בתשובה לאדון חרדון, 02/07/03 13:54
 |
|
 |
||
|
||||
 |
טוב, זה מתחיל להראות לי כגובל בטענה ריקה. אם התודעה *שלי* היא בעצם אספקט של "התודעה של היקום", וכשאני "מת" התודעה *שלי* לא נעלמת, אלא ממשיכה במקום אחר, למה צריך לחכות למוות כדי שזה יקרה? למה התודעה שלי לא עוברת לאדון חרדון *לפני* שאני מת? מה מקבע אותו לאותו איזור פיסי שלי? בוא תקרא לתופעה הזאת של "תודעה שמרוכזת במקום אחד, ובזמן אחד" בשם "התודעה כמו שרוב בני האדם מבינים אותה" ותראה שחזרנו למשבצת המקורית. ד"א , אני דווקא כן חושב שהאנלוגיה לכסף בבנק היא במקומה. כסף כזה הוא בהחלט אבסטרקטי וידועים מקרים של אנשים שהתעשרו "על הנייר". מבחינת הבנק, וגם מבחינת הכסף עצמו, באמת לא ממש חשוב אצל איזה בעל חשבון הכסף נמצא כרגע, אבל הבעלים של הכסף מאוד מודע להמצאות של הכסף בחשבונו, ולא בחשבונה של אנה גרמה. מצד שני, ברגע שהכסף עובר מחשבון לחשבון, הוא מאבד את השיוך שלו לבעל החשבון הקודם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ייתכן שזו אכן טענה ריקה, אני לא מציג כאן תיאוריה מדעית אלא תפיסה אבסטרקטית שאין ולא יכולים להיות לה תימוכין אמפיריים מסוג כלשהו. לכל היותר ניתן לנסות ולבסס או לבטל אותה באמצעים לוגיים. "התודעה כמו שרוב בני האדם מבינים אותה" היא הפעילות האלקטרו-כימית במוח האנושי, בעוד שאני מדבר על מימד מופשט שמקיף את עצם קיומה של מערכת אקולוגית שכוללת בתוכה צורות חיים פחמניות, יונקים ובני אדם, ולכן גם פעילות מוחית שהיא אכן פעילות מוחית ששייכת ליצור חי נתון (אחד בלבד). היא אכן שייכת רק לו, כפי שעכשיו השעה היא לא 5 אחה"צ ו-8 בערב בעת ובעונה אחת, וכפי שהשמש ומאדים אינם אותו כוכב גם אם יש להם מקור משותף עד הרמה האטומית ומטה. לגופים יש מסה ותחום, גם אם על קיומו של חומר במרחב אפשר לדבר כעל מושג מופשט (נניח לצורך הענין שאפשר, בלי להיכנס לשאלות פיזיקליות שממילא אין לי ידע בהן). האנלוגיה היא במקומה אם בכל זאת אתה מבקש לשוות צורה קונקרטית כלשהי לכל הדברים שאמרתי. כאשר אתה מדבר על 'התודעה *שלי*' ש'ממשיכה במקום אחר', אתה בעצם כבר מדבר על 'נשמה' שיש 'שיוך חד ערכי' בינה לבין גוף פיזי, בעוד שאני מציע שצורות חיים פחמניות-חלבוניות כפי שהן מוכרות לנו הן אולי רק ביטוי אחד של התודעה בעולם. של 'מימד החיים' במכלול הקיום. אני לא מניח קיומה של ישות בלתי מוסברת בשם 'נשמה' שמשתמשת בגוף החלבוני בתור פונדקאי, ולא מניח מדידוּת כלשהי של התודעה, 'מסה' של תודעה, כך שניתן לדבר על כך שהיא 'מרוכזת', מכיוון שאני אכן מתייחס לתודעה *הזאת* כאל תוצר של הפעילות החשמלית בגזע המוח של בעל התודעה. ההפרדה שצריך לעשות כדי להבין את הדברים שלי היא בין 'אני' ל'אתה'. אין 'אני' ו'אתה', יש *מישהו*, שחי בעולם, ושיש לו תודעה. תמיד יש מישהו כזה. תמיד יש *אני*, שבאותה מידה אפשר לקרוא לו *אתה*, וההבדל מתבטא רק כאשר שני 'אני' שונים נמצאים ביניהם באינטראקציה (ואז אני 'אני' ואתה 'אתה'). לעומת זאת, כסף *משוייך* לאדם מסוים. אני לא מציע בכלל קשר כלשהו של שיוך: התודעה בעולם לא *שייכת* לראובן קוך או לחרדון מכונף, אלא הם שניהם אורגניזמים ביולוגיים, שמקיימים פעילות מסוימת, שיוצרת אפקט של תודעה של אותו האורגניזם כשלעצמו. אבל עבור כל אחד מהם, יש רק תודעה אחת בעולם - לי אין את התודעה שלך ולך אין את התודעה שלי. עבור כל אחד מאיתנו, כ'אורגניזם', יש תודעה אחת ויחידה בעולם, והיא התודעה שלנו. ובכל זאת, הרבה תודעות שכאלה מתקיימות במקביל. ההסבר שאני בעצם מציע לכך הוא שהתודעה היא בכל זאת אחת, אלא שהיא מקבלת ביטוי על ידי הרבה מאוד מערכות חיים תבוניות ואחרות ממש באותו זמן. מאחר שהתודעה הזאת היא חלק מ'טבע העולם', כמו שקיימים אטומים ובתוכם פרוטונים, וכמו שלאלקטרונים יש מטען שלילי ולפרוטונים חיובי, משמעות המוות הוא לא שתודעה אחת ספציפית חדלה להתקיים, אלא שביטוי אחד של התודעה חדל להתקיים. יש הרבה אחרים, וה'כמות' היא בכלל לא חשובה. אם מתים אלף אנשים ונולד אחד, אותו אחד יכול 'להחליף' את כולם מבחינת היותו התודעה היחידה בעולם, מכיוון שאז אכן ישנה תודעה שכזו. אולי זה לא היה רעיון כל כך טוב להעלות את כל הענין הזה על הכתב. אני יכול לחוש בכך שקשה לי מאוד להסביר את עצמי ושאני לא באמת יודע איך לגרום למה שאני אומר להיות מובן מעבר למשמעות המילולית של המשפטים שאני מחבר, ואין לי אלא להציע שוב שכדי להבין את אופי הטענה תנסה להיעזר במחשבה על העיקרון של 'גלגול נשמות' כאשר אין נשמות, אין גלגול של ישות כלשהי שקשורה באופן חד-ערכי לגוף אנושי כלשהו בכל רגע נתון (כך שהמוות שלו 'מעביר' אותה הלאה), וקיים רק העיקרון של קיום חיים של 'אני' או 'אתה' כלשהם (שכאמור הם אחד, ו'אני' יכול להיות ה'אתה' שלך) באותו אופן ממש שקיימים ביקום אלקטרונים או גלקסיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבנתי אותך לגמרי, ודווקא טוב שהעלית את זה על הכתב. עם זאת, אני לא מבינה למה אתה חושב ככה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לוגיקה. זה נשמע לי כמו ה'מודל' הכי הגיוני ומתקבל בצורה יחסית שלווה ונוחה על ידי הרציו שלי. זו ממילא לא שאלה שאפשר לענות עליה באמצעים אמפיריים מדעיים מסוג כלשהו, אבל זה לא אומר שלא צריך לנסות לענות עליה בכלל, אם התשובה מעניינת אותך. התחושה שלי היא, שזה סוג התשובות המספק ביותר שמצאתי לכל השאלות שהתעוררו אצלי - למשל בענין היות התודעה 'שלי' אחת ויחידה, זאת בעוד שקיימות הרבה תודעות; האמת היא שאני בכלל לא יודע איך אפשר לעשות שימוש בשפה ובתקשורת מילולית כדי באמת להסביר את מה שמוביל אותי לחשוב בצורה כזאת, ואת מה שאני באמת חושב. יש לי בעיה לקבל את ההנחה שלא היתה לאיזשהו 'אני' תודעה לפני שנולדתי (כלומר לא היתה תודעה בעולם, בזמן שאכן היתה תודעה בעולם), או שלא תהיה כזאת לאחר שאמות. העובדה היא שאני חי עכשיו. העובדה היא, שקיים יקום. אם זה מצב העניינים בעולם, כנראה שיש עקביות מסוימת שמובילה אליו. כנראה שיש איזשהו סוג של הגיון פנימי כלשהו שמובנה בדברים. דווקא על השאלה איך חיבור של כמה חומצות אמינו וקשרים נוירולוגיים יוצר עוד 'תודעה אחת שהיא היחידה בעולם' שלא היתה קודם ולא תהיה בעתיד אני לא מצליח להשיב שום תשובה שאינה מקוממת לוגית; בעוד שתפיסה כזאת מנטרלת בכלל את הצורך בשאלה, כי היא מעבירה את כל הדיון למישור עוד יותר אבסטרקטי. בהיעדר אמצעים מתודולוגיים וממצאים אמפיריים מסוג או מתחום כלשהו שיאפשרו לענות על השאלות שמתעוררות, נותר רק לפנות ללוגיקה, לוגיקה שפוסלת עד מהרה הרבה מאוד תשובות מוצעות ומעוררת שאלות חדשות בקשר לתשובות שהיא מוכנה לבחון מעט יותר לעומקן. אפשר להסביר למשל איך פועל המוח וכל המערכות הביולוגיות, אבל לא שמעתי שום הסבר פיזיולוגי מניח את הדעת איך הפעולה הזאת יוצרת את עצם התודעה, את עצם המודעות לקיום, שהוא נפרד מכל התודעות האחרות, והוא נוצר יש מאין כתוצאה מכמה אינטראקציות חלבוניות וחשמליות באיזור מסוים בעולם. אני לא פילוסוף, לא נוירו-ביולוג, לא פאראפסיכולוג, ובאופן כללי לא מחשיב את עצמי כבן אדם חכם במיוחד. אבל התפיסה הזאת היא תוצר של המון חשיבה על הנושא לאורך שנים ובחינה עצמית של רעיונות שונים ומתנגשים. היא התשובה הקרובה וה'נוחה' (מבחינה לוגית-פילוסופית; בוודאי שמבחינה נפשית יש בלי סוף אופציות שוות בהרבה) ביותר שהצלחתי למצוא ולהגדיר לעצמי (גם אם העברת הדברים לפורמט של שפה מילולית היא בעייתית כשלעצמה). לומר 'לפני שנולדתי לא היה כל קיום של תודעה ולאחר שאמות לא יהיה עוד דבר' נשמע לי דווקא אפשרות פחות הגיונית מבחינה לוגית, לאור העובדה שאני דווקא כן קיים (למה דווקא עכשיו? דווקא בקטע זעיר על ציר זמן של מיליארדי שנים, מה ההגיון? זה קורה, לא? וזה קורה כל הזמן, נכון? זה סוג השאלות שמוביל להעצמת האבסטרקציה של הדרך שבה נוח לחשוב על כל הנושאים), ולאור סוג השאלות שהדגמתי מקודם. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |