בתשובה לאסתי, 03/03/03 19:14
 |
|
 |
||
|
||||
 |
רק כדי לחדד. האם גם הסרט הזה קשור לניו אייג'? (ומה, בעצם, עושה הניו-אייג' האומלל בפרבר אמריקאי, בתוך נפשו של אנטי-גיבור בורגני וחומרני שמעולם לא ישב במדיטציה?) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אח, סרט נפלא. (וכמובן, זה גם הסרט האהוב ביותר על דייויד ליסטר מ"ננס אדום"). ולגופה של שאלתך המצויינת, נראה לי שלמרות שאלמנטים על-טבעיים היו קיימים בספרות ובקולנוע גם לפני עידן הניו-אייג', ואולי אין בין סרטו של קפרא לבין זה של מנדס הבדל משמעותי, הראשון אינו ניו-אייג' מפני שאינו נופל בעידן הניו אייג' מבחינת הזמן, זה הכול. אילו היה נוצר היום, יתכן בהחלט שהיה אפשר לקרוא לו ניו-אייג'. שימי לב, אני מדברת פה לגמרי off hand ולא ממש מוכנה לחתום על מה שאני אומרת פה, בטח לא לפני שאעבור על שני הסרטים, או התסריטים, מחדש, ואשווה ביניהם. אז לסיכום הנקודה הזאת: כן, לא נעים, אבל אלמנטים על טבעיים ביצירות של ימינו הם ניו-אייג'. אלמנטים כנ"ל מלפני 50 שנה- לא. אבל שאלת ההבדל בסיווגם של שני הסרטים האלה מטה לטעמי את הדיון ממה שחשוב יותר- למה אמריקן ביוטי הוא לא "פוסט מודרניזם" אלא "ניו אייג"'. ושוב- למרות החומרים הנדושים, ההרגשה שבה יוצאים מהסרט (הרגשה שהיא חלק ממה שעשה את הסרט להצלחה קופתית, לעומת סרטים טובים אך "מדכדכים" על חיי היומיום חסרי הפשר...) היא הרגשה של... ניחומים, אקרא לזה. ולמה? בדיוק בגלל המסר הניו-אייג'י של להאט, להסתכל בפרטים, למצוא בהם את היופי, וגם- שיש קיום אחרי המוות, ושמהזווית הזאת גם מה שנראה לנו כחיים חסרי טעם, הם בעצם משהו טוב ומלא. המגמה הזאת (של שילוב ערכים כלליים ביותר של ניו-אייג' במיין-סטרים האמריקני) הולכת ומתפשטת, נדמה לי. לדוגמה, רק עכשיו גמרתי לקרוא את אחד הספרים מתוך רשימת רבי המכר של הני"ט ל-2002, ספר שנקרא The Lovely Bones; ולמרות שזה ספר שמספר על אונס ורצח של ילדה בת 14, גם הוא יוצר הרגשת-ניחומים בדרך דומה- הוא מסופר בגוף ראשון, ע"י הנרצחת, שממשיכה לעקוב אחרי משפחתה וחבריה בעולם החיים, ומגיעה דרך זה לתובנות לגבי משמעות החיים, והשלמה הדרגתית עם גורלה. והרי ברור שהזווית שממנה בוחר היוצר לספר את הסיפור היא בעלת משמעות קריטית, בכל יצירה. וזווית של מספר בגוף ראשון שהוא מת, ושמגיע לאחר מותו לתובנות על החיים, ולמציאת משמעות בהם, יכולה בהחלט להכריע לכיוון סיווג היצירה כ"ניו-אייג"'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עבר המון זמן מאז שראיתי את הסרט לאחרונה. אבל לא זכורה לי ממנו שום תחושה של ניחומים או נחמה. הסרט הזה מכוון להיות מטריד, לא להתיישב במקום, להציק. הוא מעלה שאלות, יותר מאשר מספק תשובות. טוב, אז הגיבור המת אומר שהחיים נהדרים. אבל עינינו הרואות, במשך שעתיים ויותר, שהחיים - שלו ושל כל שאר גיבורי הסרט - מחורבנים לגמרי. כולם תקועים בנסיבות, כולם שואפים לשינוי וכולם מתוסכלים בגלל חוסר הצלחתם לבצע שינוי. ההשלמה שאת מדברת עליה היא יותר אדישות מאשר השלמה. ואם כבר לצטט יצירות קרובות: אמריקן ביוטי מצטט חזק מאוד מ"צפייה משפחתית" של אטום אגויאן (יוצר "אקזוטיקה" ו"המסע האחרון של פליסיה") . עוד יצירה שבה לכאורה הכל בסדר, אבל העיוותים מחלחלים מתחת לפני השטח. גם ב"צפייה משפחתית" יש נער צעיר, בלתי מרוצה, שמעביר את זמנו בתיעוד של הכל, בין היתר שקיות ניילון מתעופפות. יש בעיסוק הזה משהו נוגה, אבל יש בו גם אלמנט הומוריסטי חזק - שקיות ניילון מהסופר, למען השם. לא מספיק שאדם יקבל תובנות על החיים ומשמעותם כדי לסווג את היצירה כ"ניו-אייג"'. גם אם הוא מת. הדיון הזה עשוי להסתבך, ולכן אולי כדאי שתגדירי מה זה לטעמך ניו-אייג'. נראה לי שאת כוללת בו כל הלך רוח "רוחני" או "פילוסופי", שהוא הרחבה מוגזמת של המושג. הגיבור הראשי מת בתחילת הסרט - זו תחבולה עלילתית בעיני, ותו לא. צריך ללכת רחוק מאוד כדי לטעון שבסרט יש "אלמנטים על טבעיים" ומשם לחפש משמעות רוחנית. יש יותר מדי תחבולות כאלה בסרטים, וראי "מועדון קרב" שכבר הזכרתי. איך תפרשי את פיצול דמות הגיבור שם? ודאי לא ניו-אייג'. כאמור, הבעיה המרכזית שבה עוסקים שני הסרטים האלה היא בעיית הזהות המפוצלת (וליתר דיוק, הזהות הגברית המפוצלת). זה הפצע המגרד של הפוסט-מודרניזם, וכמו שגיבורים אקזיסטנציאליסטיים חירפו את נפשם על בעיות מוסריות, כך גיבורים פוסט-מודרנים מחרפים את נפשם על השאלה איך לאחות את שברי הזהות 1. בעידן שבו הכל הוא דימוי, הכל הוא השתקפות, המילים מאבדות את משמעותן וכל חוויה היא סובייקטיבית - איפה ה"אני"? כמובן, העיסוק בזה בסרט הוליוודי נדון לשטחיות מסוימת, ובכל זאת, מדובר בתמה מרכזית בסרטי שנות התשעים. ראי גם "המאטריקס", שמציג מציאות שאינה מציאות. "ג'ון מלקוביץ"' מציג שברי תודעה, שבירה של אישיות וחלוקתה כשלל. גם בכל אלה יש "אלמנטים על טבעיים", ובכל זאת הם רחוקים מלהציע נחמה כלשהי. העולם שלהם או שאינו קיים, או שהוא מפוצל כשברי מראה. אם הסרט נקרא על ידך כסרט עם הפי-אנד, זה אולי בגלל העובדה שהוא השאיל כל כך הרבה מסרטי הפי-אנד. אבל שום דבר בו לא מגיע לכדי רזולוציה, מלבד כיליונו של הגיבור. ולכן הטענה שלי היא, שראייה של הסרט כמניפסט "רוחני" מעקרת אותו למרי מהמשמעות החריפה שלו, שהיא חברתית. קריאה של הסרט כפשוטו, כ"סרט פרבר אמריקאי" שמציע נחמה, דווקא היא הרחוקה מרוח הזמן. בדיוק כמו שמאז "טווין פיקס" העיירה האמריקאית אינה מה שהיתה, כלומר כבר אי אפשר לקרוא אותה בפרשנות הנאיבית שלה. 1 זה התחיל כבר, פה ושם, בסרטים של פרנסואה טריפו (אבל אני באמת מרחיקה מדי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את אומרת שלא זכורה לך שום תחושת ניחומים מהסרט. ובכן, זה בדיוק מה שכן זכור לי.. [כמוך, גם אני ראיתי את הסרט מזמן, תיכף כשהוא יצא, והיה אולי ראוי ששתינו נראה אותו שוב כדי להבהיר דברים]. אני עדיין טוענת שנקודת המספר (המחוזקת ע"י זוויות הצילום כפי שתיארתי לפני שתי תגובות)- משמעותית. הלוא אפשר היה לספר בדיוק את אותו סיפור לא מפי הדמות המתה! (בניגוד לסרטו של קפרא, ששם האלמנט העל-טבעי הוא חלק אינטגרלי ביותר מהעלילה, ואי אפשר היה לשנות זאת בקלות, אם בכלל.) אז למה בעצם /לא/ לספר מזווית אחרת כלשהי על לסטר שחי בפרבר עם אשתו ובתו, והשכנים למיניהם, עד שבסוף הוא נורה ע"י השכן? למה הכניסו את הפתיחה והסיום הספציפיים האלה, של המספר המת ? לדעתי, לולא הפתיחה והסיום האלה את כנראה היית צודקת בדברייך על הסרט. אבל הם שם, והם-הם אלה שמשנים את כל ההרגשה של הסרט. ובאופן כללי יותר, אפשר ללכת לסרט, ולהתחיל להקביל אותו ליצירות אחרות, ולסווג לפי זה. אבל בסופו של דבר, סרט הוא קודם כל דבר בפני עצמו, ורק אח"כ שייך לז'אנר כזה או אחר, אם בכלל. ולכן אפשר ומותר פשוט לצפות בסרט, ואז לחשוב עליו עצמו, ולראות מה נשאר לך ממנו כשאת יוצאת החוצה, ולאחר עוד זמן מה. ומה שנשאר לי, הוא כאמור- תחושת ניחומים, של מציאת משמעות בחיים. וכאשר מציאת הניחומים הזאת קורית לא במהלך החיים אלא רק אחריהם, בלי שמשהו השתנה בנסיבות חיים, ובלי שתובנה כלשהי הושגה במהלכם- זה נראה לי משמעותי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל יצירה אמורה לעמוד בפני עצמה. אבל גם לנתח אותה רק לכשעצמה יכול לעשות לו עוול. עובדה, מי שייגש לסרט הזה כסרט פרברים טיפוסי ולא יותר, ימצא את עצמו מבולבל מעט, שהרי האלמנטים הטיפוסיים של "חיי משפחה", "אהבת נעורים תמימה", "מסירות לעבודה" וכן הלאה, עוברים פה בלבול ועיוות - במקומם יש לנו השתמטות מעבודה, דיכוי אלים של ילדים, בגידות של בני הזוג, ניסיונות רצח, הומוסקסואליות לטנטית ועוד. ראייה שלו בהקשר תרבותי ותקופתי רחב יותר מסייעת להבין אותו. ואת יודעת מה? נסי לחשוב על סרט אחר של "גבר אמריקאי מתפרק". נאמר, מותו של סוכן (המבוסס על המחזה בשם זה). "סוכן" נגמר בסוף לא טוב, ועיקרו - ההכרה הכואבת של הבורגני הקטן לפני מותו בכשלון שלו מכל הבחינות: אישי, רגשי, עסקי, משפחתי, חברתי... ב"אמריקן" הגיבור מוצא את עצמו מרוצה, ממש אופטימי, למרות שהוא נתקל בכל הכשלים האלה ועוד רבים. אולי ההבדל בין השניים הוא, שב"אמריקן" הגיבור פשוט לא שם **ן 1 . החלום האמריקאי מתנפץ לנגד עיניו, והוא מנגן בנבל. אני לפחות לא מצאתי פה משמעות לחיים שמומלץ לאמץ. 1 הכנס פה כינוי עממי לאיבר הזכרי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
[הערת פתיחה שולית: גם לגשת אל הסרט כאל "סרט פרברים טיפוסי" זה לסווג.. אולי אם לא מסווגים, לפחות לא בהתחלה, גם לא מתבלבלים?] אנסה להבהיר את עצמי: כשאני אומרת שהסרט הוא ניו-אייג' זה לא אומר שהסרט הוא "מניפסט רוחני" (ביטוי שלך איפשהו למעלה). זה אומר שהמסר ה/רגשי/ הכללי שנושב ממנו הוא ניו אייג'י. בתחילת הסרט לסטר אכן לכוד באותו אורח חיים פרברי, ובהרגשת חוסר המשמעות של החיים האלה, שהזכרת. אבל אז הוא בועט, ומתפטר מהעבודה. הוא ממשיך לבעוט, באותה ארוחת ערב שבה הוא מנפץ את הצלחת אל הקיר. הוא ממשיך ובועט בהתחילו לעשן גראס, ובהצטרפו לשכנים ההומואים שעושים ג'וגינג. מה שיש לנו עד כאן, לפחות בצד של לסטר, הוא מרד שמתוך יאוש, ולא "הארה". אבל בו-בזמן יש לנו הצופים חיזוק של גישת ה"אנטי", באהבה שמתפתחת בין בן-השכן וג'ני(?) בתו של לסטר. הוא מתאהב דווקא בה, ולא בחברתה בעלת היופי היותר נוצץ, כי הוא רואה בה איכויות אחרות, פנימיות. והוא גם אומר אח"כ לחברה שהיא סתם משעממת. אני לא זוכרת כרגע מה עוד היה שם אבל נראה לי שבסה"כ יש בסרט בניה איטית של מסר "אנטי", ששזור מהחוט של לסטר, ומחוטים אחרים, שאינם נגישים ללסטר, אך נראים לנו, הצופים. לכן- קורה לנו משהו מעבר למה שקורה ללסטר. [זו חצי תגובה למשהו שאמרת קודם, שאף אחד בסרט לא עושה מדיטציה. אבל הרי ה"ניו אייג"' לא חייב להיות באורח החיים או בתובנות של הדמויות בסרט, הוא יכול להתרחש רק אצל הצופים] איך שלא יהיה, לקראת הסוף, לסטר מסתכל באהבה בתמונות בתו כשהיתה קטנה, ומתחיל להבין ש- כן, יש בזה חשיבות, זה לא סתם כך. ובדיוק אז הוא נורה למוות. וכשמוסיפים לאנטי הכללי, ולתחילת ההבנה הזאת של לסטר, את הפתיחה והסיום, שאת זוויות הצילום המשמעותיות שלהם אני זוכרת טוב למרות הזמן שחלף, (ושעדיין לא אמרת לי מה /לדעתך/ הם עושים בסרט הזה..) ה"אנטי" מקבל איכות ניו אייג'ית. דבר אחד שברור לי- אני, ואחרים שאני מכירה, ושי כהן, שכתב את המאמר המקורי כאן- כולנו יצאנו מ"אמריקן ביוטי" בהרגשה /טובה/. וכשאני מנסה לקרוא לזה בשם, אני מוצאת ש-כן, שי צודק, זו הרגשה טובה מהסג הניו אייג'י. [לא טרחתי להגדיר זאת קודם לכן. בכלל אני לא חושבת שזה הסרט הכי טוב מהתקופה ההיא (לדעתי אין על "מגנוליה"...), ולא ממש נעצרתי להתעמק בעניין בזמנו]. לסיכום: לא מניפסט רוחני, אלא /הרגשה/ ניו-אייג'ית. זהו בערך :) נ.ב. חשד: היתכן שסם מנדס הבריטי התכוון לעשות סרט מהסוג שעליו את מדברת, אבל האולפן ההוליוודי, שיודע את נפש צופיו, התעקש להוסיף לזה את האלמנטים ה"ניחומיים", שהטו את הסרט לכיוון שקראתי לו פה ניו-אייג', ובהזדמנות זו גם הפכו את הסרט לשובר קופות? הממ... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. את וחברייך אולי עוד מהווים איזו קבוצת מיקוד. ההתייחסות של שי כהן לוקה חמורות לדעתי, חלקית ושטחית. וממילא, לא אמרת מה לדעתך "קרה ללסטר". אחרי כל כך הרבה קטסטרופות משפחתיות, מה הביא אותו בעצם לחשוב שהחיים יפים? תמונת בתו? זה לא ממש מספיק, כי בתו ישבה מולו, בשר ודם, משך רוב הסרט (והוא דווקא בחר להסתכל ולפנטז על החברה שלה). האם לא ייתכן שהמעבר קרה אצלך ולא אצלו - שהתאמצת להלביש את האופטימיות שלך על הסרט? 2. באמת, אקח אותו שוב בהזדמנות ואשים לב לסצינות הפתיחה והסיום שדיברת עליהן. 3. בהחלט ייתכן שהוליווד ריככה את המסר. למעשה, "אמריקן" הוא סרט שיש בו מן החתרנות, אבל לא חתרני עד הסוף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב: ראיתי את הסרט רק פעם אחת, וגם זה לפני כשלוש שנים, וכל מה שכתבתי פה הוא מזיכרון בלבד. כדי לענות לך טוב יותר "מה קרה ללסטר" אצטרך לראות את הסרט שוב. לכן- ההתבוננות בתמונות וכו' זה לא כל מה שיש שם, זה רק כל מה שאני זוכרת כרגע... אבל אני יכולה בהחלט להבטיח לך שלא "התאמצתי להלביש" משהו על הסרט, הסרט התלבש לבד. (אולי דווקא את היא שמלבישה על הסרט קטגוריות ותיאוריות, עד שמרוב יער את לא רואה את העץ הבודד?..) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מזמן סיימתי משחק מחשב בשם "מאפיה". רוב סיפור המסגרת של המשחק מתאר איש מאפיה שמדבר בבית קפה עם איש משטרה, ומספר לו על כל מעלליו (שהם הם המשחק), במטרה להפוך לעד מדינה. בסוף המשחק, הגיבור אכן הופך לעד מדינה ומקבל זהות חדשה, אבל (זהירות, ספוילר!) שליחים של המאפיונרים שהוא הכניס לכלא מוצאים אותו והורגים אותו. אזי המצלמה (הוירטואלית) עולה מעלה מעלה בעת שהיא משקיפה על הגופה המתה, וברקע מדבר הגיבור - נואם נאום מוסרני ("רצינו לחיות את החיים הטובים, אבל בסופו של דבר קיבלנו הרבה פחות מכל אדם ממוצע"). האם רק בגלל הנאום הזה בסוף המשחק הופך למשחק ניו-אייג'י עם אלמנטים על-טבעיים? ראיתי כל-כך הרבה ספרים שנכתבים "אחרי המוות" של הגיבור-המספר, אפילו כתבתי סיפור או שניים או שלושה כאלו. אני מבטיח לך שאין נים ניו-אייג'י בגופי. למה לא לקבל כלי רטורי כבדיוק זה - כלי רטורי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי במשחק זה היה סתם כלי רטורי. בסרט- לא. זה היה סרט טוב, מהסוג שבו עובדים קשה על התסריט, העריכה, וכל מה שבאמצע. זה סרט מהסוג של "אקדח שתלוי על הקיר במערכה א, יורה במערכה ג"- כלומר, אין שם "סתם". זה שהזווית הגבוהה, והמת המדבר, הפכו לטריק רגיל עד כדי ניתוק מכל משמעות ניו אייג'ית רק מראה שאלמנטים ניו-אייג'ים חדרו מאוד למיין סטרים, עד כדי כך שאנשים כבר לא שמים לב להקשר המקורי, ולכן השימוש חסר המשמעות באלמנטים אלה במשחקי מחשב. זה לא אומר שבסרט עשוי היטב זה גם כן תלוש מההקשר המקורי. והעיקר: לאורך הסרט כולו הגיבור עובר /תהליך/ שהסך הכול שלו מביא אצל הצופה לתחושת ניחומים, שאני מסכימה עם שי כהן שקרא לה ניו-אייג'ית. התהליך הזה הוא עיקר הסרט, והוא כנראה זה שיוצר את התחושה הזו. את פרטי התהליך שבסרט אני לא זוכרת. אני זוכרת רק את האפקט הכללי. כשהלכתי אחורה (בעקבות זה שברקת גאלה את המאמר מהארכיון, לא קראתי אותו לפני כן) וניסיתי להיזכר מה יצר את התחושה הזאת, עלה עניין הפתיחה והסוף, וכמה פרורי-פרטים מהתהליך. אצטרך לראות שוב את הסרט כדי לגלות ממה בדיוק התחושה הזאת עשויה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסרט (שהוקרן לפני יומיים ב"יס" במסגרת שבוע האוסקר) מעמיד כמה שאלות סתומות מבחינת פתרונן. שאלה אחת היא למה היא ירתה בו, ומה זה אומר. שאלה אחרת היא למה, בעצם, הוא היה צריך למות. גם האמירות התמוהות שלו על המוות, בסוף העניין, אמירות של שביעות רצון כאילו, הן תמוהות. האם הוא שבע רצון כאילו מכך שהוא מצא גאולה מעולם המלכודת הזה שחי בו, מלכודת הפרברים עם אשתו המטומטמת (לדעתי. לא הצלחתי לחוש אמפתיה לדמות הזאת, אליו כן), בתו המתנכרת ושכניו המאיימים כל אחד עפ"י דרכו (כוונתי להומו החבוי עם הצלחת הנאצית, ובנו סוחר הסמים, אולי הדמות הכי מעניינת בסרט הזה)? משהו בסגנון: "תאמינו לי, הכי טוב זה למות"? האם באמת הסרט רוצה לומר שהמוות בשביל הגיבור ה"נורמלי" (כן, הוא הכי נורמלי, לפחות במונחים שלפני הפוסט מודרניזם) בעולם כזה הוא האופציה הכי טובה? הוא מת, כי הוא לא היה יכול יותר לחיות בעולם מסובך כמו שהוא נכנס אליו, עולם בו שום דבר הוא לא כמו שנראה, ואין לו סיכוי יותר למצוא את מה שהוא באמת רוצה. אם היתה כוונה ניואייג'ית בסרט הזה, היא היתה מתמקדת במה שקרה לו לאחר שעזב את העבודה, מצא ג'וב פשוט כהופך המבורגרים, קנה אוטו כמו שרצה, התחיל לשמוע מוסיקת רוק: הרי זה יופי, הבן אדם בדרך למציאת ה*אני* שלו! החיפוש העצמי המתחיל, יוביל אותו בוודאי לאיזה מציאת האושר בכת של צמחונים/ מדיטציה הודית או משהו כזה, או סתם לנירוואנה, אבל בתוך החיים עצמם, לא לאחר שהוצמד לרקתו האקדח. לא, אין בריחה בעולם הזה מדברים שנעשו בעבר, וכל ההתפרצות של "האני" שלו לא היתה אלא התפרצות סרק, שהסתיימה כשניסה לכבוש את חברתה של בתו והבין שהוא כבול במוסכמותיו הישנות, באני הרגיל שלו, ואולי בעצם בנורמליות שלו, ולנורמליות כבר אמרתי, אין מקום בעולם המתחפש לנורמלי. זה לא עולם ההולך לקראת עתיד טוב יותר, אפילו לא לנירוונה והשאנטי המוצעות לנו בשפע ע"י הניואייג' לסוגיו. גם אחרים, לא נראה שהם יפיקו ממותו איזה שלווה. גם לא אשתו שבנקודה שלא פותחה מספיק, רואה דווקא בהיפטרות ממנו "הפסקת הפיכתה לקורבן" כמו במנטרה שהיא כל הזמן אומרת לעצמה במכונית, כשהיא נושאת את האקדח בדרך להרוג אותו. בנקודה הזאת יש אפילו גישה סרקסטית כלפי הניואייג', וכשהיא תשב בבית סוהר יהיה לה הרבה זמן להרהר בשאנטי ובאחלה על החירות שלה, ועל זה שהיא לא קורבן. מובן שהיא כן קורבן. כולם קורבנות לאיזה חזיון תעתועים של הפרבר השקט, ובעצם היו קורבנות כל החיים. הדרך היחידה לצאת מזה היא במוות, ואם כי לא ירדתי לעומק דבריו בסיום, המשמעות איננה "מוות זה אחלה" שאז היה כאן רעיון ניו אייג'י מסויים, אלא, שלאדם הנורמלי בעולמינו אין כנראה פתרון מרגיע אחר. החיים הם סיוט, טוב שזה נגמר פעם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשתו ירתה בו? משום מה זכור לי ש- אומנם המון אנשים מתים להרוג אותו, אבל בתכל'ס, השכן הנאצי הוא זה שלוחץ על ההדק. אבל [כמו שציינתי כבר כעשרים ושבע פעמים] ראיתי את הסרט רק פעם אחת, וגם זה מזמן.. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסרט אמנם בנוי מההתחלה, שאומרים בה את הסוף, על החידה: "מי יירה בו?" והמועמדים המובילים לאורך רוב הדרך הם השכן הנאצי ובנו, שמציע את זה במפורש לחברתו, בת הגיבור. אך עד כמה שאני זוכר, האחרונה שנראתה מחזיקה אקדח ומתקרבת אל הבית היא אשתו, כשהיא במצב אקסטטי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד כמה שאני זוכרת היא התקרבה לבית כדי להרוג אותו, ואז במקום לירות בו היא עלתה למעלה והתיישבה ליד הבגדים בארון, וישבה שם מקופלת ובוכה כשהיריה נשמעה מלמטה. ואני זוכרת את השכן חוזר לביתו ומסיר מעצמן טי שירט מוכתם בדם... ברקת! דובי! מישהו!! מי ירה בגיבור?! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, גם לפי זיכרוני ההומופוביה התגלתה כמניע הרצח החזק ביותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי הרגשה שרעיון הניו-אייג' קשור לפסקה האחרונה בביקורת הזאת (בדרך כלל יש להם ביקורות קולנוע מחכימות. הפעם התבלבלתי). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |