 |
פרט לדברים הנכונים שאמר האלמוני, אעיר שיש כאן עניין סמנטי: אפשר להחליף את "שמרן" ב"ביקורתי" ואת "בעל ראש פתוח" ב"חסר כל חוש ביקורת", רק שאז אין למילים הללו קונוטציות רעות, מה?
אם תשים לב, הגישה שלך, בדיוק כמו הגישה ה"שמרנית" שאתה יוצא נגדה, *פוסלת* סוג מסויים של ספרות: "רומנים כבדים, משעממים ומיושנים" שאתה "ממליץ להימנע מהם". לכן זו אינה גישה "פתוחה", אלא צרת מוחין בדיוק כמו ה"שמרנית" שנגדה היא יוצאת (שגם היא לא "אוסרת" על קריאת ספרים מסויימים, אלא "ממליצה להימנע מהם"). אתה מדבר על "לקבל, לא להסכים" ואני לא מבין את ההבדל העדין. הרי גם ה"שמרנים" לא נועצים קלשונות במי שמצדדים בעמדות שלך. אז האם הם "לא מקבלים" אותן? כיצד מתבטאת "אי קבלה"? לדעתי זה דיון סמנטי ודי מיותר.
אז בוא נחזור לקרקע המציאות ונדבר לעניין ועם פחות ססמאות, בבקשה - כלומר, נדון בספרים עצמם. אתה אומר "ארתור קונן דויל ודאמון ראניון לא פחות חשובים מטולסטוי ודוסטויבסקי, בודאי ובודאי יותר מעניינים". יש שתי אפשרויות: או שנעשה כמוך ונדרוש לקבל את הטיעון הזה ללא סייג (ואז אפשר לומר גם שספרו החדש של בקהאם לא פחות חשוב מדוסטוייבסקי, בודאי ובודאי יותר מעניין), או שתנסה *לנמק* קצת ולהסביר מה רע בדוסטוייבסקי ומדוע דויל (המצויין) יותר טוב ממנו (מה זה ההשוואות הללו, בכלל? מה רע בלקרוא גם את דויל וגם את דוסטוייבסקי? שניהם מתחילים בדו').
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש