בתשובה לדובי קננגיסר, 23/12/03 14:39
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הרווחה כפופה לכלכלה כדבריך, ולמי כפופה הכלכלה? האם היא ישות עצמאית? אמת המידה העליונה? השיקול הגובר על כל האחרים? חמלה אף שאין היא מושג מן התחום הכלכלי, מי שיבטל אותה כלא רלוונטית לא יבין את ההתנהגות האנושית, בכלל זה ההתנהגות הכלכלית. השרידות שלנו כחברה ושרידותם של הפרטים תלויה בענין "מעורפל" ולא תכליתי זה. היומרה לשקול שיקולים כלכליים "טהורים" מבלי לנסות להבין מה מסתתר מאחוריהם, דנה אותנו לשגיאות קשות בתחום הכלכלי. חיינו החברתיים, והכלכליים בתוכם, בנויים על איזונים. יש בנו (לפחות ברובנו) חמלה ויש גם רצון להתעשר ולהרבות נכסים ולדאוג לצאצאינו. חכמת המדיניות היא למצוא את האיזונים הנכונים. הפרזה במתן מענקים וסיוע ללא תמורה כלכלית מעודדת בטלה ומנציחה עוני. מדיניות שיש בה התאכזרות למי שאין להם כלים להתמודד עם עולמנו התחרותי והקשוח, היא חסרת פנים אנושיות ורק לאחר מכן לא יעילה כלכלית. האיזונים הנכונים בתקופת צמיחה ושפע הצעות עבודה, שונים לחלוטין מן האיזונים והמינונים של תקופת אבטלה. מי שטוען שיש בידו תשובה מדויקת לשאלת השאלות של האיזון בתוך מורכבויות אלה יגלה אותן ואני מוכן ליצוק מים על ידיו כל חיי. יפה עשית כשציטטת את שלי יחימוביץ' בתגובה קודמת, אבל לא מהסיבות אליהן אני מתכוון. גם היא ליבה גס בחמלה, ובזה היא מזכירה כמובן את מרקס ונאמניו שכל תאוריה שדגלו בה היתה לדבריהם "מדעית", לא מתוך חמלה, לא מתוך הומניות, אלא מדע צרוף. וכזכור, אין עוד דוגמא לתאוריה חברתית שהופרכה באופן כל כך מושלם כמו המרקסיזם. ובשולי דברים אלה, דווקא מי שלבה גס בחמלה, כמעט לעולם אינה מבססת את טעוניה על נתונים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
40% מהילדים עניים: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה המסקנה מנתון זה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המסקנה בעייתית, או במילותיו של האיש ללא חמלה: "הבעיה היא בשבירת עקרון שיוויון ההזדמנויות. האדם לא נולד בוגר, הוא נולד ילד, ויש לו שנים על גבי שנים לצבור עדיפות על פני אחרים שלא בזכות כישוריו, אלא בזכות כישוריהם וכספם של הוריו. זה בעייתי. לדעתי, לפחות." תגובה 120885 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(איך לעזאזל אתם זוכרים שכתבתי את הדברים האלה?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(בגלל רגישות לדובי נמלים, כל נמלה בקן אחראית על תגובה אחת שלך) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעייתיות ברורה, קל להסכים עם הציטוט שאת מביאה. השאלה כמובן מה הן המסקנות המעשיות מן הניתוח. כמו תמיד, שאלות מוסריות הן פרגמטיות במהותן. אפשר למשל נוכח הסטטיסטיקה על ילדים עניים לשאול האם צריך להחזיר את קצבאות הילדים לקדמותן, טרם הקיצוץ. בחינה מעמיקה עשויה לתת תשובה מורכבת שאינה מאמצת את המדיניות הקיימת וגם אינה חזרה למדיניות המופקרת שהיתה. אולם לכך תקצר היריעה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
-- הדבקה: "ז'אנר התלחלחות העיניים לא מקובל עלי. הוא פשוט קל מדי. מונחים של חמלה, רחמים וחסד אינם מרשימים אותי. אני חושבת שיש צורך בקריאת תגר חברתית כלכלית יותר משמעותית." - מתוך תגובה 185408 . (היה לי די קשה למצוא אותה, אגב, אבל הייתי חייבת כי לא הבנתי על מה הגבת.) בלי כל קשר לתגובתו של דובי קננגיסר: א) יש מספר מילים שהקונוטציות שלהן לא חביבות עליי כאשר הן נאמרות כלפי הזולת , כי הן מייצגות עמדת התנשאות מצד אומרן, או מבטאן: חמלה, רחמים, חסד. אולי אני טועה באשר לקונוטציות שלהן באופן כללי, אבל ככה הן מצטלצלות אצלי. ב)"... יש צורך בקריאת תגר חברתית כלכלית יותר משמעותית." כך מסתיימים דבריה של שלי יחימוביץ. אני מצטרפת לאופן ניסוחם. ג) אם יורשה לי, הריני להזכירך כי "...מתן מענקים וסיוע ללא תמורה כלכלית מעודד בטלה ומנציח עוני (...)"1. מסכימה איתך. ומוסיפה: כידוע, _זה_ הפתרון הקל, הזול, המבזה - והטוב ביותר לשמור על מעמדם המתנשא של אלה הפועלים בסגנון הגביר, פרנסי הקהילה, הברון [מונטפיורי] ודומיהם _דווקא_ מטעמי חמלה, חסד ורחמים. (איך אומרים... "לא מעוקצם ולא מדובשם"?) -- 1 (ציטוט מדבריך לעיל.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. כל זמן שבעולמנו יש סבל ומחלות ועוני, אי אפשר, לדעתי, שלא להיזקק למלים חמלה ורחמים וחסד, למרות שהן מעוררות רתיעה אצל כמה משומעיהן. בשימוש במלים אלה ובעיקר בעשיית חסד אין התנשאות, אלא תיקון לעולם שבבסיסו הוא מקוטב ולא יכול להיות שוויוני. ב. נפלא ממני איך מצד אחד את מסכימה שמתן מענקים וסיוע עלול לתפוח ולהסתאב ולהנציח את העוני, ומצד שני את מקבלת את עמדתה של יחימוביץ' המטיפה תמיד להגדלת ההטבות למעוטי אמצעים (או כאלה המצהירים כי הם מעוטי אמצעים), ומתנגדת לכל קיצוץ או הכבדה בחלוקת תקציבים אלה. ג. מסעיף ג' שלך לא ברור לי אם את מתנגדת להטבות שהמדינה מחלקת או למעשי צדקה של אנשים פרטיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. בר, א) כנראה, הבנתי לא-נכון את מסגרת הדיון. לפי הכותרת, אמור להיות סביב // תוצאה של "הלופטגשפט הקומוניסטי" (הטקסט שהועלה והביא לידי המשך-דיון _זה_, במקום דיון בטקסט בתור שיר). הווה אומר: ההקשר שייחסתי לתגובות אלה של ההתכתבות קשור ב_פעולות כלכליות ממלכתיות_, במסגרת _תוכניות כלכליות ממלכתיות_. _רק_ במסגרת הנ"ל התייחסתי והבעתי את דעתי על הקונוטציות של חמלה, חסד ורחמים. ב) התייחסתי למשפטים של יחימובץ שהועלו לכאן _כפי שהועלו_, מילה במילה. לא מעבר להם, אף לא לקוצו של יוד שנרשם על-ידה במקומות אחרים. ג) אני מתנגדת להפעלת מנגנון של הטבות-נקודה _בלבד_. גישה זו פטרנליסטית ומתנשאת, כפי שכבר ציינתי, וציטטי גם את דעתך בנדון. (כנראה, אין חילוקי דעות בינינו בכלל - רק לכאורה.) אני מוסיפה: ד) חמלה, חסד ורחמים - המקום האנושי והבריא שלהם נמצא בסיטואציות אחרות, ושם אין הן מרתיעות אותי כלל וכלל: אכן, אין אנו נולדים שווים ממש - אלא באשר לזכויות בסיסיות, כגון הזכות של כל אחד ואחד לקיום סביר. מקרים גבולים ומטה, כמו אלה של פגיעות קשות מולדות, או מומים מלידה שאינם מאפשרים תפקוד משביע-רצון, או כתוצאה מתאונות, מחלות, וכן הלאה - אין שם ביטוי של התנשאות אצל רוחש-החמלה או מצד הנוהג מתן-בסתר.1 אבל לא די בכך: נחוצה דרך פעולה חברתית. שקולה. רגישה, כן, ובכל זאת תוך אבחנה דיפרנציאלית. זה אתגר מכובד מאוד בעיניי. (--- לרגשות אלה מקום יאה נוסף: אצל הסופרים והמשוררים הגדולים-באמת. עגנון מבקר התנהגויות רבות - והחמלה רוטטת בלחן הפנימי של שורותיו. כך גם טקסטים טובים של עמוס עוז, של יואל הופמן. של חנוך לוין. של יהודה עמיחי. של פנחס שדה. כדי להזכיר רק משלנו.) -- 1 מובן כי גם רגש דומה יכול להתעורר כלפי אלה שהמובטלות נכפתה עליהם ושיקעה אותם בעוני מלווה בחוסר-אונים ובתוספת של ביזוי עצמי. -- (סליחה, הארכתי בדבריי.) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |