בתשובה לנגה, 23/05/03 1:37
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אם כבר ממלאים את הרשימה אז צריך לכלול את הרקוויאם של בראהמס, אולי הרקוויאם הכי מטאפיזי מכולם. של ורדי מזכיר לי הרבה פעמים אופרה (נו, טוב). לטעמי את הרקוויאם הקסום והענוג של פורה אפשר לשמוע הכי הרבה פעמים רציפות, מבלי לזעזע את אמות הסיפים המנטליות ומבלי לדלל את מאגר המשאבים הנפשיים (כמו בשמיעה למוצארט או בראהמס). רקוויאם פחות מוכר ומומלץ הוא של יאן דיסמאס זלנקה, מאה 17-18, קצת לפני מוצארט. זוהי יצירה קצרה יחסית ואינטימית. בCD שלי היא מנוגנת על כלים אותנטיים ומצורפת לה יצירה נוספת, מיזררה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אח, הרקוויאם הגרמני. איזה שגב! האזנתי לו לפני שבוע בבוקר רע במיוחד, והוא הביא מזור לנפשי הדוויה. אגב, מה הביצוע החביב עליך של הרקוויאם של מוצארט? לי יש שניים: הנשגב מכולם הוא של קארל בהם והפילהרמונית של וינה (דויטשה גראמופון) – אטי, כבד, נורא-הוד, מרטיט. אך יש לי סנטימנטים עזים גם לביצוע החגיגי בקתדרלה של וינה במלאת מאתיים שנים למותו של מוצארט, של הפילהרמונית של וינה בניצוח גאורג שולטי. הוא דווקא מהיר מאוד, ומצליח לצקת עברה וזעם אמיתיים ב-dies irae וב-confutatis. ביצוע נהדר. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |