 |
ההגדרה של "קניית תקווה" היא בעייתית.
אתן לך ניתוח כלכלי שווה יותר: כפרטים רציונליים, אנחנו שונאי סיכון. כך למשל, אנחנו קונים ביטוח: אין ספק שביטוח לעולם אינו עסק רציונלי באופן מצרפי – בסוף יש חברת ביטוח שמרוויחה, והרבה, כלומר הפרמיה שאנחנו משלמים גבוהה משמעותית מתוחלת תגמולי הביטוח. אבל אנחנו קונים ביטוח, כי אנחנו שונאי סיכון.
ניתן לחשוב על שנאת סיכון, כמו שאני מכיר אותה (ולצערי אינני כלכלן), כעל גרף המקשר בין "כסף" ל"תועלת" שאינו קו ישר, ובמילים אחרות, תועלת שולית פוחתת של הכסף. כך למשל, עני ברחוב מעריך מאוד מאוד 50 שקלים נוספים כל חודש, שלמנכ"ל בנק הפועלים הם כאין. המונחים "כסף" ו"תועלת" אינם תחליפיים.
לכן אנחנו קונים ביטוח כי שווה לנו לשלם הרבה כסף "קטן" (ששווה לנו פחות תועלת), מאשר כסף גדול אחד, לא מתוכנן, שאיננו מוכנים אליו ושאנחנו לא יכולים לספוג (שלא לדבר על זה שהברק כן מכה פעמיים באותו מקום). הטעות של שוללי ההגרלות היא, אם כן, שהם מדברים במונחים של "כסף" ולא של "תועלת"; ואילו הפרט הרציונלי מקבל החלטות במונחים של "תועלת".
נראה לי שהתופעה של הלוטו היא אהבת הסיכוי. בהגרלות הפיס, מוחזרים בערך 40% מתקבולי המכירות כפרסים. כלומר תוחלת הרווח היא מינוס 0.6 לכל 1 שקל של הוצאה. כך שבמונחים של "כסף" קניית כרטיס היא החלטה בלתי רציונלית. במונחים של "תועלת" (בטרמינולוגיה פוסט-מודרנית אפשר לקרוא לזה "כסף בהקשר של עוד כסף") זו עשויה להיות, כתלות בפוזיציה האישית של המהמר, החלטה רציונלית ביותר. אם אני מליונר קטן, שווה לי לשלוח טופס בשבוע (הוצאה שנתית של מאה עד אלף ש"ח, שזה פחות מכמה סיגרים) בשביל האפשרות לשלש את הוני. זה כמו ביטוח, רק הפוך. כשהברק יכה, אני אצטרך להתרגל בקלות בלתי-נסבלת לשינוי דרסטי באפשרויות העומדות לרשותי (אולי לקנות את האיל הקורא?), אם הברק לא יבוא לעולם, קניית הטפסים לעולם לא תפגע משמעותית בתועלת שלי.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש