|
||||
|
||||
ביום דמעות ואבל כאשר מאפר נקום ויעמוד אדם למשפט עשה עמנו חסד, אדוני אדוננו ישוע המתוק מצא להם מנוחת עולם. אמן רק שלא יגידו שהיה מאמר באיל ששמו לקרימוסה ולא הזכירו גם את הרקוויאם של מוצארט. |
|
||||
|
||||
כל רקוויאם עם קטע לקרימוסה (שזה בערך כל רקוויאם שיש בו קטעים מה-Dies Irae). |
|
||||
|
||||
(לטעמי) (אבל גם של פורה יפה) |
|
||||
|
||||
גם? גם של פורה יפה? של פורה הכי יפה! (לטעמי) (אבל גם של ורדי שווה) |
|
||||
|
||||
תודה. ואני תמיד הרגשתי שאני קיטשית ללא תקנה כיוון שחשבתי שזה של פורה אכן הכי יפה. |
|
||||
|
||||
זו באמת קיטשיות. :) לא בלי תקנה - עם תקנה, לפי דעתי - אבל בהחלט קיטשיות. רקוויאם נוטה להיות מוסיקה מאוד רצינית, וזה של פורה, עם כמה שהוא מקסים ויפה, באמת מתקתק. כלומר, הוא באמת די רציני והכל, אבל הרצינות מתבטאת בכך שהמוסיקה עצמה היא מושקעת ובאופי המינורי הטוטאלי שלה. הרקוויאם הזה מאוד לא כבד, ויש בו הרבה פחות תחושה של תפילה ו'חרדת קודש' מאשר, למשל, זה של מוצרט. זו גם מוסיקה מאוד פשוטה. הדרישות מבחינת ביצוע והרכב הן מאוד מינימליות (לדעתי זה סוג של יתרון, למרות שרבים לא יסכימו איתי), בניגוד לשל מוצרט. בכל אופן, אם את אוהבת אותו אני ממליץ בחום על הרקוויאם של פרייזנר (כמו שכבר כתבתי קודם פה למישהו למעלה) - גם הוא מאוד פשוט ונוטה למתקתקות, אבל עדיין נשמר הקו הרציני וה'מתפלל' של המוסיקה (דבר שאצל פורה פחות מורגש, להוציא אולי חלקים מה-Sanctus הנהדר. לדעתי בכל אופן). |
|
||||
|
||||
אם כבר ממלאים את הרשימה אז צריך לכלול את הרקוויאם של בראהמס, אולי הרקוויאם הכי מטאפיזי מכולם. של ורדי מזכיר לי הרבה פעמים אופרה (נו, טוב). לטעמי את הרקוויאם הקסום והענוג של פורה אפשר לשמוע הכי הרבה פעמים רציפות, מבלי לזעזע את אמות הסיפים המנטליות ומבלי לדלל את מאגר המשאבים הנפשיים (כמו בשמיעה למוצארט או בראהמס). רקוויאם פחות מוכר ומומלץ הוא של יאן דיסמאס זלנקה, מאה 17-18, קצת לפני מוצארט. זוהי יצירה קצרה יחסית ואינטימית. בCD שלי היא מנוגנת על כלים אותנטיים ומצורפת לה יצירה נוספת, מיזררה. |
|
||||
|
||||
אח, הרקוויאם הגרמני. איזה שגב! האזנתי לו לפני שבוע בבוקר רע במיוחד, והוא הביא מזור לנפשי הדוויה. אגב, מה הביצוע החביב עליך של הרקוויאם של מוצארט? לי יש שניים: הנשגב מכולם הוא של קארל בהם והפילהרמונית של וינה (דויטשה גראמופון) – אטי, כבד, נורא-הוד, מרטיט. אך יש לי סנטימנטים עזים גם לביצוע החגיגי בקתדרלה של וינה במלאת מאתיים שנים למותו של מוצארט, של הפילהרמונית של וינה בניצוח גאורג שולטי. הוא דווקא מהיר מאוד, ומצליח לצקת עברה וזעם אמיתיים ב-dies irae וב-confutatis. ביצוע נהדר. |
|
||||
|
||||
של מוצרט שווה וגם של פורה. אבל גם של ורדי וברליוז. גם סן-סנס (ההוא מתיבת החיות) כתב רקוויאם יפה, אבל הוא מאוד לא מוכר, וחבל. אם אפשר להמליץ על רקוויאם יותר 'מודרני' - זה של זיבגנייב פרייזנר (הפולני שכתב לקישלובסקי את הפסקולים לטרילוגיית הצבעים) ממש נהדר. |
|
||||
|
||||
סוף סוף משהו אינטליגנטי, אף כי לא מקורי. לקח שעות להגיע |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |