בתשובה לדובי קננגיסר, 20/01/03 11:20
 |
|
 |
||
|
||||
 |
קודם כל, לכל התוהים למיניהם, אני מורה גבר ולא מורה אשה. ונכון, אחוז המורים במערכת החינוך נמוך מדי, אבל אין זה המקום לדון בכך. מעבר לכך, אנסה להשיב על כמה תהיות שעלו בתגובה למכתבי הקודם. קודם כל, אין זה נכון שאין מקצועות שהתלמידים מזלזלי9ם בהם, אלא שגם באלו יש יותר דרכים, ולא רק מבחנים, שבהם ניתן לשפר את הציון לקראת קבלת הציון הסופי. וגם הילדים שזילזלו נוקטים במגוון דרכים שפתוחות בפניהם כדי לשפר את הציון. יותר מזה, נכון שיש יותר תלמידים שמשתדלים מתלמידים שמזלזלים, והדברנכון בודאי בין אלו שניגשים לבגרות, לגבי האחרים - פשוט לא רואים אותם בתוצאות המדוברות. ועכשיו לענין האחרון. אני מסכים שלא רצוי לסיוע על גשרים שתוכננו בידי משתדלים (גשר המכביה, למשל?). אבל תלמידי תיכון לא מתכננים גשרים וזו בדיוק היתה כוונתי. צריך לתת לילים, והתלמידים שלי עדיין צעירים, את הזמן להיות ילדים - להנות מהספק, לקבל הגנה מפני השפיטה המוחצת, החד-משמעית-שאין-ממנה-חזרה של עולם המבוגרים. המהנדסים של העתיד אינם רק אנשים בעלי יכולת חישובית טובה, הם צריכים להיות, בראש ובראשונה, אנשים שמחים, מוגנים, בעלי תחושת ערך עצמם. את זה חינוך מטפח, מגונן במידה ומעודד יוצרים. לא בחינות הבגרות וההישגים המספריים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הסיפא שלך עוררה בי מחשבה. מתי צריך להפסיק לתת לילדים את הזמן שלהם להיות ילדים, ובאיזה תהליך מעבר? נראה לי שבמקרה דנן אני לא מסכים אתך - בחינות הבגרות נראות לי כמו שלב מאוחר מספיק כדי להרגיל הילד (לשעבר) לעולם הישגי, במיוחד לאור העובדה שהן משמשות בסופו של דבר כמדד עבור מוסד הישגי לעילא ולעילא - האוניברסיטאות. אחרת, אנחנו "חותכים" בחטף. בקיצור, לדעתי יש לבצע את המעבר הזה במהלך הלימודים התיכוניים, אבל אני פתוח להצעות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני ממש לא מסכים עם מה שנאמר. מה שילד לומד בבית הספר, לכל הפחות ברוב בתי הספר, אלו דברים שלא יידרשו ממנו בשום מקום אחר-כך. באיזה מקום עבודה דורשים מאיתנו שנקיא כל שלושה שבועות את מה שלעסנו באחרונה? מתי נדרשנו לשנן באוזני הממונים עלינו את מה שהם עצמם אמרו? איפה אדם נדרש להתמחות ברמה של 100 אחוז בשלושה-עשר נושאים שונים? ואלו רק דוגמאות. אז אם אנחנו רוצים שילדינו ישהו במערכת שאינה דומה למה שמחוצה לה, למה אמות המידה בה צריכות להיות זהות? ומעבר לכך, כמה מהילדים הללו עוברים מיד לאוניברסיטה? הרי חלק ניכר מהם עוברים קודם את הצבא, שאין כמוהו מקום שמאפשר לאדם לעשות, בין השאר, גם בירור עם עצמו ובחינה של מטרות, רצונות ודרכים. האם מה שהוא היה בתיכון, כולל התמדתו בלימודים, מידת תשומת הלב שהקדיש להם וכדומה, האם כל אלו תקפים אחרי הצבא? לא נראה לי שהתיכון הוא הזמן שבו "חותכים". זה קורה, לרובנו, הרבה אחר כך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה שמצב מערכת החינוך בישראל הוא מחפיר, לא אומר שצריך לתת לה עוד דחיפה לעבר התהום. יש צורך ברוויזיה מוחלטת של חומר הלימוד ושל אופן בדיקת הידע השוטפת. כל זה לא משנה את העובדה שציון המגן הוא, בלשון המעטה, לא אמין, במתכונתו הנוכחית. בית הספר, יותר מכל, צריך להקנות הרגלי למידה לתלמידים, ובסיס ידע שנדרש מכל אדם – לאו דווקא ידע שיעשה בו שימוש במסגרת עבודתו העתידית של התלמיד, אלא ידע שדרוש כדי להוות רקע תרבותי לחיים בעולמנו. מה זה אומר? זה אומר ספרות ותנ"ך, זה אומר פיזיקה וביולוגיה, זה אומר אזרחות ולשון, וזה אומר מתמטיקה ואנגלית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והיסטוריה! והיסטוריה! שכחתי היסטוריה! (דובי, ששנא היסטוריה בתיכון ובנס ניצל מציון נכשל) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינני יודע אם אתה מורה בתיכון או בחינוך היסודי, אבל לפחות לגבי תלמידי תיכון - לכנותם ילדים שיש להגן עליהם מפני עולם המבוגרים המרושע, זה קצת מוזר לי. ה"ילדים" הללו יתגייסו לצבא עוד שנה-שנתיים. אם אפילו בתיכון מגוננים עליהם מכל וכל, איך הם יוכלו להיות חיילים? תלמידי התיכון בכל מקרה מוגנים מפני "השפיטה המוחצת החד משמעית שאין ממנה חזרה", משום שבגרויות אפשר לשפר גם אחרי סיום התיכון. אפשר ללמוד בבית ספר אקסטרני, אפשר לעשות מכינה באוניברסיטה. אני לגמרי בעד אנשים בעלי תחושת ערך עצמם, אבל אני חושב ש"ערך עצמם" הזה צריך להיות מבוסס על ערך אובייקטיבי. אין שום סיבה לגרום לילד עצלן לחשוב שהוא גאון, או לילד ממוצע לחשוב שהוא תלמיד של 100. אם יש "מגוון דרכים" שפתוחות לשיפור הציון, ואם חלק מהדרכים הללו אינן קשורות בשום צורה ליכולת אינטלקטואלית או להבנת החומר, הרי שהאוניברסיטאות צודקות: ציון המגן פוגע ביכולתן לחזות הצלחה של סטודנטים. אתה רוצה לתת לתלמיד הרגשה טובה? תן לו בציון השנתי מאיות חופשי. אבל אל תכלול את מקדם ההרגשה הטובה שלך בציון הבגרות שמועבר לאוניברסיטאות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, המהירות שבה ילדינו, ואני אומר "ילדינו" כי אני גם אב לילדה בגיל הזה, מצליחים ליצור מערכת תגובות שנראית כאילו היא מערכת תגובות של מבוגרים, היא מטעה. "הילדים של היום" יודעים להתנהג כאילו הם מבוגרים המתפקדים בעולם של מבוגרים אבל הם לא. העובדה שאנו נותנים להם גישה למידע, כסף, יכולת תמרון וכוח קניה אינה משנה את העובדה שהם עדיין בגיל שבו מירב האנרגיה שלהם מופנית להתבגרות עצמה, למאבקים עם החברה, המיניות ועוד מליון דברים אחרים, ובשלב הזה אני יודע מנסיוני שהם קודם כל ילדים ולא מבוגרים. הם אכן יתגייסו לצבא, אבל אחת מהסיבות לכך היא שהם נוחים להשפעה ולשליטה ולא משום שהם מבוגרים בעלי יכולת משל עצמם. דבר שני, מדבריך עולה שהערכתו העצמית של אדם תלויה ביכולתו, או בידיעתו את יכולתו האינטלקטואלית, או באיזושהי יכולת מדידה אחרת. ולא היא. הערכה עצמית מתבססת בראש ובראשונה על תחושה ולא על ידע, על רגשות חיוביים ולא על הישגים. זה אולי נראה מוזר למי שלא עוסק בחינוך, אבל אני פוגש ילדים שהדימוי העצמי שלהם הוא טוב מהממוצע, ולא מפני שהם תלמידים מצטיינים אלא מפני שהם זוכים להערכה וכבוד מסביבתם, על דברים שאינם מדידים באותו "ערך אובייקטיבי" שאתה מדבר עליו. הם יודעים שהם אנשים טובים, הם יודעים שיש להם זכויות וחובות והם כאלו אפילו אם הם קיבלו 60 במתמטיקה ולעולם לא יגמרו משפטים. אני לא טוען שאלו אנשים שאני צריך לתת להם "מאיות חופשי", אבל אחת מהדרכים שלי לטפח בהם את תחושת ערך עצמם בעולם חומרני, הישגי ולעיתים דורסני, היא לעודד אותם דרך הציון שלא תמיד הוא ריאלי. ונכון, האוניברסיטאות אכן צודקות, ויש רק דרך אחת לבדוק האם מישהו יכול לסיים תואר ראשון - לאפשר לו ללמוד לתואר ראשון. ציוני המגן, הבגרות ועוד דרכים שונות ומשונות לבחון ילדים בגיל תיכון מתוך רצון לנבא את הצלחתם בגיל יותר מאוחר זו אכן שיטה גרועה, שיכולת הניבוי שלה נמוכה. אבל בשביל לפתוח את שערי ההשכלה בפני כל מי שרוצה, ולבחון אותו בסוף כל שנה בבחינות מעבר לשנה שאחריה, צריך הרבה כסף, וזה כבר וויכוח אחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובאמת כבר ניהלנו אותו כאן תגובה 113130 | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |