Pzofessional Foul. 1977 Theroux,Paul. The mosquito coast. 1981 Thomas,Dylan. Under milk wood. 1953 Tolkien,J.R.R. The lord of the rings. 1954-1955 Tolkien,J.R.R. Farmer Giles of Ham. 1949 Townsend,Sue. The secret diary of Adrian Mole aged 13 3/4. 1982 Tyler,Anne. The accidental tourist. 1985 Tyler,Anne. Dinner at the homesick restaurant. 1982 Updike,John. Couples. 1968 Updike,John. Rabbit is rich. 1981 Vidal,Gore. Kalki. 1978 Vonnegut,Kurt. Slapstick or lonesome no more. 1976 Walker,Alice. The color purple. 1982 Waterhouse,Keith. Billy Liar. 1959 Webb,Charles. The graduate. 1963 Weldon,Fay. Praxis. 1978 Weldon,Fay. The life and loves of a she-devil. 1983 Williams,Tennessee. Cat on a hot tin roof. 1955 Williams,Tennessee. The glass menagerie. 1945 Wolfe,Tom. The electric kool-aid acid test. 1968 Wyndham,John. Chocky. 1968 Wyndham,John. The day of the Triffids. 1951 |
|
||||
|
||||
תודה רבה על ההשקעה! מעיון חפוז ראשון נראה שיש כאן משהו המאפיין כמעט כל רשימה מהסוג הזה שראיתי: תערובת של הצפוי-עד-מאוד עם התמוה קצת (מכל הספרים של וונגוט, או של ג'ון פאולס, דווקא אלה?) |
|
||||
|
||||
נכון, אם כבר קוראים את וונגוט עדיף להתחיל ב"עריסת חתול" או ב"בית מטבחיים חמש". מבין ספרי גרהם גרין אהוב עלי במיוחד "האיש שלנו בהוואנה", ואולי המשפיע מביניהם הוא דווקא "האדם השלישי". "הבתולה והצועני" של ד.ה לורנס הוא פחות מוצלח מאחרים, לטעמי. ואגב, מה עושה שם "סיפור אהבה" של אריך סגל? |
|
||||
|
||||
וגם - לקרוא את דשיאל האמט בלי להגיע ל-The thin man , האדם הרזה 1, זה לפספס המון. אגב, על האדם הרזה נעשתה סדרת סרטים ארוכה, לפחות השניים-שלושה הראשונים מביניהם משובחים. המתח ב"אדם הרזה" מתבסס לא על העלילה הבלשית, אלא על מערכת היחסים הצינית והמשועשעת בין הבלש לאשתו, ובהוליווד הצליחו לשחזר את זה יופי. 1 יצא בעברית די מזמן, בתרגום מאיר ויזלטיר, תחת השם "הצנום" (וראיתי אותו לא מזמן ב"קדמת עדן" בת"א ב-35 שקל!) |
|
||||
|
||||
נורה וניק- הדיוויד ומאדי של שנות ה30 ? יסלחו לי המעריצים, אני מעדיף את נורה הרגועה והצינית מההיסטריוניקה הנוסחתית של מאדי, אבל מה אני מבין? אפילו אסטא ( אסטרא? איך בדיוק קוראים לכלב?) עדיף בעיני על מיס דפסטו. |
|
||||
|
||||
ניטפוק: עכש"י Thurber,James G. The secret life of Walter Mitty זה סיפור קצר, או לפחות שם של אנתולוגיה של סיפורים שאחד מהם נקרא בשם זה1. תמיהה: דשיאל האמט כן וריימונד טשנדלר לא? הוא הרבה יותר שווה ופעם אכתוב לאייל משהו על ספריו של היוצר הזה2. 1 נדמה לי שתרבר לא כתב רומאנים כלל. אני גם חושב שזה דוגמא מצויינת לסופר שספרים קהו עם הזמן. 2 או שלא. |
|
||||
|
||||
אם כבר תמיהות, מוזר שארץ הישימון הוא ספר השירה היחידה שנכנס, לפחות במבט החשוב שלי. כלומר, מה וולאס סטיבונס וייטס? עז? |
|
||||
|
||||
הכוונה הייתה כמובן למבט ה*חפוז* שלי, לא החשוב. פרוידיאני משהו. |
|
||||
|
||||
אתה טועה, גם "Cantos" של עזרא פאונד הוא ספר שירה. (ברשימה המקורית היה גם ציון של מהו ספר שירה ומהו מחזה, אבל החלטתי להוריד את זה.) ייטס מופיע בחלק של הרשימה המוקדש למאה ה-19. |
|
||||
|
||||
וואלה, התחמק מבין עיני. האמת שמשני אלה ניתן אולי להסיק שהם מעונינים רק בפואמות ארוכות ולא באוספי שירה. |
|
||||
|
||||
איפה אני יכולה להשיג את הספר: Maugham,W.Somerset. The painted veil. 1925 תודה מראש...
|
|
||||
|
||||
הזקן והים נורא הזכיר לי את הספר בן 200 העמודים שכתב דוד לוי. (נפתח במילים "הרוכבים יצאו עם שחר" ומסתיים במילים "הרוכבים חזרו עם ליל") לעניות דעתי בין הקלאסיקות של המאה ה20 יהיו ספרים של קורט וונגוט ושל ג'ון אירווינג. |
|
||||
|
||||
את רצינית בעניין של מובי דיק? זה ממש ספר שנראה לי טרחני עד אימה. את מי מעניינים המאבקים האלה עם הלוויתן? |
|
||||
|
||||
שנה וחצי מאוחר יותר, ואני עדיין רצינית לגבי מובי דיק. מאבק של אדם בטבע פלוס בתור בונוס מבט די מדוייק אל חיים של אנשים שחיו בצורה מאד שונה מאיתנו. מה רע? |
|
||||
|
||||
אם כך אפשר להגיד שמובי דיק מעניין גם בחורות סקסיות וגם דודות טרחניות. |
|
||||
|
||||
טוב, אולי שה ספר גברי מדי בשבילי. מאבק האדם בטבע, ובמיוחד מאבקו בלוויתן, ממש לא מעניינים אותי. והם לוקחים חלק גדול מדי בספר כדי שההצצה לחיים שונים משלנו תקזז את זה. |
|
||||
|
||||
מילא מובי דיק (נשברתי עוד לפני שהגיעו לים, כנראה באשמתי) אבל מה כל כך מרשים ב"הזקן והים" (שאותו צלחתי עד הסוף, לא בהנאה יתרה)? גם כן המאבק של האדם בטבע? אם כבר מאבקים כאלו אני מעדיף את "אי המסתורין" של ז'ול ורן (שגם בו האנשים חיים בצורה מאוד שונה מאיתנו, אם כי לא ברור לי עד כמה המבט מדוייק). |
|
||||
|
||||
מה אתה משווה? הזקן והים הוא (לא יותר מ)עשירית האורך של מובי דיק. |
|
||||
|
||||
בהתאמה, הייתי מצפה שהוא יהיה מרתק (לא יותר מ)עשירית ממובי דיק. |
|
||||
|
||||
כמה שהסיפור יותר קצר ככה הוא יותר משעמם? זה הניסיון שלך? |
|
||||
|
||||
תזהר, אתה נטפל לבדיחות. ובכל זאת: אצלי אם משהו הוא מרתק, ככל שהוא יותר ארוך (ושומר על הרמה שלו) הוא יהיה יותר מרתק, מין אפקט מצטבר שכזה. אם הוא משעמם, כמובן שככל שהוא יותר ארוך הוא יהיה יותר משעמם. |
|
||||
|
||||
אתה התחלת. |
|
||||
|
||||
אני הייתי ממליץ להימנע מקריאת הקלאסיקות, גם הטובות שבהן, ובמקום זאת לצפות בעיבודים הטלויזיונים שלהן. כך למשל עיבוד הBBC הנפלא לג'יין אייר1, הסידרה הקנדית הנפלאה של ימי ילדותי על תום סויר והאקלברי פין2, העיבוד הצרפתי בכיכובו של ז'ראר דפרדייה לרוזן ממונטה קריסטו3 והעיבודים ליצירות באלזק4. יוצא מן הכלל אחד הוא כמובן שרלוק הולמס. מומלץ גם לקרוא את הסיפורים הנפלאים שלו וגם לצפות בעיבודים הטובים ביותר שנעשו לסיפוריו בכיכובו של ג'רמי ברט, גדול השחקנים שגילמו אותו5. מלבד זאת כדאי לקרוא סיפרות פופולרית טובה: דאמון ראניון, פי. ג'י. וודהאוס (שגם מומלץ לצפות בסידרת הסיטקום שנעשתה עפ"י ג'יבס וווסטר6), טולקין וכמובן, מדע בדיוני. ובנוסף, חמישה רומנים היסטורים ישראלים שכל אחד מהם כתוב בסיגנון יפה ומיוחד: *מלך בשר ודם - משה שמיר. *עד מוות - עמוס עוז. *עוזאי - ראובן קריץ. *הזמיר והזיקית - בנימין תמוז. *מר מאני - א. ב. יהושע. 1http://www.imdb.com/title/tt0085037/
2http://www.imdb.com/title/tt0078627/ 3http://www.imdb.com/title/tt0167565/ 4http://www.imdb.com/name/nm0051304/ 5http://www.imdb.com/title/tt0086661/ http://www.imdb.com/title/tt0090509/ http://www.imdb.com/title/tt0093971/ http://www.imdb.com/title/tt0095330/ http://www.imdb.com/title/tt0098765/ http://www.imdb.com/title/tt0102416/ http://www.imdb.com/title/tt0104688/ http://www.imdb.com/title/tt0104178/ http://www.imdb.com/title/tt0108855/ 6http://www.imdb.com/title/tt0098833/ |
|
||||
|
||||
מה ההודעה הזו אמורה להיות? בדיחה? לפני שמישהו מציע לאדם אחר לוותר על קריאה של ספרים נ-ה-ד-ר-י-ם ומציע לו כתחליף פארודיות טלוויזיוניות, אולי גם ינמק קצת? סליחה, נסחפתי, וגם לא ראיתי את רוב העיבודים המדוברים, אבל הספיק לי העיבוד ל"הרוזן ממונטה כריסטו" עם ז'ראר דפרדייה כדי לשרוף את הפיוזים. למי שלא ראה: מדובר ב"יצירה" שעושה צחוק מהספר, מקצצת על ימין ועל שמאל בפרטים הקטנים, שהם בדיוק הדבר היפה ביותר בו, ומשנה בצורה מזעזעת את הסיום כך שיהיה רומנטי ואופטימי יתר על המידה. ובכל מקרה, מניסיון החיים הדל מאוד שלי, יש לי מסקנה אחת: לא לראות סרטים כ*תחליף* לספרים. כתוספת, הם דבר נחמד, לפעמים. הרוזן ממונטה כריסטו זו לא יצירת מופת. זו ספרות כיפית, בדיוק כמו שרלוק הולמס. אם כבר היית יוצא נגד קוראי החטא ועונשו. ומה יש לך מתום סויר והקלברי פין? לא קריאים? |
|
||||
|
||||
הרומנים של המאה ה19 איטיים מדי וארוכים מדי לקורא של ימינו, בגלל התעכבות על פרטים שכיום בעידן הקולנוע והטלוויזיה היא מיותרת, ואני לא חושב שצריך להשקיע זמן בקריאה של כולם. (יש כמובן יוצאים מן הכלל כמו שר הטבעות.) העיבוד למונטה קריסטו מעביר יפה ובצורה מרתקת את העלילה, עם כל אילוצי הדחיסה כמובן של כל עיבוד. הדרמה בג'יין אייר מועברת טוב יותר בסידרת הBBC מאשר בספר (ותסלח לי טלה בר). הסידרה "הקלברי פין וידידיו" משלבת את שני הספרים ומציגה אותם בצורה טובה יותר ומענינת יותר ע"י הוספת פרטים כגון שוטר העיירה והתעללות אביו של האק בו, ללא הסיגנון המיושן והטרחני של מארק טווין (ויסלחו לי כל מעריציו) ובהצגה חזותית יפה של העיירה והמקומות שמגיעים אליהם האק וג'ים. כל זה כמובן שאינו נכון לגבי כל סידרה או סרט (ויעידו ההפקות השטחיות של הולמארק), אבל ישנן סדרות שאכן מתעלות על המקור הסיפרותי. |
|
||||
|
||||
הרומנים של המאה ה-19... שר הטבעות? |
|
||||
|
||||
שר הטבעות נכתב במחצית המאה ה20 אבל סיגנונו הפרטני (לפחות בתחילת הספר) כתוב בנוסח המאה ה19, מה שמרחיק ממנו קוראים רבים כיום. במיקרה זה שווה לעשות מאמץ ולקרוא את הספר שהוא יצירת מופת. במיקרים אחרים כמו ג'יימס פנימור קופר שמסביר לקוראיו העירוניים מה זה ביקתת ספר זה מיותר. |
|
||||
|
||||
אני לגמרי לא מסכים, אבל יקח לי זמן לחשוב על הסיבות. |
|
||||
|
||||
לשים את טולקין וקופר באותה סירה, זה טיפה בעייתי. מה, למשל, עם דוסטוייבסקי? הנאום שלו שמסביר למה יש לשרוף את ישו דליבא האינקוויזיטור הגדול, הוא גם כן מיותר? הוא הרי פרטני מאוד. |
|
||||
|
||||
אה? אני חושש שלא הבנתי אותך. בגלל המצאת הקולנוע והטלוויזיה, הקורא "של ימינו" לא יכול/מסוגל/צריך לקרוא פרטים? אני חושב שעל אחת כמה וכמה, בעידן של מדיות אינסטנט כמו הקולנוע והטלוויזיה, שנוטים לרוב לפשטנות יתר ולגישת זבנג וגמרנו, חשוב ורצוי שאנשים ימשיכו להכיר את האלטרנטיבה, לדעתי האישית כמעט תמיד תתעלה על העיבוד (ואם לא - קרוב לודאי שהעיבוד נעשה למשהו די חלש). שוב, חוששתני שלא ראיתי את כל הסדרות, אבל העיבוד למונטה כריסטו *לא* מעביר את העלילה. הוא מעביר עלילה אחרת, חלקים ממנה לא קשורים לספר או מעוקמים מעבר לכל זיהוי, ואת אותה עלילה הוא מצליח להעביר לא רע - אבל לטעמי האישי, ערך המוסף של אותה עלילה לא משתווה לעשירית מערך המוסף של הספר. למרות שאני מאוד אוהב את טולקין, אני מתקשה להבין למה אתה מעדיף אותו, שמתאר במשך דפים ארוכים את מנהגי עישון המקטרת של ההוביטים, על פני מארק טווין או אלכסנדר דיומא. ככלל, אני לא אוהב סיווגים של ספרים על פי תקופות, בבחינת "זה היה מתאים בעבר אבל בימינו לא". בני האדם הם אותם בני אדם, ההבדל, לכל היותר, הוא בדברים שהם התרגלו אליהם - וזה לא בהכרח טוב. |
|
||||
|
||||
תגובה 209127 |
|
||||
|
||||
תראה, נראה לי שאני במצב טוב. לא מזמן פלש לויקיפדיה מישהו שהתעקש לכתוב פעלים בגוף שני עם ה' בסוף כשדיבר לזכר (למשל: "זכותכה לחשוב כרצונכה") כשנשאל על זה, התחיל לקשקש משהו על זה שהארגונים הפמיניסטיים משתלטים על השפה העברית ומתעקשים על כתיבה של פניות בגוף שני בצורה אנדרוגנית. אנשים מעניינים. |
|
||||
|
||||
אוי ואבוי. חזי אציל התקיף גם את הויקיפדיה? |
|
||||
|
||||
אני מבין שלאיש יש היסטוריה? ואני סברתי שהוא בחור תמים... (יחסית). אכפת לך לפרט? לא בטוח שהוא עד כדי כך הזיק לויקיפדיה. הוא הוסיף המוני ערכים קצרים להחריד וחסרי כל מידע על כמעט כל נושא שבעולם, והתווכח איתי שעות בגלל שהתעקשתי לכתוב ניסוחים מתמטיים בערכים שעוסקים במתמטיקה, אבל מאחר שכולם נאלצו לנקות אחריו, הרבה ערכים שאחרת היו מתעלמים מהם להרבה זמן זכו לעבודה רצינית. לי אישית הוא גרם לכתוב את ההגדרות המשעממות של קמירות וקעירות, וחייבים לזקוף את זה לזכותו. |
|
||||
|
||||
המ... הבחור נוטה לפזר ברחבי האינטרנט את התיאוריה החדשה שלו לגבי הפיזיקה, משהו על חור שחור שיוצר גלקסיות, ויש לו אפילו תמונות מאד יפות שמוכיחות את זה! הוא תקף בחודשים האחרונים גם באייל וגם בפא"צ, שם אימץ את הכתיב המוזר שמוסיף ה"א (הלכתה, אמרתה וכו') למרות שגורמים עלומים רדפו אחריו וציינו כל מקום בו שכח להוסיף את הה"א שלו. ואלון עמית היה אומר: "טרחן כפייתי" דיון 1571 |
|
||||
|
||||
ומה דעתו על יציאת מצריים ומעמד הר-סיני? |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
חזי אציל עצמו הצטרף לדיון ההוא. דובי תהה בקול רם אם הוא זכאי לתואר טרחן כפייתי, ואז חזי הופיע והסביר בצורה מאוד משכנעת שכן. הפתיל מתחת לתגובה 176142. |
|
||||
|
||||
מאז שחזי הצהיר http://www.faz.co.il/reply?id=2034&rep=42698&... שהוא עבר לכתוב בויקיפדיה, אני מחפש שם את השטויות שלו, ולא מוצא. אפשר בבקשה לקבל קישור למאמרים שהוא כתב שם? בתמורה, קבל את יצירת המופת האחרונה של הבחור http://www.faz.co.il/thread?rep=43286 (בתגובה ל http://www.faz.co.il/story?id=2062). |
|
||||
|
||||
בבקשה: הייתי מציע לך להשתמש ב"צפה ב500 האחרונים", האיש מפציץ. אגב, אני מניח שרבים מהערכים שהוא כתב הפכו בינתיים למשהו קריא - הוא נתן מוטיבציה לרבים לתקן את מה שהוא עשה, וכבר ראיתי ערכים שהוא כתב, וששום דבר ממה שהוא כתב לא נותר בהם - פשוט כי הוא כתב שטויות. |
|
||||
|
||||
תודה, חשבתי שזה יהיה יותר משעשע. |
|
||||
|
||||
כל מילה בסלע. לכן אני ממליצה על הרומנים של המאה ה-18. |
|
||||
|
||||
היתה לי בראש ג'יין אוסטן, קודם כל. אבל עכשיו אני חושבת גם על ג'ונתן סוויפט (את מסעות גוליבר בגרסה המקורית הארוכה, גם ילדים יכולים לצלוח בהנאה). |
|
||||
|
||||
טריסטרם שנדי. מרתק לראות כמה ציניות ושנינות יש בסיפור ישן כל כך. ואם כבר הולכים אחורה, יש גם את סיפורי קנטרברי, שאני שמעתי מקלטות-אודיו מוקראות ב-Middle English מפי Prunella Scales ו, נדמה לי, מישהו בשם Richard Bebb. לא הבנתי כלום, אבל היה יופי. |
|
||||
|
||||
ג'יין אוסטין שייכת לתחילת המאה ה19 וספריה אינם אלא רומנים רומנטים העטופים באיצטלא של קלאסיקה. (כן, אני יודע, אני שוב פעם נחרץ אבל עובדה היא עובדה.) למאה ה18 שייכים גם דניאל דפו המשעמם והנרי פילדינג המשעשע. |
|
||||
|
||||
תיזהר, אתה מתחיל להישמע כמו אורי פז.. נמק לי בבקשה את קביעתך על ג'יין אוסטין. |
|
||||
|
||||
כל הספרים שלה עוסקים באותו נושא - בחורות מהפרובינציה מחפשות חתן. כאן נכנס גיבור שאיתו יש לגיבורה בתחילה תאקל בגלל שחצנותו/יהירותו/התנשאותו. רק לאחר מכן כשמתגלות תכונותיו הטובות מתממשת האהבה הפוטנציאלית ביניהם ומתבצעת החתונה הנחשקת. אם זה לא רומן רומנטי למשרתות, אז אני לא יודע מה זה. |
|
||||
|
||||
כן, ו"החטא ועונשו" זה על איזה צוציק שתופס גרזן ומתחיל לבתר זקנות, ואז יש איזה בלש מתחכם שמשחק איתו משחקי מוחות, וגם יש את הזונה הסטנדרטית! ממש סיפור בלשים בפרוטה! ובוא לא נדבר על "מאה שנים של בדידות", אופרת הסבון הזו. קל מאוד להציג כמעט כל ספר בצורה פשטנית על ידי תקצור העלילה שלו לכמה משפטים, אבל בכך מפספסים את העיקר. אם נקצר את "שר הטבעות" לכמה משפטים, נגלה שאפשר בקלות רבה לומר עליו "סיפור פנטזיה נוסחתית בסיסי" - לא יותר טוב מ"רומח הדרקון" או "הבלגריאד". |
|
||||
|
||||
כן, הרבה נופלים במלכודת הקריאה השטחית הזאת לגביה, כנראה בגלל עצלות מחשבתית ובגלל שהרושם הראשוני מטעה. זה כמו להגיד שהאודיסיאה היא ספר הרפתקאות לבני העשרה - גיבור שיצא למסע ובסוף חזר הביתה. או שהתנ"ך זה אוסף של אנשים שנולדו, חיו ומתו. ג'יין אוסטן שיקפה בצורה יוצאת מן הכלל קונפליקטים של בני זמנה (בעיקר בנות זמנה), שהיו לכודים בין אידיאלים רומנטיים נעלים ובין הצורך לעמוד בדרישות החברתיות הנוקשות והציניות, הסותרות את האידיאלים האלה 1. הגיבורות אצלה הן בנות זמנן טיפוסיות, אבל כאלה שמסיבה זו או אחרת לא מצליחות להשתלב במרקם החברתי (ירדו מנכסיהן, נחשפו לשערורייה משפחתית או מנסות לשנות את העולם ללא הצלחה). יש אצלה קונפליקטים של מעמד חברתי והישרדות (כמו משפחה שעושה כל מאמץ להתחתן לתוך החוג החברתי הקודם שלה, נדמה לי שזה ב"מידלמארץ"'). יש אצלה התנגשויות של תת-תרבויות שונות זו מזו (העירוניים מתוחכמים והאופנתיים מול הכפריים הפרובינציאליים). ויש אצלה דילמות של שיפוט ומתן אמון - ב"גאווה ודעה קדומה" הבחור הטוב מתגלה כבחור הרע ולהיפך. הכל מתהפך על פיו במשך הספר. ויש אצלה גם שאלות של הגשמה עצמית - ב"גאווה" עולה השאלה אם יש להתחתן מתוך אהבה, או רק בשביל נוחות כלכלית. הגיבורה תוהה על הדילמה ולבסוף מחליטה שלא תוכל למצוא את עצמה בנישואים "כלכליים", למרות שמשפחתה לוחצת עליה. ה"מרד" הזה מאוד מינורי, הוא מתרחש כולו בתוך המחוכים והתסרוקות המוקפדות 2 והגנים האנגליים המטופחים, אבל הוא יוצר אדוות קטנות במים שמביאות לשינוי. אלה לא שאלות "רומנטיות" גרידא, הן שאלות לגבי שמירת הזהות האינדיבידואלית בתוך הסדר הקיים, ושל ההכרה בתפיסות מקובעות ובדוגמות (ד' בחולם). ג'יין אוסטן כותבת על קיבעונות מחשבתיים של היחיד ושל החברה, ועל הניסיון והדרכים להיחלץ מהם. ההפי-אנד אצלה הוא לא "חיו באושר ועושר" סתמי, אלא חלק מפתרון כולל של הקיבעונות האלה, ותמיד הוא מלווה בהתפכחות לגבי התפיסות הקודמות של הגיבורה. זו גאולה בזעיר אנפין, ולא בגלל החתונה. מעבר לזה, אוסטן ניחנה בחוש הומור דקיק, ביכולת להעביר ניואנסים ובכישרון משובח לשזור חוטי עלילה זה בזה. ונכון, היא עוסקת בחברה ובאנשים, ולא בשאלות פילוסופיות ודתיות (כמו ספרים מסוימים גלגוליה של טבעת), ואין אצלה אף גיבורה שיצאה למסע בהודו או הלכה להרוג מדוזות (היא סופרת של המציאות ולא של מיתוסים, אוסטן). אבל אם על סמך זאת אתה פוסל אותה כ"רומן רומנטי", מה תגיד על אנה קרנינה או מדאם בובארי? שלא לדבר על רומיאו ויוליה, שמציגים רעיון דומה מאוד, רק עם סוף רע. 1 מבחינת הנושאים, אפשר להקביל בינה ובין הבמאי אנג לי (שגם הסריט ספר שלה) - גם הוא עוסק ביחידים "שונים במעט" ובניסיון שלהם להשלים עם קיומם בתוך החברה. סרטים שלו למשל: סופת קרח, מסיבת הנישואין וגם נמר דרקון(האחרון פחות קשור). 2 ואני לא קוראת אותה קריאה פמיניסטית, למרות שאולי היה אפשר. |
|
||||
|
||||
טוב, ענו לך כבר, ואני חותמת על כל מלה של המגיבים הקודמים. אבל אם לחזור רגע לנושא ההעברה ממדיום למדיום- ספרות-קולנוע במקרה הזה- הספרים של ג'יין אוסטין הם דוגמה טובה לספרות שבהכרח מאבדת הרבה במעבר למסך, מפני שאופי המדיום החדש מכתיב התמקדות בעלילה החיצונית, שהיא הדבר הפחות חשוב כאן. ולכן התוצר הסופי של העברת אוסטין לקולנוע עלול באמת להיראות כמו רומן למשרתות, אלא אם הבמאי מוכשר מאוד. דרמות פנימיות, שהביטויים החיצוניים שלהן הוא בהתרחשויות קטנות, ובאמירות מרומזות, זה משהו שרק ספרות יכולה לבטא בהצלחה מלאה. |
|
||||
|
||||
השאלה בשביל מה בכלל אתה קורא ספרות. אם המטרה שלך היא העלילה בלבד, אתה כנראה צודק. נראה לי שבד''כ מטרות הקריאה רחבות יותר. |
|
||||
|
||||
המטרה היא לא רק העלילה, אבל כשמתוארים בפירוט יתר מקומות וחפצים, הקריאה הופכת להיות מיותרת. היה בכך צורך לקוראי אותה תקופה. בימינו יש אלטרנטיבה. |
|
||||
|
||||
אולי זו השעה, אולי זו סתם אני שלא מבינה, אבל למה פירוט של מקומות וחפצים הופך את הקריאה למיותרת בדיוק? |
|
||||
|
||||
למה צריך פרטי פרטים של דברים שונים שרק משרים שיעמום על הקורא? (באלזק למשל הצטיין בכך מיצירותיו קוראים פוטנציאלים רבים.) |
|
||||
|
||||
אולי כי לפרטי הפרטים האלו יש משמעות? אם כבר תוקפים את באלזאק, את שלושים העמודים הראשונים של "אבא גוריו" אכן קראתי ברפרוף מסוים, כדי להצליח להמשיך אל המשך הספר. אבל, אז מה? אין משמעות לעובדה ש_אני_ בוחרת לדמיין איך בדיוק נראית האכסניה? באיזה גוון מדוייק של צהוב מלוכלך צבועה הדלת? כמה גדולה הגיבנת של בעלת המלון? אם אפשר להסתפק בסרט על חשבון ספר, אני לא רואה שום סיבה שבעולם שלא להסתפק בצילומים במקום ציורים. הם הרבה יותר מדוייקים. |
|
||||
|
||||
אה, אני מתחיל להבין. לדעתך בעבר היו הבריות צרי אופקים, כי לא היו מסוגלים לראות במו עיניהם את המראות המרהיבים שסופרים מתארים בספריהם. בימינו, מאחר שתמונה אחת שווה אלף מילים, עדיף לראות סרט מאשר לקרוא את המילים הרבות שמתארות דברים. זה נכון, אם באמת היו המילים הרבות נשפכות על תיאורים בנאליים ששקולים למבט אחד בתמונה. לא קראתי את קופר, ולכן אני חייב להודות שלא זכור לי מתי נתקלתי בסופר *כלשהו* שעושה את זה. דוגמא טובה היא שר הטבעות, שאותו אתה אוהב. למרות האיכויות הויזואליות המרשימות של הסרט, הוא לא מסוגל להוות תחליף לספר, גם מבחינת התיאורים. |
|
||||
|
||||
אבל זה כבר ענין אחר. העיבוד הקולנועי של שר הטבעות אינו עיבוד ראוי כלל לספר. (משלוש הקלאסיקות הגדולות של כל הזמנים - התנ"ך, שייקספיר וטולקין, רק שייקספיר זכה לעיבודים ראויים בקולנוע ובטלויזיה.) תגובה 85528 |
|
||||
|
||||
אתה יורד שם - ולגמרי בצדק - על הכשלים הרבים בעיבוד העלילה והדמויות של שר הטבעות לקולנוע, ועל זה אין שום ויכוח. אבל לדעתי, גם בתרגום הויזואלי, הסרט אינו תחליף לספר, למרות שבאספקטים הללו הוא מוצלח בהחלט. תיאור ספרותי הוא פשוט לא דבר שאפשר להחליף בתמונות, אלא לכל היותר להעשיר/להציע זווית ראייה נוספת. |
|
||||
|
||||
רשימת הקלאסיקות שלך מזכירה את רשימת הקומיקאים הגדולים של כל הזמנים: צ'רלי צ'פלין, הרולד לויד ואבי קושניר. (צר לי שאני מקניטה בשנית באותו פתיל. קשה להתאפק לנוכח הקביעות הנצחיות-לכאורה שלך). |
|
||||
|
||||
השארת אותי במתח. מי השלישי לדעתך? |
|
||||
|
||||
השלישי? ברצינות? אומרים שזה באסטר קיטון. |
|
||||
|
||||
הם צוות ולא קומיקאי יחיד (אחרת גם לורל והארדי היו נכנסים לרשימה). |
|
||||
|
||||
מכיוון שחזר הענין בתגובה זו, אתייחס אליה באופן עניני: היא נכתבה כתשובה למישהו שרצה לדעת איזה רומנים קלאסיים עליו לקרוא. בתגובה המלצתי לו להימנע מקריאת רומנים כבדים, משעממים ומיושנים ולקרוא במקום זאת סיפרות פופולרית קלאסית. מי שבכל זאת רוצה להתוודע לקלאסיקות, יטיב לעשות אם יצפה בעיבודים קולנועיים וטלויזיונים טובים שלהם. כך למשל אין צורך לצלול לספרי צ'ארלס דיקנס, ג'יין אוסטין ותומס הארדי. מספיק לצפות בעיבודים הדרמטים הנפלאים של הBBC. עדיף להשקיע זמן ועניין בקריאת כרך עבה של הארי פוטר מאשר בקריאת ספרים אלה. (גם אסימוב אמר שקלאסיקות לא צריכות להיות משעממות.) אפשר לראות בכך עצלות ושטחיות. אפשר לראות בכך גישה אחרת לקריאת ספרים. אחרי הכל, אנחנו לא בשיעור סיפרות שבו לומדים יצירות משעממות בגישה לא מענינת המעקרת את כל רוח הסיפור. גישה זו יכולה לקומם בעלי שמרנות מאובנת. ראש פתוח לתפיסות אחרות צריך לקבל אותה כלגיטימית ושווה בערכה לגישה הקונפורמית. ארתור קונן דויל ודאמון ראניון לא פחות חשובים מטולסטוי ודוסטויבסקי, בודאי ובודאי יותר מעניינים. ומי שרואה בכך גישה אהבלית (ולא 'הבלית'...), שיבושם לו. |
|
||||
|
||||
אחזור ואביע התנגדות להודעה הזו: ראשית, בהודעה המקורית שלך דיברת על לראות את הסדרות של "טום סויר", "הקלברי פין" ו"הרוזן ממונטה כריסטו" - שלוש מהקלאסיקות הפופולריות המהנות ביותר שקראתי. האם אלו ההגדרות שלך ל"רומנים כבדים, משעממים ומיושנים"? אז איך נקרא ל"יוליסס"? פרט לכך, גם בהודעה זו אתה חוזר על גישת ה"משעמם, משעמם, משעמם". אבל זה כנראה מאוד סובייקטיבי. דיקנס, למשל, לא שיעמם אותי, והאירוניה הדקה שלו זה לא משהו שיכול לעבור למסך הגדול. אגב, מאז שכתבת את ההודעה המקורית קראתי את "אידיוט" של דוסטוייבסקי, ונהניתי (כמעט) מכל רגע. הספר לא היה משעמם, אם כי אולי היה היסטרי יותר מדי בקיצוניות הדמויות וההתרחשויות בו. אתה צודק - אנחנו לא בשיעור ספרות, ולכן לא קראתי את הספר תוך שאני עובד עם ספר פרשנות צמוד ומתעלל בגופתה של כל מילה. מצד שני, הקריאה לא הייתה איזו מטלה או אתגר - היא הייתה בראש ובראשונה כיף. אבל כיף שערך המוסף שבצידו יותר גדול מזה של קריאת הכרך הרביעי של הארי פוטר, כבודו (הראוי) במקומו מונח. עוד דבר: יש בעיה רצינית להתדיין עם מי שאומר דברים כמו "גישה זו יכולה לקומם בעלי שמרנות מאובנת. ראש פתוח לתפיסות אחרות צריך לקבל אותה כלגיטימית ושווה בערכה לגישה הקונפורמית". זה בעצם אומר: "מי שחושב כמוני הוא איש מתקדם ופתוח, ומי שלא חושב כמוני הוא שמרן מאובן". ובכן, מה אני יכול לעשות? להגיד "מי שחושב כמוני הוא מבין מה זה ספרים ומי שלא חושב כמוני פספס את כל הרעיון שבספרים?" אנא. |
|
||||
|
||||
מי שלא מוכן לקבל גישות אחרות (ללא צורך להסכים איתן כמובן) הוא שמרן. מי שכן, הוא בעל ראש פתוח. |
|
||||
|
||||
זה פשוט לא נכון. מי שלא מוכל לקבל ''גישה אחרת'' כמו, למשל, אסטרולוגיה, הוא לא שמרן, סתם אדם סביר. ומי שכן מוכן לקבל ''גישה אחרת'' כמו, למשל, נומרולוגיה של שמות פרטיים, הוא לא בעל ראש פתוח, סתם אהבל. |
|
||||
|
||||
זה נכון לגבי דברים לא רציונלים שניתן להפריך אותם. בעניני תרבות אפשר לנקוט גישות שונות וכל אחת לגיטימית. |
|
||||
|
||||
גם לא נכון. גם אתה לא מקבל את הגישה האומרת שהדרך לשפוט את ערכה של יצירה ספרותית הוא לספור כמה פעמים מופיעה בה האות ג'. מי שכן מקבל את הגישה הזו, הוא לא בעל ראש פתוח אלא עוד אחד אהבל. ומי שיקום וימחה כנגדה הוא לא שמרן כלל וכלל (לא בהכרח), אלא סתם צודק. וכך, מי שאינם מקבלים את גישתך שאת בלזק צריך לראות בקולנוע, או ש"כשמתוארים בפירוט יתר מקומות וחפצים, הקריאה הופכת להיות מיותרת", הם אולי טועים, אולי דווקא צודקים, אבל בשום פנים ואופן לא אוטומטית "שמרנים". אם פלוני טוען בתוקף שכל הסופרים עד ג'יי קיי רולינג הם קקה והארי פוטר זו יצירה נשגבה, כל בעל "ראש פתוח" צריך לקבל את גישתו של פלוני (גם אם הוא לא מסכים)? שטויות. אפשר לחשוב שפלוני סתום ועדיין לשמור על ראש פתוח מלוא האופק. |
|
||||
|
||||
גישה שלא מקבלת את הטענה שקלאסיקות הן לא בהכרח קדושות, שעיבוד ויזואלי יכול להיות לא פחות טוב מהמקור ואף לעלות עליו ושספר צריך להיבחן עפ''י טיב הסיפור ולא עפ''י אנינות סיפרותית, היא גישה שמרנית בעליל. |
|
||||
|
||||
גישה שמנוגדת לגישתך כלל לא צריכה לטעון שקלאסיקות הן קדושות (הן לא, אם כי בשימוש במונח ''קלאסיקה'' חבויה ההנחה שזהו ספר שיש עליו קונצנזוס כלשהו), שעיבוד ויזואלי הוא בהכרח פחות טוב מהמקור (הוא לא, אם כי לרוב זה ככה, וזה מאוד תלוי גם בסוג הספר. ראה מה שאמרתי על ''הרוזן ממונטה כריסטו''. השווה זאת עם העיבוד הקולנועי של ''הנסיכה הקסומה'', ויש שיגידו גם ''בלייד ראנר'' וכו'). לא הבנתי את הטענה בדבר בחינה ע''פ טיב הסיפור ולא ע''פ אנינות ספרותית כי אין לי מושג מהי ''אנינות ספרותית''. כמובן שאני מתנגד לגישתך גם בלי לטעון את הטענה הזו. גישה שמנוגדת לגישתך פשוט צריכה להתבסס על העובדות - והעובדות הן שגישה שממליצה על פסילה אוטומטית של יצירות ספרותיות לטובת העיבודים הויזואליים שלהן זו גישה רעה, ולא שווה בערכה לגישה שאומרת, למשל ''צריך לתת צ'אנס להכל''. אנא, הפסק לקרוא ''שמרן'' למי שלא מסכים איתך. |
|
||||
|
||||
לפחות את הספר הצלחתי לגמור... |
|
||||
|
||||
תן לי לגלות לך סוד? גם לדעתי הספר טוב מהסרט. בספר יש רעיונות מענינים (כמו שאפשר היה לראות במאמרים על פיליפ ק. דיק כאן) ואילו לסרט, גם רוב תומכיו יודו, יש בעיקר אווירה. |
|
||||
|
||||
גם אני אוהבת את הספר יותר מן הסרט, אבל זה לא אומר שהוא פחות טוב. הוא פשוט שונה מאוד - גם בעיצוב דמות הגיבור (בספר הוא אנטי-גיבור), גם בתימות נוצריות ששולטות בספר, גם בסיום כמובן. |
|
||||
|
||||
אף אחד מהדברים שציינת לא מאפיין את מי שטענו כנגדך. אמרו לך בדיוק להיפך: שהיצירות הנ"ל יפות ומרתקות (לא "קדושות"), שהעיבוד הויזואלי מחמיץ את כל היופי, והביקורת התייחסה לתוכן הספר ולא לאיזושהי "אנינות". |
|
||||
|
||||
פרט לדברים הנכונים שאמר האלמוני, אעיר שיש כאן עניין סמנטי: אפשר להחליף את "שמרן" ב"ביקורתי" ואת "בעל ראש פתוח" ב"חסר כל חוש ביקורת", רק שאז אין למילים הללו קונוטציות רעות, מה? אם תשים לב, הגישה שלך, בדיוק כמו הגישה ה"שמרנית" שאתה יוצא נגדה, *פוסלת* סוג מסויים של ספרות: "רומנים כבדים, משעממים ומיושנים" שאתה "ממליץ להימנע מהם". לכן זו אינה גישה "פתוחה", אלא צרת מוחין בדיוק כמו ה"שמרנית" שנגדה היא יוצאת (שגם היא לא "אוסרת" על קריאת ספרים מסויימים, אלא "ממליצה להימנע מהם"). אתה מדבר על "לקבל, לא להסכים" ואני לא מבין את ההבדל העדין. הרי גם ה"שמרנים" לא נועצים קלשונות במי שמצדדים בעמדות שלך. אז האם הם "לא מקבלים" אותן? כיצד מתבטאת "אי קבלה"? לדעתי זה דיון סמנטי ודי מיותר. אז בוא נחזור לקרקע המציאות ונדבר לעניין ועם פחות ססמאות, בבקשה - כלומר, נדון בספרים עצמם. אתה אומר "ארתור קונן דויל ודאמון ראניון לא פחות חשובים מטולסטוי ודוסטויבסקי, בודאי ובודאי יותר מעניינים". יש שתי אפשרויות: או שנעשה כמוך ונדרוש לקבל את הטיעון הזה ללא סייג (ואז אפשר לומר גם שספרו החדש של בקהאם לא פחות חשוב מדוסטוייבסקי, בודאי ובודאי יותר מעניין), או שתנסה *לנמק* קצת ולהסביר מה רע בדוסטוייבסקי ומדוע דויל (המצויין) יותר טוב ממנו (מה זה ההשוואות הללו, בכלל? מה רע בלקרוא גם את דויל וגם את דוסטוייבסקי? שניהם מתחילים בדו'). |
|
||||
|
||||
מה משמעות "לקבל גישות אחרות"? להסכים איתן? לא מסכים איתך. זה לא הופך אותי לשמרן מאובן. להכיר בכך שיש כאלו? אני גם מכיר בכך שיש אנשים שכלל לא קוראים ספרים, אז מה? |
|
||||
|
||||
בדיוק אותה משמעות כמו לקבל העדפת ג'אז ורוק על פני מוזיקה קלאסית, ציירי המאה ה20 על פני אמני הרנסנס או שתיית בירה על פני שתיית יין - העדפות שבעלי טעם שמרני או גישה שמרנית יתקוממו כנגדן. (ושוב - לקבל גישה כלגיטימית אין פירושה להסכים איתה בהכרח.) |
|
||||
|
||||
כלומר, אם מתקוממים כנגד משהו (כלומר, לומר שלדעתך הוא לא טוב) פירושו שאתה שמרן. טוב, אולי נעזוב את הדיון הסמנטי המשעמם הזה ונדבר לגופם של ספרים? מה משעמם בדוסטוייבסקי? |
|
||||
|
||||
(שליחה ארז, אבל ההערות שלך נראות לי כנגועות בקרתניות ופיליסטיניות). הנה מאמר של אריק אסימוב מהני"ט, על בירות צרפתיות ובלגיות מסוג מיוחד בעלות איכות, מורכבות ותיכחום אניני בדומה (*בדומה* ולא מתחרה) ליינות מורכבים. |
|
||||
|
||||
והבעיה היא, ש(לפחות בעיני) דיקנס, אוסטן והרדי (מעניין שבחרת דווקא את שלושת אלו) הם קריאה מהנה מאד, שנעשית שלא לצרכי השכלה , אם כי גם זה חשוב, אלא לצרכי הנאה. את טולסטוי אני לא סובלת, אבל קראתי מספיק ממנו בשביל לדעת את זה. העניין הוא, שאם אמא שלי לא היתה מגישה לי את "אוליבר טוויסט" בגיל 10 לא הייתי יודעת שהוא כיף. ואם היא לא היתה אומרת לי (פחות או יותר במילים אלו) שב"גאווה ודעה קדומה" נמצא הגיבור הרומנטי הכי שווה מאז ארגורן, אז גם לא היתי מכירה את דארסי אהובי. להארדי הגעתי לבד. מה הנקודה שלי? אין לי ממש אחת. פשוט ציינת ברצף את שלושת הסופרים ה"קלאסים" החביבים עלי, אז החלטתי שזה אות שעלי להגיב. אם כי בעצם, יש נקודה: אם לא תנסה לקרוא את דיקנס, אוסטן, הארדי, מלוויל, ברונטה זו או אחרת, וכן, גם טולסטוי ודוסטויבסקי, לא תדע אם אתה נהנה מהם או לא. יכול מאד להיות, בעיקר אם תגיע לעניין בלי דעות קדומות ועם מהדורה טובה בתרגום טוב, שתגלה שחלק מהם אתה אוהב, חלק לא (והידיעה הזו, וההבנה מדוע, היא דבר שגם הוא מעשיר אותך כקורא), וחלק אתה שמח שקראת כי אמנם לא נהנית מהם במיוחד, אבל אתה מבין יותר טוב סופרים שהושפעו מהם. זה קרה לי עם ה.פ. לאבקראפט, שקראתי לאחרונה, לא ממש אהבתי, אבל מאז שקראתי אותו אני מבינה טוב יותר את עולם הדימויים של סופרים שאני אוהבת. |
|
||||
|
||||
אנחנו בהחלט לא בשיעור ספרות, ולכן "אין צורך לצלול לספרי צ'ארלס דיקנס ג'יין אוסטין ותומס הארדי". הצורך אכן לא קיים. אבל מי שמחליט לצלול בכל זאת, עשוי להנות מאוד. --- Xslf, שנמצאת בצלילה בתוך "אוליבר טוויסט" ונהנית מאוד, לא רק מהעלילה אלא גם מהכתיבה עצמה של דיקנס ומהאירוניה הדקה שיש שם. יהיה לי קשה להכניס את הספר הזה תחת "רומנים כבדים, משעממים ומיושנים". |
|
||||
|
||||
קראת את תגובה 253395 לפני שכתבת על "האירוניה הדקה" של דיקנס? אם לא, משעשע למדי. |
|
||||
|
||||
אממ... לא, לא קראתי את התגובה ההיא לפני שכתבתי את שלי :-) |
|
||||
|
||||
מצטער, אבל כחובב דיקנס מושבע, אני לא יכול לקבל את הטענה שלך ש''אין צורך לצלול לספרים'' הללו, שכן הם ''כבדים, משעממים ומיושנים''. זו גישה, נו, מה לעשות - אהבלית. |
|
||||
|
||||
כמה מאיתנו קראו את הומרוס? כמה את החטא ועונשו? (כשלמדנו את היצירה בתיכון, אם מישהו בכלל קרא, זה היה את התקציר.) עצם היותה של היצירה קלאסיקה אין פירושו של דבר שרצוי לקרוא אותה ויכולות בהחלט להיות העדפות אחרות. |
|
||||
|
||||
אני ניסיתי לקרוא את הומרוס ונשברתי אחרי שני עמודים (כנראה בגלל התרגום) ואת החטא ועונשו קראתי בתיכון לפני שהוכרחתי ללמוד אותו (הלימוד בכיתה היה ממש משעמם). עכשיו, בוא נשאל את עצמנו למה יצירות הן קלאסיקה. לרוב זה בגלל שבמשך זמן רב הן נקראו והוכר בערכן, כך שהן עמדו במבחן הזמן. על כן, בהגדרה של משהו כ"קלאסיקה" דווקא כן חבויה ההנחה שרצוי (לא חובה ולא הכרחי) לקרוא אותה, או לפחות לנסות. לא בגלל שמישהו בא ואמר "היי, תראו, יצירה ממש משעממת! בואו נגיד שהיא קלאסיקה ונתעלל בכולם!" אלא בגלל שהיצירה טובה, והרבה אנשים בהרבה תקופות הכירו בזה. |
|
||||
|
||||
תגובה 192868. |
|
||||
|
||||
משעשע, אבל כמובן שלא נכון. |
|
||||
|
||||
אני קראתי את כל החטא ועונשו (לא את התקציר). וגם את אנטיגונה של הומרוס. מי עוד? |
|
||||
|
||||
אנטיגונה היא של סופוקלס. אני חושב שלהומרוס מיוחסות רק האיליאדה והאודיסיאה מבין היצירות היווניות ה''מוכרות''. |
|
||||
|
||||
יש לאנטיגונה גירסה של הומרוס? אני מכיר (מהתיכון) של סופוקלס. |
|
||||
|
||||
אופס... עכשיו אני אחפש איפה לקבור את עצמי. האליאדה והאודיסאה, נכון? |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |