 |
והבעיה היא, ש(לפחות בעיני) דיקנס, אוסטן והרדי (מעניין שבחרת דווקא את שלושת אלו) הם קריאה מהנה מאד, שנעשית שלא לצרכי השכלה , אם כי גם זה חשוב, אלא לצרכי הנאה. את טולסטוי אני לא סובלת, אבל קראתי מספיק ממנו בשביל לדעת את זה. העניין הוא, שאם אמא שלי לא היתה מגישה לי את "אוליבר טוויסט" בגיל 10 לא הייתי יודעת שהוא כיף. ואם היא לא היתה אומרת לי (פחות או יותר במילים אלו) שב"גאווה ודעה קדומה" נמצא הגיבור הרומנטי הכי שווה מאז ארגורן, אז גם לא היתי מכירה את דארסי אהובי. להארדי הגעתי לבד.
מה הנקודה שלי? אין לי ממש אחת. פשוט ציינת ברצף את שלושת הסופרים ה"קלאסים" החביבים עלי, אז החלטתי שזה אות שעלי להגיב.
אם כי בעצם, יש נקודה: אם לא תנסה לקרוא את דיקנס, אוסטן, הארדי, מלוויל, ברונטה זו או אחרת, וכן, גם טולסטוי ודוסטויבסקי, לא תדע אם אתה נהנה מהם או לא. יכול מאד להיות, בעיקר אם תגיע לעניין בלי דעות קדומות ועם מהדורה טובה בתרגום טוב, שתגלה שחלק מהם אתה אוהב, חלק לא (והידיעה הזו, וההבנה מדוע, היא דבר שגם הוא מעשיר אותך כקורא), וחלק אתה שמח שקראת כי אמנם לא נהנית מהם במיוחד, אבל אתה מבין יותר טוב סופרים שהושפעו מהם. זה קרה לי עם ה.פ. לאבקראפט, שקראתי לאחרונה, לא ממש אהבתי, אבל מאז שקראתי אותו אני מבינה טוב יותר את עולם הדימויים של סופרים שאני אוהבת.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש