בתשובה לאסף שרעבי, 22/01/04 13:44
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אסף, אם כך, ע"פ ניטשה, גם אותך פקד הדיימון הסוקראטי. התבונה הסוקראטית, כותב ניטשה, היא שעקרה את היסוד הדיוניסי מהטרגדיה היוונית והנחיתה עליה מכת מוות (לפי ניטשה בטרגדיה לשמה ממלאים תפקיד שני היסודות - האפוליני התבוני, והדיוניסי הייצרי, האקסטטי). הסוג הספרותי היחיד שהבין בו סוקראטס, כותב ניטשה, הוא המשל נוסח איזופוס. בעיני סוקראטס "האמנות הטראגית" לא הייתה בחזקת אומרת אמת, אלא פונה למי "שאין לו שכל", משמע, לא לפילוסוף. סוקרטס, מספר ניטשה, תבע מתלמידיו התנזרות מגירויים לא פילוסופיים כגון הטרגדיה, "ותביעה זו נשאה פרי במידה שכזאת, שמחבר הטרגדיות הצעיר, אפלטון, עשה מעשה ושרף מיד את מחזותיו למען הזכות להימנות על תלמידיו של סוקרטס." אולם, ממשיך ניטשה, דווקא מתוך הדחייה של הטרגדיה, נולד אצל אפלטון עצמו סוג ספרותי חדש (שברבות הימים, אליבא דניטשה, יוליד את הרומן המודרני). כמו הטרגדיה, שספחה לתוכה את כל האמנויות שקדמו לה, "הדיאלוג האפלטוני, אשר בהיותו פרי מיזוגם של כל הסגנונות והצורות הקיימים, הוא מרחף בין הסיפור והליריקה והדרמה, אי שם בתחום הביניים שבין שירה ופרוזה..." וכך "הדיאלוג האפלטוני היה כמו סירה שאליה הועלו כטרופי-ים השירה הישנה עם כל ילדיה: דחוסים עד אפס מקום וכנועים בחרדה רבה לאחד אשר על ההגה, לסוקראטס, וכך הם מפליגים לתוך עולם חדש, אשר עינו לעולם לא יכלה לשבוע את המראה הדמיוני של מסע זה. ואכן שימש אפלטון לכל הדורות הבאים מופת הצורה האמנותית החדשה, מופת *הרומאן*, שמן הראוי לראותו כמשל איזופי מתפתח לאין גבול..." |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כשהייתי ביסודי, לפני שהתחלתי לראות סרט בטלוויזיה, ביררתי בטרחנות ראויה לציון האם הסרט מבוסס על סיפור אמיתי. זה לא שנמנעתי מלראות סרטים שלא התבססו על מציאות כלשהי - למרות שגם זה קרה לא אחת - אלא שרציתי שיהיה ברור שמדובר פה בבדיה. איך אפשר להסחף בתוך סיפור שאני יודע שלא קרה מעולם והכל ממוחו הקודח של התסריטאי? איך אפשר להתרגש, להתפעם? זה הרי לא אמיתי. לא קרה באמת. זה סתם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה דעתך על בושם בריח ורדים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התבגרתי | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מעניין. אני לחלוטין לא יכול להזדהות עם תחושתך בנוגע לספרות, אבל הנה אנלוגיה מתחום אחר: יש עוד מישהו שמרגיש, כמוני, שצילום יפה הוא יותר יפה (או לפחות יותר מרשים, או מרגש) אם הוא "אותנטי" ולא מבויים או עשוי במחשב? אין לי הצדקה מוצלחת לתחושתי זו, אבל היא שם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
But it doesn't stop me from enjoying literary fiction. Or fiction-based cinema, for that matter.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אנחנו כבר שלושה. בספרות, ואולי ברוב האמנויות, נראה לי (לנו?) שאין חשיבות לפרטי תהליך היצירה (האם הסופר הגה מדמיונו או ראיין אנשים, כמה עלה להפיק את הסרט), אלא חשוב רק האובייקט האמנותי עצמו. למה בצילום זה אחרת? <ספויילר קל ל"סיפורה של גיישה"> סייג: כשקראתי את הספר הזה, קצת הצטערתי לגלות בסוף שזה לא סיפור אמיתי. אבל הדבר שינה רק במעט מאוד את יחסי לספר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי כי אתה מאמין (בטעות) שצילום הוא יותר "אותנטי" מאשר סיפור? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נראה לי. למה? בעצם, לא לגמרי ברורה לי האפשרות שאת מעלה. אולי אני מאמין בטעות שאמנות הצילום היא אמנות יותר אותנטית? (לא). אולי אני מאמין שצילום ספציפי הוא יותר אותנטי מסיפור ספציפי? (לא יודע. איזה צילום ואיזה סיפור?) מהשאלה שלך אני מסיק שכשאת מסתכלת על צילום, השאלה אם הוא טבעי או מרוטש או מבויים אינה חשובה לך. נכון? אם כן, כל הכבוד - באמת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המסקנה שלך לגבי שגויה. למסקנה *שלי* הגעתי, כיוון שקישרת בין המשקל הניתן למודעות לקיומו של תהליך היצירה ובין ההנאה מן היצירה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או-קיי, אני מודה, רווח לי קצת :-) רגע, אז אם המסקנה לגביך שגויה, גם אצלך יש משקל מסויים לתהליך היצירה. לא? בלבלת אותי. אני אכן מקשר בין מודעות לתהליך לבין הנאה במקרה של *צילום*; אם אצלך אין קישור כזה, אז אני חוזר לכל-הכבוד שלי, ואם יש, אז בטח יהיה יותר קל לך לנסות לנחש למה זה ככה אצלך מאשר למה זה ככה אצלי. אצלי אני באמת לא בטוח למה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי מפני שצילום, בניגוד לספרות, מתקשר אצלנו עם הצגה אובייקטיבית של המציאות. בסרטי טבע אני מוטרד מהידיעה שחלקם מבויימים, בעוד שכשאני רואה את מלחמת הכוכבים זה לא מפריע לי בכלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שהופך צילום ליפה הם (בין היתר) אספקטים אמנותיים כמו קומפוזיציה, שימוש נכון באור, וכאלה. זה נכון (כנראה) בין אם אתה מודע לקיומם של אספקטים אלה או לא. כאן אין, עקרונית, קשר ישיר לתיעוד מדוייק של המציאות. בצילום עיתונאי, ודאי שאתרגז אם עבדו עלי, אבל בצילום של עצי aspen בסתיו או של איש לא יפה במיוחד קופץ מעל שלולית, למה זה כאילו חשוב, ההצגה האובייקטיבית? משהו במה שאתה אומר כנראה נכון, אבל אני לא מצליח לשים את האצבע בדיוק על מה. לא בטוח שאני גם מסביר את עצמי טוב. אני מספיק מבסוט שערן והדר (וברקת? ואתה?) הבינו אולי למה אני מתכוון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאני מבין למה אתה מתכוון, כי אני מרגיש באופן דומה. אנסה שוב: כל האספקטים האמנותיים של הצילום מתלווים לקונטקסט של היותו *צילום* - משהו שמתקשר אצלנו, לא לגמרי במודע, להיותו כלי תעוד. רובם הגדול של הצילומים שראיתי בימי חלדי היו תעודיים, ואני מותנה לעשות את הקישור הזה גם בצילומים שאינם מתיימרים להיות כאלה. ההרגשה של "רימו אותי קצת" לא לגמרי נעלמת גם כשברמה תודעתית אחרת ברור לי שאין כאן רמאות בכלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבנתי. מעניין. אני צריך לחשוב על זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שבספרות אנחנו מצפים להצגה אותנטית של נפש האדם, גם אם הסיטואציה לא בהכרח אותנטית. ובאמת ספרים שיש בהם תחושה של ''זיוף'' בהבנת האדם הם ספרים לא מוצלחים בדרך כלל. ואילו ספרים שיוצרים תחושה של אמינות פנימית (שהגיבור באמת היה נוהג בצורה הזו לו היה בסיטואציה) מעוררים תגובות רגשיות. ואולי זו רק תחושה סובייקטיבית... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. אבל האי-מוצלחות של ספר כזה משתקפת, לדעתי, בספר עצמו כיחידה אוטונומית. בשביל "לעלות" על חוסר האותנטיות הזה לא צריך לקבל פרטים על היוצר ותהליך היצירה. כשאסף אמר בראשית הפתיל שהוא משתעמם מסיפורת בדיונית, חשבתי "איזו אבחנה משונה. מה אכפת אם הסיפור אמיתי או לא?". ניסיתי להביא לעצמי את המקרה של אמנות הצילום כדוגמה נגדית למצב שבו, כך נדמה לי, גם לי באופן כלשהו אכפת, למרות שאני לא בהכרח מרוצה מכך. אבל אולי זו אנלוגיה דחוקה בין שתי אמנויות שונות מדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל "ביום" של צילום הוא הרבה יותר משימוש בפוטושופ, והתחיל הרבה לפני שהגיע הפוטושופ. כל צלם שמפתח את התמונות שלו שולט על מידת החשיפה לאור, על אפקטים של צבע, פוקוס וכולי. בהנחה שאתה מסכים לאמירה הזאת, אני לא מבינה את דבריך הראשונים (אתה מתלהב יותר ככל שהצילום פחות מטופל? אבל כל צילום מטופל). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"כל צילום מטופל" לא סותר את השאלה של *כמה* מטופל. אני לא מדבר דווקא על פוטושופ, אלא גם נניח על העמדה של אנשים בסיטואציה *כאילו* טבעית. מרוב שלילות על ניחושים ומסקנות אני כבר לא מבין איפה *את* עומדת בנושא, אבל מילא. הנה דוגמה קצת יותר מדי נאיבית (צילום מפורסם של מנגלסן המלך): אם הייתי מסתכל מקרוב על הצילום ומזהה תפר-פחלוץ על הדב ו/או מוט מתכת קטן שמחזיק את הדג במקום ו/או צלמית של פוטושופ בפינה השמאלית למעלה שמעידה על כך שזו עבודה של שלושה layerים, הייתי מתבעס. הדוגמה היא קצת יותר מדי נאיבית כי אפשר לטעון שזה צילום שכוחו נובע מהיותו תיעוד, ולא מ"יופי אמנותי". אבל אותו דבר קורה לי גם עם צילום מבריק של רגע חולף בסיטואציה אנושית (אין לי דוגמה בשלוף), שאז אצטער לגלות שהיתה העמדה של הסובייקטים, או של צילום טבע-דומם יפהפה שהצבעים שלו עוותו לחלוטין הרבה מעבר למרחב המתאפשר ע"י חשיפה ופיתוח (נניח, עלי-שלכת כחולים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, זה צילום תיעודי מובהק. הוא קיבל ערך כמו-אמנותי כיוון שהוא מצולם בטבע יפה לעין, וכיוון שהוא עוצר את נשימתנו, בגלל הלכידה המדויקת של הרגע והפוזיציה. גיליונות נשיונל ג'יאוגרפיק מלאים בצילומים כאלה, כולם מרהיבים, ואף אחד מהם לא עוות בצורה קיצונית (אם אנחנו מדברים על דרגות). אבל אם על צילומים כאלה אתה מדבר, אתה מעריך צילום תעודי יותר מאשר צילום אמנותי. מן הסתם תעריך את אלכס ליבק ה"ספונטני" יותר מאשר את מייפלת'ורפ, שהכל אצלו מבוים ומדוקדק: או אולי צילום אמנותי בכלל אינו מספיק בעיניך כדי לקרוא לו אמנות, ואז אין טעם להשוות בין המניפולציות של אמצעי המבע שלו לבין המניפולציות שבהן עושים שימוש בספרות. (לדעתי, אומנם אצל ליבק הכל "אותנטי", אבל אלוהים יודע כמה פריימים טובים הוא זורק לפח בגלל שהם לא "סמליים" או "חזקים" מספיק. תמיד צריך לקבל שם בפריים אחד את החרדי, החייל והילדה הקטנה ליד הכותל. אבל מילא). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חלילה, חלילה. אני מאוד משתעשע מצילומיו של ליבק, אבל מפלת'ורפ זה משהו אחר, יפהפה ומיוחד. ובטח שזורקים פריימים לפח, כולם, גם ב-NG וגם האמנותיים. אם אני לא מצליח להעביר את הנקודה שלי ורק גורם לנחרות, בואי נעזוב את זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנחרות לא כוונו לתוכן ההודעה שלך - בסך הכל כתבתי בשעה מאוחרת ויש לי מעט חסימות בסינוסים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלון, הדיון הזה גרם לי לרצות להמליץ לך בחום על הספר "מחשבות על הצילום" מאת רולאן בארת. הספר הנהיר והמוצלח ביותר שלו, בעיניי, גם אם החשיבות שלו פחותה מזו של "מיתולוגיות". הוא תורגם לעברית בידי דוד ניב (הוצאת "כתר"), והשם המקורי הוא: La Chambre Claire
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הי, תודה. אני אחפש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גלעד, אני צריך עזרה עם הספר. אני כנראה באמת לא בנוי לפילוסופיה עכשווית - או שחסר לי ידע מסויים, או שפשוט (כפי שסוברים אחדים) אין בי את הגמישות המחשבתית הדרושה כדי לשכוח את המשמעות הרגילה של המילים ולהקשיב בתת-מודע. אם אפשר, ואני מבקש ברצינות ולא בציניות, קצת עזרה עם הסעיפים הראשונים בספר, אני אהיה אסיר. תודה! כבר שמתי הספר בסל הקניות ואז החלטתי לעלעל בעמודיו הראשונים בחסות אמאזון החמודים. אתם מוזמנים להצטרף פה: דלגו על התוכן והגיעו לסעיף 1 (עמוד 3). ההתחלה מבטיחה ואף מרתקת - בארת מספר על חווייה אישית של צפייה בצילום ישן. ההמשך קצת פחות ברור: I wasn't sure that Photography existed, that it had a "genius" of its own. התעלמתי בשמחה, בטח זה יתבהר בהמשך. קליק ואנחנו בסעיף 2 (עמ' 4). פסקה ראשונה: הקושי לסווג צילומים. כל סיווג שהוא, יהא זה אמפירי, רטורי, או אסתטי, הוא חיצוני לאובייקט,without relation to its essence, which can only be (if it exists at all) the New of which it has been the advent... We might say that Photography is unclassifiable. לא כל כך הבנתי את המשפט עם "the New". מילא. והלא הבעייה של "חיצוניות לאובייקט" קיימת בכל סיווג, ואם צילום איננו סוויג אז למה משהו אחר כן? בארת כותב "We might say", כאילו הוא לא קובע זאת בוודאות, אבל מכאן ואילך זו כבר עובדה. ניחא, לא נורא, באמת, סיווג זה לפעמים גישה משעממת ולא מאירת-עינים לניתוח ואם יש אלטרנטיבה מוצלחת אז יופי. אבל כעת בארת מנסה לברר את שורשי אי-הסדר הזה, שמונע מצילום להיות סוויג. בפסקה הבאה התחלתי ללכת לאיבוד.משפט ראשון - ברור. במשפט השני - זהירות, הוא ארוך - נחשו מי קופץ לביקור: In the Photograph, the event is never transcended for the sake of something else: the Photograph always leads the corpus I need back to the body I see; it is the absolute Particular, the sovereign Contingency, matte and somehow stupid, the THIS (this photograph and not Photography), in short, what Lacan calls the TUCHE, the Occasion, the Encounter, the Real, in its indefatigable expression. יש כמה אפשרויות. או שיש פה מונחים שאני לא מכיר, או שאין צורך להבין את המונחים ורק לזרום עם הטקסט ולקבל תחושה של משהו, או שאני טיפש (או מט) מדי, או משהו אחר. אם אפשר, באיזשהו מובן, להסביר מה כתוב כאן, ואיך זה קשור לבעיית הסיווג, אני ממש אשמח לדעת. בהמשך הפסקה עושים סיבוב דרך סנסקריט, מתרעננים עםit is wholly ballasted by the contingency of which it is the weightless, transparent envelope וחותמים במסקנה הבאה, וכאן נעצור עם הספר:This is why, insofar as it is licit to speak of A photograph, it seemed to me just as improbable to speak of THE photograph. הבעייה הכי קטנה כאן היא באנגלית: licit זה "חוקי", אז מה זאת אומרת "just as improbable"? אולי הכוונה ל-illicit? אבל מילא. מה, בשם ניקון ומה-Mamiya, כתוב בפסקה הזו? ההמשך לא עזר, לי לפחות. יש שם עוד טענות חריפות על מה יש בצילום ספציפי, signifier שכבר הבנתי שאני לא יודע מה זה, ועוד.אני בשיא הרצינות רוצה להיות פתוח. אולי ההתעקשות הדקדקנית שלי להבין משפט-משפט היא התניה מתמטית מגבילה? תשובה מצויינת - אם זה כך, אקנה את הספר, אקרא את כולו בלי להתעצבן (אני מסוגל, באמת. בסה"כ צילום זה נחמד), ונראה אז. אם אני כן צריך לצפות לראות פה טענות של-ממש ונימוקים - ובחיי שזה *נראה* ככה - אז קצת הסברים יועילו מאוד. כל מי שחושב שיש לו משהו לתרום, מוזמן בחום ובתודה מראש. הדיון שבו אנו נמצאים הזה הוא סקר על ספר, נראה לי שאנחנו יכולים לסבול את הסטייה מהנושא (עורכים יקרים, נא התריעו אם הגזמתי). שוב, תודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אל תאמר ''פילוסופיה עכשווית'', אמור ''פילוסופיה קונטיננטלית''. בעולם האנגלוסקסי תמצא פילוסופיה שבוודאי תבין יותר, אך אולי יהיה קשה למצוא שם דיבור על צילום. כחניך האסכולה הזו, לא אוכל לעזור לך עם בארת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"קשה יהיה למצוא שם דיבור על צילום": ההבדל בין האסכולות הוא בשאלות הנשאלות, או בתשובות הניתנות? בכל אופן, תודה על התיקון והתזכורת שיש גם פילוסופיה אחרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גיליתי שהשאלה הזו קצת יותר מורכבת מכפי שהיה נדמה לי ברגע הראשון. בפועל, השאלות שנשאלות הן אחרות, ולכן לא מפתיע שגם התשובות. אבל הכיוון היותר חשוב ומעניין הוא הפוך: נדמה לי שקו השבר העיקרי הוא אופי התשובות שרוצים לתת, וזה מכתיב שאלות שונות. ספציפית, הפילוסופיה האנגלוסקסית-אנליטית שואפת לבהירות מרבית, ולטענות שככל האפשר חושפות עצמן לביקורת. זה מכתיב שאלות מוגדרות היטב, ואולי במובן מסוים "קטנות" יותר. אבל נובע מכאן הדגש שלה על פילוסופיה של הלשון, של הנפש, של המדע ושל המוסר, וזניחת הפילוסופיה של האסתטיקה, התרבות והחברה? או שמא זה עניין מקרי יותר!? אני לא רואה מניעה עקרונית לדיון אנליטי בצילום: יהיו, מן הסתם, מונחי יסוד מעורפלים, אבל כל עוד אפשר לתחום אותם בבירור, זה בוודאי כשר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלון, אני מוכן לכתוב מה מחשבותיי על הסעיפים הללו, אבל אני באמת חושב שאם הנושא מעניין אותך, כדאי לך לקרוא את הספר כולו, גם אם ההתחלה שלו מעוררת חששות או חשדות מסוימים. הספר הוא מצד אחד אישי מאוד, ואיננו לוקה בתיאורטיות-יתר, או בהיצמדות לשפה טכנית קשה להבנה. אני חייב לציין כי בהתחלה (וממש בסוף) ישנם חלקים יותר "פילוסופיים", אפשר לומר, ויכול להיות שזה מהווה מכשול עבורך, וגם עבור קוראים אחרים (גם עבורי). זה מתקשר לדיון אחר שאתה מנהל כאן, אבל חשוב להבהיר כי זה לא מאמר מתמטי, ולא חובה להבין את הכתוב בצורה שלמה. לפעמים, הרושם שנוצר, בשילוב עם החלקים הברורים יותר, והדימויים שמועלים, הם הרווח האמיתי. ועכשיו, לחלקים עליהם הצבעת כבעייתיים (אני מביא בזאת ציטוטים בעברית מתוך תרגומו של דוד ניב): 1. "משמעותה של תשוקה מעין זו [ללמוד מהו הצילום "כשהוא לעצמו", ומה מייחד אותו משאר הדימויים. ג.ד.] הייתה כי מעבר לעדויות שממציאים הטכנולוגיה והשימוש המעשי בצילום ולמרות התפשטותם העצומה בימינו לא הייתי בטוח שהצילום אכן קיים וכי יש לו "גניוס" [כך במקור. ג.ד.] משל עצמו." ובכן, ברור לי למדי מהפסקה כולה כי בארת איננו מטיל ספק בקיומו של הצילום. הוא טוען כי הוא חושד כי יש בצילום משהו מיוחד, משהו נסתר ו"גאוני". משהו חבוי אותו הוא מנסה לחלץ במהלך הספר הזה. אם הדבר הזה איננו קיים, והוא איננו בטוח שהוא קיים, הרי שהצילום איננו קיים באופן שונה ממערכות הייצוג או הדימויים האחרות הקיימות בעולמנו. אין צורך להתעלם מקטע זה, אלא לקבל אותו בתור חלק מההקדמה לספר כולו. 2. "מי יוכל להנחותני? למן הצעד הראשון, המיון (ודאי שאנו חייבים למיין, ולאשש בדוגמאות, כל מכלול שאנו מבקשים להעמיד), הצילום מערים עלינו. החלוקות השונות שאנו כופים עליו הן בעצם אמפיריות (מקצוענים/חובבים), או רטוריות (נופים/דוממים/דיוקנים/עירום), או אסתטיות (ריאליזם/ציוריות), מכל מקום חיצוניות לנושא, ובלי קשר למהותו, היכולה להיות (אם היא קיימת בכלל) רק ה"חדש" שהתגלה בה, שכן את דרכי-המיון האלה אפשר בהחלט לנקוט גם לגבי צורות אחרות, ישנות יותר, של ייצוג. דומה שהצילום אינו ניתן למיון. ואז שאלתי את עצמי מה מקורו של אי-הסדר הזה." שוב, בארת יוצא פה למשימה: הוא קורא בצילום משהו אחר, משהו שונה מצורות ייצוג אחרות. אנו יכולים לכפות על הצילום קטגוריות מיון סטנדרטיות שונות, אך משהו נותר מחוץ להן. זו תחושתו. הוא מחפש מה נותר מחוץ למסגרת, מהי השארית אשר מבדילה את הצילום משאר הדברים, מהו הדבר הנוסף, ה"חדש", הקיים בצילום. (אינני יודע כיצד כתוב הדבר במקור – בצרפתית – אבל השימוש באות גדולה באנגלית כאן נועד להעצמה. חדש לא רק במובן של "לא ישן", אלא במובן של "לא מוכר עד כה", "משהו שטרם נחווה או קוטלג". זו טכניקה מקובלת למדי בטקסטים שכאלו. למשל, כאשר מאוחר יותר כתוב the Real, בהקשר ללאקאן, מדובר על מושג שלאקאן טבע, והוא מהווה חלק חשוב מהמשנה שלו. קטעים כאלו אין לקרוא מילולית, כי אם בהקשר המסוים בו הם נכתבים.) ובנוגע ל"We might say" (תורגם ל"דומה ש" בעברית), אני מזכיר שוב כי בארת יוצא מנקודת הנחה, ואז מנסה למצוא לה תימוכין. אינני מבין מה הבעיה כאן. הוא אומר: אני צופה בתמונה/ות, אני מזהה משהו יוצא דופן, משהו שאינני חש שקיים בסוגים אחרים של דימויים. אני רוצה לדעת מהו הדבר הזה. 2. [אני מוסיף את המשפט שהשמטת בתחילת הפסקה] "וזה הדבר הראשון שמצאתי: מה שהצילום מעתיק לעדי עד אירע רק פעם אחת; הוא חוזר בדרך מכאנית על מה שלעולם לא יוכל לחזור שנית בממשות. בתצלום לעולם אין האירוע נחרג והופך למשהו אחר; תמיד יוביל הצילום את העדות הדרושה לי אל הגוף שרואות עיני; הרי זה הפרט המוחלט, האקראי הריבון, עמום וסכל כלשהו, ה"זה" (תצלום זה ולא התצלום בה"א הידיעה), בקיצור, מה שלאקאן מכנה Tuché, הזימון, המפגש, הממשי, בגילוי שאינו יודע לאות." [וישנה הפניה לסמינר ה-21 של לאקאן, 1973, עמ' 53-56] אז מה יש לנו כאן: ראשית כל, ודאי שישנם כאן מונחים שאינם מוכרים למי שאינו מכיר את לאקאן. "הממשי", למשל, הוא חלק מהמשולש הלאקאני, זאת אני יודע. את השאר, אינני בטוח שאני מבין לחלוטין. אבל אני יודע לאן לפנות, אם זה מעניין אותי. ובכל זאת, אני חושב שאני יכול להבין מה בארת מנסה לומר לי. הוא רואה את החד-פעמיות של הצילום, אבל יחד עם זה, את הכוח שלו – הכוח שבהצגת משהו שהיה קיים. פעם. בטוח. משהו שאפשר אולי לומר שהוא היה קיים "על פני השטח". זה תיעוד של משהו, נקודה. והצילום מראה לי את הדבר הזה, שהיה קיים, וכבר איננו עוד. מבחינה זו, הוא מוחלט – התצלום הספציפי הזה עליו אני מסתכל כרגע. ואיך זה מתקשר לסיווג? כנראה שזה קשור איך שהוא לשארית עליה דיברנו קודם. ה"חדש" אותו אנחנו מחפשים. כלומר, בארת חושב שהוא מזהה פה משהו ייחודי. מה זה? האם זה באמת כך? כיצד זה בא לידי ביטוי, ומה המשמעות של זה? כדי לדעת זאת נצטרך לעבור מעל המכשולים, ולהמשיך הלאה. הבה נמשיך למסקנה, ונעצור (בינתיים, כולי תקווה) שם: 3. "משום כך, [משום שתצלום תמיד מצביע על דבר מסוים, ותו לא. ג.ד.] אף שרשאים אנו לדבר על תצלום מ ס ו י ם [כך במקור. ג.ד.] , נראה לי בלתי-סביר לדבר על הצילום [ה"א דגושה במקור. ג.ד.] (בה"א הידיעה)." מדוע זה כך? מדוע מפריד בארת בין הצילום הספציפי והצילום כדרך ביטוי? מה ההבדל בין צילום, ובין הקולנוע, למשל? או בין הצילום לציור? ובכן, בכך עוסקות הפסקאות הבאים, הפרקים הבאים, והספר כולו. אמת, יש בפרק הזה גם קטעים קצרים העוסקים בתורת הסימנים (שבארת היה בין ההוגים הראשיים בה), במסמנים-מסומנים וכן הלאה, אך לטעמי, החלק הזה הוא הפחות מרתק בספר. אם אינך יכול להתגבר על פסקאות אלו (כלומר, יש לך מה שקרוי בפיך: "התניה מתמטית מגבילה", ונדמה לי שלכך רמז יהונתן אורן, אם יורשה לי לנחש, כאשר הוא דיבר עליך כמייצג גישה מסוימת), יכול להיות שלא תיהנה או תפיק דבר מהספר; ואם כך, נותר לי רק להתנצל על ההמלצה הגרועה. אבל הרשה לי נא לצטט קטע (ארוך קצת), אשר אני מקווה כי יצית מחדש את אש עניינך (מתוך פרק 7): "ואז החלטתי לקחת לי למורה-דרך בבדיקתי את משיכתי לתצלומים מסוימים. שכן במשיכה זו, לפחות, הייתי בטוח. מה שם אקרא לכך? התקסמות? לא. תצלום זה שאני בוחר ואוהב אין לו דבר עם אותה נקודה נודדת המרצדת לפני עיניך ומסחררת את ראשך; מה שהוא מצמיח בקרבי הוא היפוכה הגמור של הקהות, משהו הדומה יותר להתרגשות פנימית, להתפעמות, גם לתהליך מסוים, לחצו של הלא-ניתן-להיאמר המבקש להיאמר. אם כן, מה יש כאן? מציאת עניין? רק לזמן קצר. אין אני צריך לבדוק את תחושותי כדי למנות את הסיבות השונות לכך שתצלום כלשהו מעורר בי עניין; אדם יכול לחשוק במושא המצולם, בנוף, בגוף שהתצלום מייצג; הוא יכול לאהוב או שאהב פעם את האדם שהתצלום מניח לנו להכיר מחדש; הוא יכול להיות מופתע ממה שעיניו רואות; להתפעל ממלאכתו של הצלָם או לחלוק עליו, וכיוצא באלה. אבל ההתעניינויות האלה הן פעוטות, הטרוגניות; תצלום מסוים יכול לספק אחת מהן ואילו אותי יעניין אך מעט; ואם אני מתעניין בתצלום אחר התעניינות עזה, אני מבקש לדעת מה יש בו שגרם לכך, שהמריץ אותי. וכך נראה שהמלה המתאימה ביותר לציין ציון (זמני) את כוחם של תצלומים מסוימים לשבות את לבי היא ה ר פ ת ק ה. תצלום אחד מעורר בי את טעם ההרפתקה, תצלום אחר אינו מעוררו." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע מה גובר בי על מה: ההתפעלות מאופן ומבהירות הניתוח שלך, או הכלימה על כך שאני מקשקש על דברים שאני לא מבין בהם. תגובה נהדרת, שיוצרת גם בי חשק לקרוא את בארת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה רבה, ואם כך - הרי שיצאתי ורווח כפול בידיי. וגם אני נהנה מאוד לקרוא את דבריך; אקווה כי לא הבנת מדבריי ההיפך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פונקטום! הספר כבר לא ברשותי, אבל על סמך זכרוני הרעוע, פונקטום הוא אותה נקודה שמושכת אליה את המתבונן בתצלום, אותו עוגן המקשר אותו למציאות שהצילום ייצג, המציאות שחלפה לה. פרט קטן כמו צורת הקשירה של שרוכי הנעליים של הדמות המצולמת. וזה להבדיל מסטודיום, הרקע ה"סתמי". אבל על זה לא ארחיב כי באמת עבר זמן ושכחתי. בכל אופן, זה מסוג הספרים שגורמים לך להתאהב במחבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמת ויציב, אבל הדבר הנפלא ביותר הוא להביט בתצלומים שבספר, ולחפש את הפונקטום הנ''ל בעצמך. לעתים, הוא לא שם. לעתים, הוא עוצר נשימה. (כמו בתצלום של ריצ'ארד אוודון, ''נולד עבד'' ) בכל אופן, אני מסכים בלב שלם עם המשפט האחרון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה "former slave", כאן? (כן, אני יודע שזה קטן מדי. רק רוצה לדעת אם זה זה. הפונקטום הוא האוזן הרצועה, או שזה פשטני מדי?). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. הגעתי בחיפושיי לאותו דף, אבל החלטתי שעדיפה שום תמונה מאשר תמונה באיכות נמוכה. אני לא בטוח מה היה הפונקטום, אבל התמונה הזו (בספר) נגעה בי מאוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יכול להבין למה, אפילו כשהיא כה קטנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה מקרב-לב על התגובה המפורטת. גרמתי לעצמי כנראה נזק תדמיתי עם המאמר הראשון שלי, כי כולם מסבירים לי בסבלנות שלא כל דבר זה מאמר מתמטי ולא הכל חייבים להבין. אני לא חושב שכל טקסט הוא מאמר מתמטי; אני כן אוהב להבין את מה שאני קורא; כשאני לא מבין בכלל, לרוב גם לא נותר בי רושם; ואפילו במתמטיקה קורה (הרבה) שהקורא מדלג על פסקאות קשות וממשיך. הבטחתי שאעשה זאת אם זו ההמלצה, ואני באמת מסוגל. הבנתי כל מילה (אני חושב) בהסבריך, ואני אקבל את עצתך, אקרא את הספר כולו ואקווה לקבל רשמים מעניינים. הדילמה שנותרה לי היא ש*אני* לא מצליח לעשות את התרגום ש*אתה* עושה מהטקסט של בארת להסברים שלך בעברית, גם אחרי שאני קורא את הפירוש שלך. אבל אין טעם, אני בטוח, שנתווכח עכשיו משפט משפט אם סביר לצפות מהקורא לעשות את התרגום הזה. אם חסרה לי תורתו של לאקאן, אני כנראה פשוט אתקע, ואם היא לא קריטית להבנת עיקרי המסרים, אני מאמין שאני אתגבר. הפסקה שציטטת מפרק 7 היא ברורה ויפה. אני סבור שהיא שונה מהותית מהפתיחה, ולא נראה לי שיש לנו ויכוח על זה. אם אתה מכיר את לאקאן, אולי תיאות להשיב על עוד שאלה: חסר-השכלה כמוני יוכל לקרוא בכתביו - נגיד, את הסמינר ה-20 - בלי לקרוא פסיכולוגים אחרים, ובלי לעבור דרך כל 19 הסמינרים הראשונים? או שתהא זו יומרה חוצפנית? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלון, חשתי צורך לענות לשאלה שהצגת בפניי בסוף תגובתך. אני, כמוך (אני מניח), וכמו רוב הכותבים והקוראים כאן (כנ"ל) חובבן גמור בתחום. מה שאני יודע, אם בכלל, אני יודע בשל תהליך אוטו-דידקטי הנובע מעניין. מעולם לא קראתי את הסמינרים של לאקאן, מהסיבה הפרוזאית (ואולי הקריטית, אבל על כך בהמשך) שהם כתובים בצרפתית, אותה אינני יכול לקרוא, לא תורגמו לעברית (על פי הידוע לי), ואינני חש בנוח לקרוא אותם באנגלית. אני חושב שאם תפנה ישירות לקריאת הסמינר ה-20 של לאקאן (הסמינרים האלו, אגב, החלו לאחר שלואיז אלתוסר, הפילוסוף הקומוניסטי הצרפתי המוביל של אותה תקופה, הזמין את לאקאן להרצות ב"אקול נורמל" בשנת 1962), ללא ידע מוקדם בסיסי בנוגע לפסיכואנליזה (קרי: לפחות הבנה טובה של פרויד), פילוסופיה מודרנית ופוסט מודרנית (ובמיוחד הגל, היידגר, סארטר, ומאוחר יותר גם דרידה), לינגוויסטיקה ותיאוריה מרקסיסטית (ופוסט-מרקסיסטית), יהיה לך קשה מאוד להבין את הנידון. כמובן שאין זה חובה לנסות להבין את המכלול כולו. אם נושא מסוים מעניין אותך (למשל, ניסיונותיו של לאקאן בערוב ימיו לעשות פורמליזציה לרעיונות שלו בנוגע לתת-מודע באמצעים מתמטיים, מה שהוא כינה Mathemes), תמיד אפשר לחפש ספרים או מאמרים העוסקים בנושא זה בעיקר, או בלבד. אינני חושב שזו תהיה יומרה חוצפנית, להיפך. כתבתי קודם שעניין השפה הוא אולי קריטי, משום שחשוב לי להבהיר משהו: לאקאן ערפל את דבריו *בכוונה*. הוא ניסה לגרום לקוראים ולמאזינים שלו לעבד את הדברים לאט. נהוג לומר כי לאקאן רצה כי יבינו אותו רק אלו המוכנים להתאמץ. זה אולי נשמע אליטיסטי ואפילו מטופש – הרי כל מדען רוצה לשכנע בצדקתו – אבל יש לזכור כי לאקאן דיבר ברמה תיאורטית מאוד, ועסק הרבה מאוד בשפה, במגבלותיה, ובמשמעותה. אם להיכנס קצת לפרטים, לאקאן טען כי השפה היא המודע (בניגוד לפרויד, אשר ייחס את המודע לתהליך החלטה לוגי/רציונלי), בעוד התת-מודע מציג בפנינו את המציאות של רגשותינו בצורה שאיננו יכולים להבין במלואה – דרך חלומות, למשל (בעוד פרויד מייחס את התת-מודע לתהליכי מחשבה אי-רציונליים). כלומר, על פי לאקאן איננו מסוגלים לחוות דבר שלא דרך השפה. השפה היא המתווך האולטימטיבי של כל התהליכים האנושיים. מבחינה מסוימת, ללא שפה – איננו קיימים בתור בני אנוש, לטענתו. משחקי מילים, דו-משמעות, "מעידות לשון" וכן הלאה, הם רגעים בהם התת-מודע מצליח לזנק מעבר לשצף השפה, ולחשוף בפנינו רבדים רגשיים שאיננו יכולים להיות מודעים להם בשום צורה אחרת. לאקאן משתמש בכל אלו בדבריו, ובכך, כפי שניתן לתאר, מקשה מאוד על תרגומם (זאת בנוסף לאופיים הטכני, והבעיות הרגילות שבתרגום מאמרים פילוסופיים). אני כותב זאת לא רק כתירוץ מדוע הכל נשמע כל כך מעורפל ו"באוויר", אלא גם בתור ניסיון למצוא הסבר לקשיים הסובייקטיביים בהבנת טקסטים שכאלו. אני בטוח כי אתה שולט באנגלית על בוריה ובכל רבדיה, אך כאשר ניגשים לטקסט שכזה, התרגום עצמו עלול להוות מכשול כמעט בלתי ניתן לדילוג, במיוחד כאשר הידע המוקדם בתחום הוא מוגבל. אני נכנס לכל זאת, משום שעבורי היה קל בהרבה להבין (ולנסות להסביר) את הקטעים הבעייתיים שהצגת מתוך "מחשבות על הצילום" לאחר ששבתי לספר בעברית, וקראתי מחדש את אותם הקטעים בעברית. האמת היא שאלמלא היה לי את התרגום, כנראה הייתי מתקשה מאוד לענות על בקשתך. (למרות שקראתי את "מיתולוגיות", למשל, באנגלית, והבנתי לא רע, אך עדיין יושב אצלי ספר אחר של בארת על המדף, בשם "A Lover’s Discourse", לאחר שנכנעתי מלהבינו לאחר כשני עמודים תמימים) בכל אופן, אני חושב שאפשר להבין וליהנות מ-"מחשבות על הצילום" גם בלי להבין את לאקאן. (ואגב, התדמית שלך לא נפגמה בעיניי, שכן נהניתי מאוד מהמאמר ההוא שלך) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גלעד, שוב תודה. נראה לי שרשימת התנאים-המוקדמים שציינת לקריאת הסמינרים של לאקאן כבדה לי מדי, והצרפתית שלי טובה מספיק בשביל לקרוא מאמרים מתמטיים ולא יותר. מצד שני, קיבלתי מאבי רשימה של כמה מקורות על הרשת הדנים (לדבריו, בצורה בהירה) בתורתו של לאקאן, אז אבדוק ואולי אגלה משהו חדש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שזה לא יהיה חצוף לבקש ממך שלכשתגמור לקרוא, תתקצר לנו כאן את מסקנותיך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא חצוף בכלל. אם אבין משהו, אכתוב תקציר. השאלה היא מה יקרה אם אבין משהו באופן תת-מודע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז תשתמש בפליטות קולמוס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שנה וחצי חלפה. הבנת משהו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במשך כחצי-שנה קראתי די הרבה על ואת כתביהם של לאקאן, דלז, לאטור ואחרים. דעתי הבסיסית לא השתנתה: ההיבטים הפסאוודו-המתמטיים בעבודתו של לאקאן הם חסרי-ערך לגמרי. לגבי עבודתו ככלל, וזו של דלז וגאטארי על פילוסופיה, ועוד דברים מסוג זה, אני יכול רק לבטא תחושה אישית: מלל נפוח בלי שום תוכן של ממש, שאיכשהו הפך לאופנתי. זה יחלוף, להערכתי, ואולי כבר חלף. ברור שאפשר להאשימני שאני לא מספיק מלומד כדי להביע דיעה. באיזשהו שלב איבדתי את הרצון לכתוב על כך. נדמה לי גם שהפוסט-מודרניזם הקשוח קצת איבד מומנטום; מצאתי את לאטור כותב ממש מכתבי-חרטה באתר שלו. אני עדיין ממליץ לכל מי שמתעניין בתחום לקרוא את ספרם של סוקאל ובריקמונט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מצאתי את לאטור כותב ממש מכתבי-חרטה באתר שלו". יש לך לינק? (מצאתי את האתר שלו, אבל לפחות לפי שמות המאמרים שעברתי עליהם אינני מצליחה לנחש למה אתה מתכוון). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאן, למשל: http://www.ensmp.fr/~latour/articles/article/089.htm...
" Do you see why I am worried? I myself have spent some time in the past trying to show "the lack of scientific certainty" inherent in the construction of facts. I too made it a "primary issue." But I did not exactly aim at fooling the public by obscuring the certainty of a closed argument—or did I?..." "What has critique become when a French general, no, a marshal of critique, namely, Jean Baudrillard, claims in a published book that the Twin Towers destroyed themselves under their own weight, so to speak, undermined by the utter nihilism inherent in capitalism itself—as if the terrorist planes were pulled to suicide by the powerful attraction of this black hole of nothingness?5 What has become of critique when a book that claims that no plane ever crashed into the Pentagon can be a bestseller? I am ashamed to say that the author was French too." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. מעניין. רק שתי הערות: ראשית, מלכתחילה היה בעצם מפתיע ש"קתולי טוב" כמו לאטור יהפוך לפוסט-מודרניסט. זה לא התחום המתאים לדתיים דווקא. שנית, כל טכניקה חזקה יכולה לפעול לטוב וגם לרע. תלוי איך משתמשים בה. ופוסט מודרניזם הוא טכניקה חזקה ביותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני עוד לא שוכנעתי בטענה האחרונה, אבל אולי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''הטענה ההאחרונה'' היא פוסט-מודרנית להפליא, כך שלא מפתיע שהיא לא ממש משכנעת אותך (ואותי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין שום דבר פוסט מודרני בטענה האחרונה. הרבה לפני הפ''מ כבר היו די פיסיקאים שהתעלפו מדאבה כשגילו שעבודתם הפורייה בפיצוח האטום הובילה גם לפצצת אטום, למשל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממתי "פוסט מודרניזם הוא טכניקה?" דה-קונסטרוקציה אולי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעיניי זו טכניקה. כלומר, הפ''מ נותן צורות פענוח שונות של טקסטים - ובהתאם גם של המציאות (שבפ''מ נתפסת גם היא כטקסט) שיכולות להיות פוריות מאוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי אין סיבה מיוחדת להתגולל על הפוסט-מודרניסטים. הנה מה שכותב סטיבן ויינברג, חזון התאוריה הסופית, "נגד הפילוסופיה" (פרק 7): "אין בכך כדי לשלול כל ערך מן הפילוסופיה, אשר חלק גדול ממנה אין לו שום קשר למדע. אינני מתכוון אפילו לטעון שאין כל ערך לפילוסופיהשל המדע, אשר נראית לי במיטבה כמעין ציפוי מבריק ונעים להיסטוריה של המדע ולתגליותיו. אולם אל לנו לצפות, כי היא תעניק למדענים של היום עצות מועילות כלשהן ביחס לדרכי עבודתם, או ביחס לממצאים הצפויים שזו תניב". הפרק הזה לא כל כך ממוקד, וקשה להביא ממנו מובאות ממצות, אבל באופן כללי הוא מתאר את הנזקים שגרמו למדענים הפוזיטיביזם והרלאטיביזם הפילוסופי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שנחמד הוא שכבר נתקלתי מספר פעמים בטענות לפיהן ללא פילוסופיה אין ערך לא למדע ולא למתמטיקה, ש''מבוססים על הפילוסופיה''. זו בהחלט לא נראית לי כמו התפיסה של הפוסט מודרניזם בלבד (למעשה, לא ברור לי אם הפוסט מודרניזם חושב ככה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למעשה ויינברג בפרק הזה מתאר איך כמעט כל התפתחות חשובה בפיסיקה (המכניקה של ניוטון, האטומיזם, התרמודינמיקה הסטטיסטית, המפץ הגדול, תורת הקוואנטים) נתקלה בהתנגדות מטעמים פילוסופיים ואפיסטמולוגיים. כלומר הצד השני טוען שלא רק שהמדעים יכולים לחיות בלי הפילוסופיה, אלא שזו גרמה ליותר נזק מאשר תועלת למדע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דרך אחרת לחשוב על זה יא שהתפתחויות חשובות בפיסיקה היו גם פורצות דרך מבחינה פילוסופית — הפיסיקה (או, כפי שנקראה בימים הטובים, הפילוסופיה של הטבע) היא בחזית הפילוסופיה! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע על סמך מה אתה אומר את זה, אם כי באותה נשימה אני יכול להוסיף שאני לא יודע אם יש לי מספיק ידע כדי להגן על הפילוסופיה. בכל זאת, הנה שתי נקודות: 1) יש לך תאוריה שאומרת שאם A אז B. התאוריה מנסחת את A ו B בצורה מופשטת וכללית. עכשיו, על סמך התאוריה אתה מציע מתודה שתבדוק סידרה של aים ואתה תצפה לראות bים, כשה aים וה bים הם אובייקטים או מופעים ספציפיים. השאלה היא מה סוג כזה של ממצאים ניסויים מחזק? האם הם בעצם מחזקים את התוצאות ולא את היחס בין התאוריה לממצאים? 2) בנוסף לתאוריה המפורשת, יתכן ובעצם שאתה משתמש גם בתאוריה מובלעת. למשל, מדוע בחרת דווקא ב a וב b האלה ולא באחרים? מדוע לא בחרת ב iים וtים? מהי המשמעות והאפקט של התאוריה המובלעת על אמינות המימצאים שלך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
די הבאתי דברים בשם אומרם. להבנתי עיקרי הדברים שם הם: א. הפיזיקה התאורטית תלוייה פחות ממה שחושבים בניסויים ותצפיות ויותר ממה שחושבים בשיקולים אינטואיטיביים ואסתטיים (יופי מתמטי). ב. הוא תוקף את הגישה הפוזיטביסטית הפוסלת עיסוק בדברים שאינם מדידים (טכנית או מהותית). ג. הוא תוקף את הגישות הרלאטיויסטיות הפוסלות את המדע כאמצעי לחיפוש אמיתות אובייקטיביות. יכול להיות שיש סתירות פנימיות בטענות, אבל הוא מראה בצורה די משכנעת שגישות מן הפילוסופיה של המדע לא הצליחו במיוחד בהנחיית המדענים לכיוונים נכונים וחדשניים בפיזיקה. בצורה בלתי מפורשת הוא אומר מה שכליל החורש נאורי אומר תגובה 335346 . וראה הציטוט ב תגובה 335340 . בעקבות הדוגמאות שהבאת, הייתי משער שלמתודולוגיות של הפילוסופיה של המדע יש ערך בהסבר מדוע תאוריה מסויימת שגוייה ואילו ויינברג רואה את ההתפתחות המדעית כגילוי עוד ועוד תאוריות חדשות ולו גם שגויות. ההרגשה שלי היא ששימוש בשיטות כמו אלו שהצגת בא בד"כ לאחר שהתאוריה מתגלה כשגוייה בגלל הופעת טובה ממנה או הופעת הפרכה בולטת ובלתי ניתנת לעקיפה שלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שבימינו רוב הפילוסופים של המדע, בצד האנליטי-אנגלוסקסי של המדע, אינם מתיימרים עוד לומר למדענים מה לעשות, ובצדק. זה לא אומר שהם מיותרים ביחס למדע: הם עונים (עונים? מתבחבשים) על שאלות שעולות מסביב למדע, שעולות דווקא בגלל הצלחת המדע, ושבוודאי מעניינות גם מדענים רבים. ה"מסביב" הזה הוא לאו דווקא השוליים - יותר הבסיס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי, הדבר המעניין בדעה שאתה מביא הוא שלילתה של הפילו' של המדע ובעיקר של הפוזיטיביזם הלוגי, כשהשלילה הזאת מבוססת על...הפוזיטיביזם הלוגי. ההשקפה שתפקידה של הפילוסופיה הוא "להעניק למדענים של היום עצות מועילות כלשהן ביחס לדרכי עבודתם, או ביחס לממצאים הצפויים שזו תניב" היא השקפה פוזיטיביסטית בבסיסה. הפוזיטיביזם דגל בקריטריון האימות של המשמעות, ולכן לא הקצה לפילוסופיה תפקיד בחקירת העולם. לפיו, רק המדע עוסק בחקירת העולם. התפקיד שנשאר לפילוסופיה הוא תפקיד נורמטיבי ביחס למדע: לבחון את המתודה, את "דרכי עבודתם של המדענים", ולהורות להם היכן המתודה שלהם לא נכונה וכיצד אפשר לשפר אותה. בקונטקסט הזה אפשר לחשוב על תפקיד הפילוסופים כדומה לתפקיד של חברת יעוץ של מהנדסי תעשייה וניהול שנשכרה כדי לשפר תהליכים בארגון ששמו "מדע". אם אנחנו נפטרים מקריטריון האימות של המשמעות, כמו שהפילוסופיה אכן עשתה, אז תפקיד הפילוסופיה אינו בהכרח תפקיד נורמטיבי ביחס למדע. במובנים מסוימים, אפשר לחשוב על היפוך המעמדות: הפילוסופיה אינה עוד בשירות המדע, אלא תפקידה הוא לומר דברים משמעותיים על ההוויה, כשהמדע הוא רק תחום אחד מתוך ההוויה הכוללת – ולכן הוא בשירות הפילוסופיה (מובן שזאת דרך אחת להציג זאת, ויש דרכים מתונות יותר). בכל מקרה, הדעה שאתה מביא נראית לי בעייתית, דווקא בגלל המעגליות של שלילת הפוזיטיביזם בהסתמך על הפוזיטיביזם עצמו. ואגב, כאן אני לא מסכים עם ההשקפה המשתמעת מצורת ההצגה של ירדן, כאילו הפילוסופים "ויתרו" על היומרות שלהם. הפילוסופים "אינם מתיימרים עוד לומר למדענים מה לעשות" לא בגלל שהם נדחקו הצידה, אלא ההיפך: בגלל שגילינו שההוויה רחבה יותר ממה שאפשר להשיג באמצעות אמפיריציזם פשטני. זה הופך את תפקיד "ניכוש העשבים השוטים מהמדע", שהיה תפקידה הנורמטיבי של הפילוסופיה בזמן הפוזיטיביזם, ללא-נכון. התפקיד היה לומר אילו מתודות יביאו לתוצאות משמעותיות ואילו מתודות הן מוטעות. אבל אם פסלנו את האמפיריציזם הפשטני, המדע אינו מתמצה רק במתודות ה"קשות" שלו, ואין טעם להגביל אותו מראש. אנחנו חוזרים לדבר על הבסיס, על גבולות ההוויה, על גבולות ההכרה, ועל כל השאלות הפילוסופיות הקלאסיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם הדברים כפי שהצגת אני חושב שלויינברג היה הרבה יותר קשה להתמודד. אם לנסות לנחש את תגובתו הייתי אומר: א. בעיקרו של דבר מה שויינברג טען הוא שכחברת ייעוץ בשירות המדע (ולו גם רק בתפקיד "ניכוש העשבים השוטים מהמדע") הפילוסופים נכשלו כשלון מוחלט. ב. נראה שמה שוינברג מתנגד לו הוא מעמד הפילוסופיה של המדע כ"חברת יעוץ של מהנדסי תעשייה וניהול שנשכרה כדי לשפר תהליכים בארגון ששמו "מדע"". ו"מן הבטן" אני מסכים אותו. כל אחד יודע מה מה בד"כ ערכן של ועדות כאלו. ג. נקודה מדאיגה נוספת מבחינתו, היא הקירבה בין דבריך לגישות רלאטיביסטיות הפוסלות את המדע כמתודה להשגת ידע אובייקטיבי על ההוייה, בין היתר ע"י הטלת ספק בקיומו של ידע אובייקטיבי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני חושב שכחברת ייעוץ בשירות המדע הפילוסופים נכשלו. זה לא תפקידה של הפילוסופיה להיות חברת ייעוץ, והיא הגיעה לשם בגלל אימוץ של עודף ''מדעיזם''. זה לא אומר, כמובן, שהפילוסופיה צריכה להתעלם מהמדע, אבל היחסים ביניהם מורכבים יותר. בנוגע לאובייקטיביות, אני חושב שרוב הפילוסופים מאמינים בה. רק שמאז קאנט המשמעות של ''אובייקטיביות'' גם היא נתונה לפירושים שונים. וזה היה כך גם בזמן הפוזיטיביסטים (חלקם דיברו על המדע כעל דרך לארגון רשמי-חושים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל האם אלה לא הפילוסופים שמבהירים ומחדדים מהם המימדים השונים שמעצבים תאוריות? כמו למשל "אובייקטיביות" מול "סובייקטיביות," וכיצד האבחנה בין שני אלה ובין מונחים אחרים (נניח "אידאליזם") תורמת ומעשירה את הידע שלנו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. מדוע זה סותר את דבריי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(חו"ו "סותר"). אני לא כ"כ הבנתי למה אתה מתכוון ב"זה לא אומר, כמובן, שהפילוסופיה צריכה להתעלם מהמדע." האם אתה אומר שאלה שתי תחומים נפרדים המקיימים ביניהם "יחסים מורכבים" או שיש כאן משהו הרבה יותר עמוק? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, זאת שאלה של השקפה, כמובן. היום מאוד אופנתי להיות נטורליסט ולטעון שהחקירה האפיסטמולוגית צריכה להתבסס על ממצאי המדע. אבל זה בהחלט לא קונצנזוס ויש לגישה הזאת מתנגדים רבים (למשל, הילרי פטנם, שאי אפשר להאשים אותו בפוסטמודרניזם או בשנאה למדע). גם בתוך הנטורליזם יש הרבה זרמים בנוגע לצורה שהחקירה הפילוסופית צריכה להתייחס לממצאים המדעיים. זה נושא ענק בהיקפו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה "מאז קאנט"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שאני מבין את התהייה (ז"א, עד כמה לפרט כאן, או אם אתה חולק עליי). קאנט הגדיר מחדש את התנאים לאובייקטיביות. הוא דחה את ההגדרה של אובייקטיביות כאי-תלות בהכרה, והעמיד אותה על חוקיות – כלליות והכרחיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקבל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את "הבלים אופנתיים" קראתי. גם לי קשה להאמין שדעתי תשתנה אבל בכל זאת הייתי רוצה ללמוד את הנושא קצת יותר ברצינות לפני שאני פוסל אותו באופן גורף. יש המלצות קריאה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפילו את המקום בו אני נמצא לא הייתי מגדיר כ"פסילה גורפת". פה ושם יש מסתמא איזה רעיון מעניין, ויש הרבה תחומים שאני בכלל לא מכיר. עיקר העניין שלי היה בנקודת-המגע בין פוסט-מודרניזם והמדע, בשני הכיוונים: ביקורת על המדע, ושימוש-לכאורה בתוצאות מדעיות או מתמטיות בתחומים אחרים. לגבי המלצות-קריאה, אני יכול להזכיר את הספרים שקראתי, או ניסיתי לקרוא. אני לא בטוח שאלו בדיוק המלצות; לפעמים זה יותר כמו איומים. נסה ואולי תיהנה: * Gilles Deleuze & Felix Guattari, "What is Philosophy?" בהקדמה לספר נטען שהוא שהה בראש רשימת רבי-המכר בצרפת כמה שבועות. זה מעניין, כי לא כתוב בו שום דבר. אולי היה חודש חם. לדעתי זה ספר שכדאי לקרוא בו לפחות כמה פרקים, רק כדי להתרשם. אם אתה מצליח לפענח מה זה functive, ספר לי.* Catherine Belsey, "Poststructuralism: A Very Short Introduction" ספר קריא בדרך-כלל, ובשל-כך הרגשתי שהוא חושף את החולשות של הגישה הפוסט-מודרנית בצורה שהיה לי הכי קל לבקר.* Joël Dor, "Introduction to the Reading of Lacan: The Unconscious Structured Like a Language" ספר שזכה לביקורת "Dor stands virtually alone in his crystal-clear explication and integration of all aspects of Lacanian thought". זה קורה לא מעט בתחום הזה, שמשהו מתואר כחד כתער, זך כשמן זית, צח כיונה ומבריק כצלופן, ואז אתה מנסה לקרוא אותו ומרגיש שאתה שוחה בבוץ סמיך, נגד הזרם ועם פגר של היפופוטם קשור לחגורה. אם זה ההסבר הכי בהיר של לאקאן מפי מישהו שאמור להיות מומחה, אין הרבה טעם לקרוא הסברים אחרים.* Jacques Lacan, "Ecrits: A Selection" אם יש רשימה של דרישות מוקדמות לקריאת הספר הזה, אני לא מצאתי כזו. מה שברור הוא שהאצבעון האינטלקטואלי שאני הבאתי עמי אינו מספיק כלל וכלל, גם אם מדובר בתרגום חדש - ולא סתם תרגום חדש, A MAJOR New Translation - מאת ברוס פינק. את האותיות אני מזהה, את כמעט כל המלים אני מכיר, ומשם והלאה הכל מתערפל לי, דוקטור. קרא, YMMV.* יש ספר של ג'ון לכט שעוזי הזכיר פעם, ומישהו שמח לקנות לי אותו ליום-הולדתי כשגילה שאני מתעניין בתחום. קוראים לו "חמישים הוגים פוסט-מודרניים" או משהו כזה. כתוב שם מספיק מעט על כל הוגה כדי להתרשם ממנו לרעה במקרה הטוב; אני לא ממש יכול לומר שאני ממליץ על הספר. * בספר Pandora's Hope, ברונו לאטור נשמע אחרת לגמרי מהציטוט המאוחר יותר שלו שהבאתי למעלה. הוא מלא בטחון עצמי, ועומד נדהם מול המדענים הנאיביים האלה, שחושבים שהם יודעים משהו. מכל ההיבטים של התחום שנתקלתי בהם, דווקא מזה - המחקר הכמו-אנתרופולוגי של העשייה המדעית - אפשר לדעתי להוציא לא מעט ערך, רק שלאטור עושה לא מעט טעויות, וכותב באריכות מיותרת מאוד. יש עוד פה ושם, אבל זה בעיקר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוב תודות. בינתיים אתחיל עם ''פוסט-מודרניזם'' שגיליתי שיש לנו בבית (היומרה האינטלקטואלית של נורית גדולה משלי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעניין בארת- בארת המאוחר, שכתב את שיח אוהבים, מעונין במודגש ובמוצהר שלא תבין אותו, אז זה בסדר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל, אם אינני טועה, "מחשבות על הצילום" הוא ספרו האחרון (נכתב זמן קצר לפני מותו - לפי הכריכה), והוא מובן בהחלט (הכל יחסי). למה אתה מתכוון בדברך על "בארת המאוחר"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאין כוונה של בארת שעליך להבין, עליך לבנות את הטקסט של עצמך מתוך הטקסט שמונח לפניך, שאין לו משמעות מקובעת. כלומר, זה מה שבארת מבקש שתעשה בכל קריאה. מן הסתם זה חל גם על הטקסטים של עצמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלמוט ניוטון נהרג אתמול בתאונת דרכים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת?? עצוב... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסתבר שהצלם היה עיוור צבעים: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה ההוא שצילם את בריג'יט נילסן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי מושג. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הצלם האגדי נפטר השבוע בגיל 95. (סליחה על הגודל הזערורי באופן מביש). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא היה אגדי בלתפוש את הרגע כמו אלכס ליבק. תמיד שאלתי אם התמונה שבקישור הראשון לא מבוימת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעניות דעתי, הוא היה יותר מתפסן בשדה הרגעים החולפים. אינני יודע אם התמונה ההיא מבויימת, ואני מודה (דיברנו על זה ממש פה למעלה) שזה יצער אותי קצת אם כן, אבל כוחה של התמונה הזו נובע, כך נדמה לי, מהקומפוזיציה שלה, לא מתפיסת רגע מבדח (כמו בחלק מהתמונות של ליבק). כך שגם אם היא מבויימת, זו תמונה מרשימה מאוד. בספר צילומים של קרטייה-ברסון, Europeans שמו, יש תמונות יפהפיות שקשה מאוד להניח שהן מבויימות, וגם תמונות נוף (אולי הוא עשה העמדה לעצים?). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר קומפוזיציה והעמדה (הושבה), ראה את התמונה שהתפרסמה בעמוד הראשון של יום שישי בהארץ: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הם יושבים בטור עורפי, בקצה הימני של השורה (משמאל למעבר), והאפקט נוצר על-ידי זווית הצילום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני זוכר ראיון עם אלכס ליבק ובו הוא נשאל האם כל התמונות שלו אכן אותנטיות או שהוא לפעמים מביים תמונות. התשובה היתה שבד''כ התמונות אותנטיות לחלוטין, אבל לפעמים אם הוא לא הספיק לצלם מצב שהיה וחלף הוא מנסה לשחזר אותו. לטענתו הוא מעולם לא המציא או ביים מצב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משחזר אותו?! השאלה היא לא אם המצב "מומצא", השאלה היא אם ליבק היה שם עם המצלמה. ואם הוא משחזר רגעים שחלפו בלי המצלמה, הוא לא צלם תיעודי אלא צלם מוקומנטרי מקסימום :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקור המהימן עלי לחלוטין טוען שראה במו-עיניו את אלכס ליבק מביים סצינה ומצלם אותה. התמונה התפרסמה מאוחר יותר ב''הארץ'' (אדם מנמנם ליד שלד הדינוזאור שבבניין הגיאולוגיה באוניברסיטה העברית). כמובן, עדיין ייתכן שליבק ''רק'' שיחזר סיטואציה אותנטית שראה קודם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד כמה שאני זוכר, ליבק סיפר על מקרה לדוגמא - כלב שהחזיק בפה משהו מיוחד (אני לא זוכר מה) ועד שליבק שלף את המצלמה הכלב כבר עזב את זה. הוא ביקש מהבעלים של הכלב לגרום לכלב להחזיק את זה שוב ואז צילם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ממש קשור (אם כי מתקשר קצת לשיטות בהן עובד ליבק), אבל לאחרונה קבע ביהמ"ש כי על ליבק (ועיתון "הארץ") לשלם פיצוי ע"ס 20 אלף ש"ח (ועוד 5000 ש"ח הוצאות משפט), לחרדי אותו צילם ליבק בניגוד לרצונו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קורא אך ורק ספרים עלילתיים שאינם מתבססים על מקרים אמיתיים אלא בדויים לחלוטין, והיה אם בגב הספר כתוב ''מבוסס על סיפור אמיתי'' אני זונח את הספר. הידיעה שהדברים הללו התרחשו באמת גורמת לספר, עבורי לפחות, להיות משעמם, בעוד יצירה בדויה מפיחה בו חיים, בה יכולים להתרחש דברים שהמציאות לא תאפשר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון שבספרות זה לא קרה באמת אבל בספרות טובה הכל יכול היה לקרות באמת כך שזה בעצם לא משנה מבחינת היכולת לקרא. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |