בתשובה ליובל רבינוביץ, 15/02/01 0:09
 |
|
 |
||
|
||||
 |
יש כאן איזו טעות בהבנת ההגיון שמאחורי הגרלות בעלות תוחלת רווח שלילית. כל מהמר (בקזינו, במרוצי סוסים, בפיס ובטוטו) יודע (או לפחות אמור לדעת) שסך כל הוצאות המהמרים (הכנסות המארגן) קטן מסך הפרסים ובמיוחד הדבר נכון בהגרלות ממשלתיות שמממנות לא רק את הוצאותיהן אלא גם מפעלי ספורט או תרבות, בריאות וחינוך. מכאן שאין שום הגיון כלכלי בהימורים והגרלות. הסיבה היא שהאדם המהמר לא עושה זאת בשביל הרווח הכלכלי אלא בשביל התקווה. בסכום הפעוט של מספר שקלים, אתה קונה תקווה למספר דקות, (חיש גד) שעות, (צ'אנס) ימים, (לוטו, טוטו) או יותר (הגרלת המנויים). אנשים באופן תמוה מעדיפים להרגיש תקווה מאשר להיות מיואשים ואם תמורת סכום קטן הם יכולים לקנות את התקווה הזאת (למעשה התקווה גדלה בצורה מונוטונית עם גודל ההשקעה) אז אפילו שהסיכוי לזכיה הוא אפסי, עדיין התקווה לזכות שווה את זה. לא סתם פרופיל המהמר הממוצע הוא של איש שאין לו סיבות יתרות לאופטימיות קוסמית. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ההגדרה של "קניית תקווה" היא בעייתית. אתן לך ניתוח כלכלי שווה יותר: כפרטים רציונליים, אנחנו שונאי סיכון. כך למשל, אנחנו קונים ביטוח: אין ספק שביטוח לעולם אינו עסק רציונלי באופן מצרפי – בסוף יש חברת ביטוח שמרוויחה, והרבה, כלומר הפרמיה שאנחנו משלמים גבוהה משמעותית מתוחלת תגמולי הביטוח. אבל אנחנו קונים ביטוח, כי אנחנו שונאי סיכון. ניתן לחשוב על שנאת סיכון, כמו שאני מכיר אותה (ולצערי אינני כלכלן), כעל גרף המקשר בין "כסף" ל"תועלת" שאינו קו ישר, ובמילים אחרות, תועלת שולית פוחתת של הכסף. כך למשל, עני ברחוב מעריך מאוד מאוד 50 שקלים נוספים כל חודש, שלמנכ"ל בנק הפועלים הם כאין. המונחים "כסף" ו"תועלת" אינם תחליפיים. לכן אנחנו קונים ביטוח כי שווה לנו לשלם הרבה כסף "קטן" (ששווה לנו פחות תועלת), מאשר כסף גדול אחד, לא מתוכנן, שאיננו מוכנים אליו ושאנחנו לא יכולים לספוג (שלא לדבר על זה שהברק כן מכה פעמיים באותו מקום). הטעות של שוללי ההגרלות היא, אם כן, שהם מדברים במונחים של "כסף" ולא של "תועלת"; ואילו הפרט הרציונלי מקבל החלטות במונחים של "תועלת". נראה לי שהתופעה של הלוטו היא אהבת הסיכוי. בהגרלות הפיס, מוחזרים בערך 40% מתקבולי המכירות כפרסים. כלומר תוחלת הרווח היא מינוס 0.6 לכל 1 שקל של הוצאה. כך שבמונחים של "כסף" קניית כרטיס היא החלטה בלתי רציונלית. במונחים של "תועלת" (בטרמינולוגיה פוסט-מודרנית אפשר לקרוא לזה "כסף בהקשר של עוד כסף") זו עשויה להיות, כתלות בפוזיציה האישית של המהמר, החלטה רציונלית ביותר. אם אני מליונר קטן, שווה לי לשלוח טופס בשבוע (הוצאה שנתית של מאה עד אלף ש"ח, שזה פחות מכמה סיגרים) בשביל האפשרות לשלש את הוני. זה כמו ביטוח, רק הפוך. כשהברק יכה, אני אצטרך להתרגל בקלות בלתי-נסבלת לשינוי דרסטי באפשרויות העומדות לרשותי (אולי לקנות את האיל הקורא?), אם הברק לא יבוא לעולם, קניית הטפסים לעולם לא תפגע משמעותית בתועלת שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקנוניה האמיתית היא זו: בעוד שכ-40% מכספי הפיס מוחזרים כפרסים, עוד כ-40% נוספים (אם זכורני) מושקעים בפרויקטים שונים "לרווחת הקהילה". האם ראית אי פעם פעולת פיס שווה באזור מגוריך? לא ראית. מכיוון שהפיס פועל באזורי ספר שונים, מקים מרפאות שיניים ומתנ"סים, ועושה פעולה (ברוכה כשלעצמה) של קידום מקומות אשר בהם ה"תועלת" של ה"כסף" שלו גדולה במיוחד. איפה הבעיה, אם כן? הפיס הוא למעשה מכשיר בעל שני אפקטים: (1) מימון של פרויקטים ציבוריים; (2) חלוקה מחדש של ההכנסה – לוקחים כסף מכלל הציבור, ונותנים לאזורי פיתוח. רגע, זה לא התפקיד של מס הכנסה? מובן שכן. זהו מס ככל מס הכנסה אחר, ניוד מסיבי של כספי משקי הבית לטובת פרויקטים רצויים במישור הכלל-ארצי. אלא שהמס הזה מעורר בעיה: הוא נגבה שלא בצדק. מס טוב לוקח מהעשירים ונותן לעניים, או לפחות מקיים את אמת-המידה הנקראת "שוויון אנכי" – היינו אם A מרוויחה יותר מ-B, אזי A תשלם יותר מ-B(או לפחות כמותו). המס הזה, לעומת זאת, הוא אופיום להמונים. מתפתים לו, כפי שהיטיב לתאר זאת ג'ורג' אורוול ב-1984, פשוטי העם, והם הנושאים בעיקר "נטל המס", ממלאים את ה"טורים" האינסופיים בחדוות שופינג של מי שקונה את תקוות גאולתו מן המעמד שבו הוא שרוי. ובקיצור המס לוקח מעניי העיר ונותן לעניי הכפר, במקום ליטול מן העשירים. ואולי רק משום כך דינו להיבטל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מפעל הפיס משקיע גם בעניי העיר בדרום ת"א ישנם מספר מרכזי פייס קהילתיים מרשימים למדי (עד כמה שהעמקתי לחקור). לי יותר מפריעים יותר ה 20% הנותרים. שאלה: אם מפעל הפייס לא היה גוף ממלכתי אלא פרטי, כלומר מכשיר להעברת כסף מעניי העיר לכיס של בעל הזכיון האם זה היה טוב יותר לדעתך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תראה... תשמע... 1) לא טענתי שמפעל הפיס לא פועל בערים. בתמצית, הוא לוקח מהמעמד הבינוני (זה שנאנק תחת עיקר נטל המס בישראל) ומעביר למעמד נמוך או בינוני-נמוך. בסופו של יום, העשיר משלם למס הזה פחות מהעני, או החצי-עני. כך שבזאת אני מתקן את הדימוי שהשתמשתי בו לעיל. מפעל הפיס יוצר בפועל חלוקה מחדש של העושר לפי פרמטרים פסולים. 2) לא טענתי שצריך להחליף את מפעל הפיס ביזמות פרטית; ואני לא מבין את כיוון הטיעון הזה, שלפיו אני מצביע על רעה X ואתה מסביר לי שיש רעה Y, גדולה ממנה. מדינת ישראל רואה בהימורים מאורגנים רעה חולה, ואסרה עליהם בחוק (אם כי נשמעות טענות שהאיסור הזה גורף מדי). מפעל הפיס "מוכשר" בטענה שהוא פרויקט לרווחת הקהילה. אז אני בכלל לא בטוח שהוא פרויקט ראוי לרווחת הקהילה, מכיוון שכאמור לעיל מקורות המימון שלו נשענים על שכבות שלא היית מעוניין להכביד עליהן עוד. מצד שני, נראה שהנסיון להילחם בהימורים, לפחות בעידן הגלובליזציה, הוא עקר, ובנקודה זו ייתכן שהצדק עימך. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |