מחשבות על שביתת המרצים 2960
האם השביתות הגדולות במשק מקדמות את זכויות העובדים או שהן דווקא משמרות את הסטטוס־קוו? האם כשהשובתים מנצחים כולנו מפסידים? מחשבות על זכות השביתה לאחר שהאבק שקע מהשביתה האקדמית הארוכה בתולדות המדינה.
חינוך והשכלה • עקיבא מילר • יום ו', 14/3/2008, 10:59
קהל נאסף לשביתה בויניפג
שביתה - לא תמיד בשחור ולבן (צילום: באדיבות Library and Archives Canada)
הלימודים באוניברסיטאות חזרו למסלולם לאחר השביתה האקדמית הארוכה בתולדות המדינה. עבורנו הסטודנטים, הכעס והתסכול נשכחו בעומס הלימודים וההשלמות הרובץ כעת על כתפנו. המרצים הקבועים מרוצים מהישגיהם בשביתה, ראשי האוניברסיטאות זכו לפתוח את שנת הלימודים ולמנוע את קריסת המערכת, ואילו הסגל הזוטר ומרצי החוץ, ששוב יפוטרו בסוף השנה ויועסקו מחדש בשנה שלאחריה, כובשים את זעקתם בינתיים. הדרמה חזרה על עצמה גם הפעם. בחסות משא ומתן לילי, תחת איום של צווי מניעה ונבואות זעם וחורבן, מצליחים למצוא הסדר שמביא כל פעם מחדש לתחושה שהצלחנו להיחלץ מאסון פתאומי. הדפוס החוזר הזה מאפשר למעסיקים ולעובדים לקנות לעצמם "שקט תעשייתי" לזמן מה, בלי לטפל בשורש הסוגיה המביאה אותנו פעם אחר פעם אל פי תהום. אולי דווקא עכשיו, כשנרגעו הרוחות, הגיעה העת לבחון מחדש את זכות השביתה בישראל, עם שביתת המרצים כמשל.

הזכות לשבות בדמוקרטיה הליברלית

זכות השביתה מהווה פרדוקס בחברה הליברלית. מחד, נהוג לראות בזכות השביתה זכות הנלווית לזכות הבסיסית להתאגד ולזכות לכרות חוזה העסקה קיבוצי. כשם שעובדים יכולים לחבור יחד לשם שיפור תנאי עבודתם ודאגה לענייניהם, כך יש להם גם זכות להשתמש יחד בסנקציה הישירה היחידה שיש לעובדים כנגד מעסיקיהם – מניעת שירותי עבודתם מהמעסיק.

מנגד, זכות השביתה עומדת בניגוד לרציונל השוק החופשי הרואה בהעסקה חוזה לכל דבר בין עובד למעביד. במצב קלאסי של שוק עבודה לעובד שתי ברירות – לעבוד בתנאים שמציע המעסיק או לא לעבוד בתנאים אלו. הברירה השלישית של העובד, ברירת השביתה, עומדת בסתירה לחופש החוזים ולעיקרון השוק החופשי בכך שהיא מאפשרת את הפרת חוזה העבודה על ידי העובד אך שוללת את סנקציית הפיטורים מהמעסיק.

הרציונל העיקרי מאחורי זכות השביתה הוא שזכות זו נחוצה כדי לשמור על אינטרס העובדים. ההנחה היא שחוזה עבודה בין מעסיק לעובד יחיד אינו חוזה בין שני צדדים שווי כוח ומעמד, ועל כן לא מתקיים מצב אמיתי של שוק חופשי, וקיים פתח לניצול העובדים. כיום אין כמעט עוררין כי זכות השביתה ראויה להגנה גם בחברה ליברלית ובשוק חופשי. אין חולק בדבר התרומה המשמעותית שהייתה לזכות השביתה ולאיגודי העובדים לשיפור תנאיהם של פועלי הכפיים בתעשייה ולסיומם של חוזי עושק דורסניים שהיו נפוצים בראשית ימי המהפכה התעשייתית.

ואולם כיום מחלחלת התחושה כי המהפכה שהתחוללה בזכויות העובדים מאז סוף המאה ה-‏19 ותחילת המאה ה-‏20 כבר הגשימה את מטרותיה העיקריות. לצד הישגי האיגודים המקצועיים מהשביתות, המחוקקים הכניסו לספרי החוקים הגנות משמעותיות על ציבור השכירים כגון שכר מינימום, הגבלת שעות עבודה, מנוחה שבועית ועוד. חוקים אלו במידה רבה חילצו את השכירים ממצב בו הם מהווים את המעמד התחתון המנוצל. כיום שכירים מאוגדים ובעלי חוזים קיבוציים כבר אינם חלכאי ונדכאי הארץ. החליף אותם תת־מעמד של עובדים לא־מאוגדים, עובדי קבלן, פועלים במשרה חלקית, ועובדים זרים אשר נאבקים על פרנסתם בשכר מינימום או למטה מכך. עובדים אלו אינם יכולים או אינם מעוניינים להתאגד, ולכן אין להם כל אפשרות מעשית לממש את זכות השביתה. במצב כזה, זכות השביתה נותרה זכות של מגזרים מבוססים יחסית במשק העבודה.

השביתות האחרונות אינן עוד חלק ממאבק עובדים מהזן הישן. כיום, המגזרים השובתים הם דווקא עובדי המגזר הציבורי המבוסס יותר – פקידי ממשלה ורשויות מקומיות, עובדי חברת החשמל, עובדי הנמלים, ולאחרונה, מרצי האוניברסיטאות. לעומת זאת, הסתדרות העובדים הכללית איבדה הרבה ממעמדה וכוחה. גם מטרות מאבק האיגודים השתנו. מהגנה על תנאי עבודה מינימליים ושכר מחייה ראוי הפכה זכות השביתה לכלי כוחני להעלאת שכרם ושמירה על תנאי עבודתם של מגזרים בעלי כוח מפני תוכניות ממשלה להפרטה, ייעול, ופתיחה של תחומים מולאמים ומפוקחים לתחרות חופשית יותר.

שביתות העת האחרונה בעולם, משביתת עובדי הרכבות בצרפת ועד שביתת התסריטאים בהוליווד, מעידות על מגמה כללית בעולם המערבי לפיה השביתה הפכה לכלי ראשון במעלה בידי איגודים סגורים המבקשים להגן על תחום עיסוקם מפני תחרות ולשמור על זכויות היתר שצברו.

השביתות בישראל והמגזר הציבורי

אין זה מקרה שמרבית השביתות בישראל הם שביתות של עובדי המגזר הציבורי. לישראל אחד המגזרים הציבוריים הגדולים בעולם המערבי. יתרה מכך, המגזר הציבורי יכול לשבות ביתר קלות מאשר עובדי המגזר הפרטי. מאז שנות ה-‏80 ירד שיעור השכירים המאוגדים במשק מ-‏85 אחוזים לכ-‏40 עד 45 אחוזים. אולם מרבית הירידה בשיעור העובדים המאוגדים חלה במגזר הפרטי, בעוד עובדי המגזר הציבורי ממשיכים להיות מאוגדים. שביתות המגזר הציבורי גם מקיפות מספר עובדים נרחב יותר. כך למשל, ב-‏2004 היו שביתות המגזר הציבורי 69 אחוזים מכלל השביתות, אך נכללו בהם 97 אחוזים מהשובתים ו-‏96 אחוזים מימי העבודה האבודים.

יתרה מזאת, לשביתה של המגזר הציבורי המאפיין הייחודי שהצדדים לסכסוך אינם הנפגעים הישירים ממנו, אלא דווקא הציבור. בשביתת עובדים קלאסית, המעביד נפגע ישירות מהפגיעה בייצור או השירות, וגם העובדים נפגעים מיידית מאי־תשלום משכורותיהם, ולכן שני הצדדים מבקשים לסיים את השביתה מהר ככל האפשר. לעומת זאת בשביתה במגזר הציבורי הנפגע הישיר הוא הציבור שאינו יכול לקבל את השירותים הדרושים לו מכל גורם פרטי אחר. הרי רק פקידי משרד הפנים מנפיקים דרכונים ותעודות, רק עובדי רשות שדות התעופה מפעילים את שדה התעופה, ורק עובדי העירייה מפנים זבל. כל שביתה באחד מהשירותים הללו משבשת את הפעילות של המדינה כולה, וגורמת ללחץ אדיר על הממשלה לסיים את השביתה גם במחיר כבד. הסכם על תשלום מלא או חלקי של משכורות השובתים על תקופת השביתה הפך לרכיב קבוע ומקובל בהסכמים על סיום שביתות במגזר הציבורי, ולכן הנזק לעובדים השובתים קטן.

מה שמחמיר עוד יותר את המצב הוא שזכות השביתה בישראל כמעט בלתי מוגבלת. החסמים העיקריים על זכות השביתה הם הדרישה שהשביתה תוכרז על ידי ארגון עובדים מוסמך לכך, חובת "תקופת צינון" של 15 יום מרגע הכרזת סכסוך עבודה ועד להשבתה, ואיסור שביתה של שירותים חיוניים. חסם נוסף, המונע שביתה במגזר הציבורי בזמן שהסכם קיבוצי עומד בתוקף (סעיף הקיים גם בהסכמים קיבוציים במגזר הפרטי) לא תמיד מבטיח "שקט תעשייתי" בשל פסיקות בית הדין לעבודה התומכות בזכות השביתה. בכל מקרה, שיטת ההסכמים הקיבוציים מבטיחה שכאשר המועד לפקיעתו של ההסכם מתקרב, העובדים משתמשים בשביתה או באיום בשביתה כדי לשפר את מעמדם במשא ומתן להסכם המחליף אותו. חסמים נוספים על זכות השביתה שבחוק הם איסור על השבתה פוליטית, שביתה שלא בתום־לב, ושביתה לא־מידתית. כיאה לשיטת המשפט הישראלית, מדובר בחסמים שהם "מושגי שסתום" כלליים וקשים ליישום, ולכן השימוש בהם נדיר. היבט נוסף שעובד לטובת השובתים הוא מניעה של צד שלישי לסכסוך לתבוע מהשובתים את נזקיו כתוצאה מהשביתה (למעט מקרים של שביתות בלתי חוקיות). האפקט המצטבר של כל זה הוא שלציבור השובתים כוח עמידה רב יותר בשביתות ארוכות, ולכן גם כוח מיקוח חזק הרבה יותר.

חסמים טכניים להגבלת זכות השביתה הקיימים במדינות שונות בעולם, כגון מוסדות בוררות חובה, או דרישה לקיום הצבעה כללית בין השובתים לפני הכרזה על שביתה אינם קיימים בישראל. התוצאה היא שישראל הפכה ל"אלופת העולם" בשביתות ביחס למדינות המפותחות, זאת כאשר עובדי המגזר הציבורי בישראל נהנים על פי רוב משכר ותנאים טובים ביחס לעובדים מקבילים להם במגזר הפרטי.

הקלות בה זכות השביתה מופעלת ללא הגבלה באה לידי ביטוי במקרה של שביתת המרצים, המשתייכים בפועל למגזר הציבורי מכיוון ששכרם נקבע בהסכם בינם לבין משרד האוצר. הציבור הנפגע היה ציבור הסטודנטים, שדעתו לא יוצגה על ידי אף אחד מהצדדים לסכסוך וקולו לא נשמע. ובזמן שהסטודנטים עמדו מבולבלים וחסרי אונים, המרצים המשיכו לקבל שכר חלקי על עבודת המחקר שלהם.

קשה לטעון שהמרצים הם פועלים קשי יום הזקוקים להגנת השביתה כדי להתגונן מפני מעסיק עריץ, וקשה לטעון שלמעסיק (האוניברסיטה) עדיפות של כוח מיקוח על פניו של מרצה אקדמאי ומשכיל הנהנה מהזדמנויות העסקה רבות בשוק בשל השכלתו וכישוריו. במצב כזה, קשה לראות הצדקה מדוע להעדיף דווקא את זכות השביתה על פני החופש של המעסיק (האוניברסיטה והמדינה) לקבוע את תנאי שכר המרצים כפי הנראה לו לנכון.


הרצאה פעם.. (ציורו של לורנטיוס די ולטולינה)


מעורבות המדינה בהשכלה הגבוהה ומטרת האוניברסיטאות

רציונל ההגנה על העובדים אינו משכנע מספיק כדי להצדיק את שביתת המרצים. לכן הטיעון הנפוץ העיקרי שהושמע במאבק המרצים היה שמימון האוניברסיטאות הוא מטרה חברתית ולאומית ממעלה ראשונה, ומכאן שעליה להיות חופשית מכוחות השוק. הטענה היא שהאוניברסיטה מייצרת מוצר למדינה שלא היה בכוחות השוק לייצרו, ומדובר ב"כשל שוק" בו נדרשת השקעה ממשלתית ישירה. אותו מוצר, כך נטען, הוא המחקר המדעי האקדמי הטהור. תיעדוף המחקר, כך נטען, חייב להיות נקי משיקולי תועלת ורווח כלכליים, ועל מנת לחקור המרצים צריכים קביעות במשרתם לצד הסרת הדאגה לפרנסתם ולעתידם המקצועי. הרי כלכלנים, משפטנים ואנשי מחשבים יש די והותר, אך לולא המעורבות הממשלתית לא יהיו לנו גם אנשי רוח ואנשי מדע שיוכלו לחקור בחופשיות להקדיש למחקר הטהור שנים רבות, מבלי שכוחות השוק יכתיבו את תחומי המחקר.

טענה זו מעלה מספר קשיים. ראשית, אפשר לתמוך במחקר מבלי לפקח על שכר המרצים. ניתן לעשות זאת על ידי הזרמה ישירה של כספים בצורת מלגות מחקר וקרנות, ולא דרך פיקוח על שכר. בדרך זו, חוקר שמניב מחקר יזכה בתגמול על כך, ואילו חוקרים "שרופים", שמסיבות שונות חדלו לחקור, לא יזכו בכספי מחקר. ניתן, באופן תיאורטי, לקבוע מנגנונים שישמרו על החופש האקדמי ועל אוטונומיה מחקרית מלאה לחוקרים, גם כאשר קושרים בין התגמול הכספי לתנובה המחקרית.

שנית, ספק אם מחקר אקדמי הוא מוצר שהשוק לא יכול לספק. בישראל מתקיים מצב ייחודי בו האוניברסיטאות המובילות הן אלו הממומנות ביותר על ידי המדינה. זהו אינו המצב בשאר העולם. במדינות כמו ארה"ב ואנגליה, דווקא האוניברסיטאות הפרטיות הן המובילות ברמת המחקר המדעי וההוראה האקדמית, מבלי להישען על מימון ממשלתי. במוסדות אלו, מרבית הכסף מגיע משכר הלימוד ומתרומות של קרנות ותורמים פרטיים, ואילו המכללות האזוריות, הנהנות מתמיכה ממשלתית, אמנם מניבות פחות מחקר, אך מחנכות יותר תלמידים. גם בתור שכירים במכללות, לחוקרים עדיין יהיה אינטרס להקדיש מזמנם למחקר, מתוך ידיעה שפרסומים ומחקרים הם הערובה להתקדמותם בשוק העבודה האקדמי, והמכללות יתמכו במחקר המוסיף יוקרה ומוניטין למוסדותיהם, ובכך מושך תלמידים ומשקיעים.

מעל לכל, הטיעון בדבר קידום המחקר מעלה את השאלה מהי מטרתן האמיתית של האוניברסיטאות? האם ה"מוצר" העיקרי של האוניברסיטאות הוא מחקר טהור, ואילו המטרה ה"משנית" היא חינוך סטודנטים, דהיינו התוכניות לתואר ראשון? היו שטענו שהשביתה נועדה לאפשר השכלה גבוהה במחיר נגיש לציבור. את זאת, טענו, ניתן להשיג רק בתמיכה ממשלתית של מוסדות ההשכלה הגבוהה. גם אם נקבל טענה זו, אין בה משום הצדקה לפיקוח על שכר המרצים. בישראל מצב אבסורדי בו דווקא מי שלומדים באוניברסיטאות וזוכים לסבסוד רב יותר של שכר הלימוד הם השכבות החזקות יותר, אשר זכו לציונים גבוהים יותר בבחינות הבגרות ובמבחן הפסיכומטרי (תוצאה של נגישות רבה יותר להשכלה בשלב התיכון). בני השכבות החלשות הולכים ללמוד יותר במכללות, אם מפני שישנן יותר מכללות בפריפריה ואם מפני דרישות הקבלה הנוחות יותר - אולם דווקא הבחירה במכללה מחייבת אותם לשלם מחיר דומה עבור השכלה שתדמיתה נמוך יותר (למעט מיעוט של מכללות פרטיות יוקרתיות).

הפיכת ההשכלה לנגישה וזולה יותר מחייבת דווקא את פתיחת שוק ההשכלה הגבוהה לתחרות אמיתית, ומתן תמיכה שווה לסטודנטים במכללות ובאוניברסיטאות. תמיכה כזו עדיף שתיעשה על ידי מימון ממשלתי של שכר הלימוד לסטודנטים באופן שיאפשר לכל סטודנט חופש בחירה אמיתי לפנות למוסד הרצוי לו. חופש בחירה שכזה ממילא יחייב כי למוסדות האקדמיים יינתן החופש להעסיק סגל מרצים בשכר שיקבע השוק, ולא לפי דרגות שכר מקובעות.

הביטחון התעסוקתי והחירות

אז מי נפגע בעצם מכך שכעת המרצים מרוויחים יותר? כל עוד הקרב על ועדת שוחט לא הוכרע, המרצים זכו לתוספת שכר מבלי להתחייב לרפורמות, והסטודנטים ימשיכו לשלם שכר לימוד נמוך גם בשנה הבאה. האם יש רק מרוויחים בסיפור הזה?

ובכן, הנפגעים הם שאר הסטודנטים והאקדמאים אשר האפשרויות העומדות בפניהם מצטמצמות בזכות הישגיהם של מרצי האוניברסיטאות. על הניגוד בין פיקוח ממשלתי וחירות הכלל עמדו כלכלנים כדוגמת פרידריך האייק ומילטון פרידמן. טענתו של האייק הייתה שתכנון ממשלתי שמבטיח את ההכנסה של קבוצה מסוימת פוגע בחרות ומפחית את הביטחון התעסוקתי של שאר הגורמים במשק.

בעבר היה חופש הבחירה של אקדמאים וסטודנטים מוגבל ביותר. עד 1995 היה לאוניברסיטאות מונופול על ההשכלה הגבוהה בארץ. צעיר שביקש לרכוש תואר ראשון היה מוכרח לבקש להתקבל לאחת משבע האוניברסיטות בארץ. שכר הלימוד מסובסד במידה רבה על ידי הממשלה, אך העלות הזולה הושגה במחיר הגבלה נוקשה של המקומות הפנויים ותחרות קשה על הקבלה (להוציא, אולי, במקרה של האוניברסיטה הפתוחה). חירותו המעשית של אותו צעיר לרכוש השכלה הוגבלה במידה רבה על ידי הצורך להשיג ציונים גבוהים בבחינות הבגרות ובבחינה הפסיכומטרית. גם לאקדמאי שביקש לעסוק בהוראה גבוהה היה קושי רב להתברג במקצוע. תקני ההוראה באוניברסיטאות מוגבלים, והמאבק על כל משרה היה קשה ונשלט לחלוטין על ידי אנשי הסגל הבכיר היושבים בהנהלות האוניברסיטאות.

מאז 1995, עת התקבלה ההחלטה לפתוח את שוק ההשכלה הגבוהה למכללות פרטיות, התקיים שוק חופשי שאפשר חופש רב יותר לסטודנטים ומרצים. הסטודנטים זכו למגוון רחב יותר של אפשרויות, במוסדות רבים יותר וחוגים רבים יותר לבחירתם. נתוני קבלה נמוכים כבר אינם מחסום בפני רכישת השכלה. גם משכילים שחפצו במקצוע ההוראה יכלו לעבוד במכללות רבות שהיו מוכנות לקבל אותם לשורותיהם. המכללות העדיפו פעמים רבות להתעלם משיקולי יוקרה, קשרים, ומספר הפרסומים האקדמיים של המועמד ולהתמקד בכישורי הסגל כמורים ולאו דווקא כחוקרים.

ואולם גם כיום התחרות החופשית איננה מלאה. מעמד הפרופסורים באוניברסיטאות עדיין מוגן על ידי המימון הממשלתי העדיף לאוניברסיטאות המחקר על פני המכללות, ועל ידי שימור מוסד הקביעות לפרופסורים. בלשונו של האייק בספרו 'הדרך לשעבוד' (עמוד 91), למרצי האוניברסיטאות עדיין מובטח "חלק קבוע בעוגה משתנית", בעוד כל השאר נלחמים על הפירורים. בזמן שמספר התלמידים הלומדים באוניברסיטאות זינק בעשור האחרון בעשרות אחוזים, מספר התקנים לסגל הקבוע כמעט ולא גדל. את המחסור בכוח אדם השלימו האוניברסיטאות בעיקר בסגל זוטר ומרצים מן החוץ. מעמדם, הכנסתם, וביטחונם התעסוקתי של אלה נתונים לתנודות קשות דווקא מפני שלמרצים הקבועים היושבים בהנהלות האוניברסיטה יש את הכוח לקבוע את שכרם, להצר את חירות פעולתם וכוחם במערכת, ולהגביל את מספרם. אין זה מפתיע שהמרצים סירבו לשתף במאבקם את המרצים הזוטרים והמרצים מן החוץ, שהרי ביטחונם של אלו הראשונים נקנה במחיר חוסר הביטחון התעסוקתי של האחרונים. על רקע זה מדברים כבר עכשיו על שביתת הסגל הזוטר העומדת בפתח, וממתינה לה בסבלנות לרגע המתאים.

גם מרבית האנשים שחקרו ברצינות את סוגיית "בריחת המוחות" בישראל הגיעו למסקנה שלא שכר המרצים באוניברסיטאות הוא הגורם להגירת חוקרים מבטיחים לחו"ל אלא המיעוט בתקני הוראה ומחקר. החוקרים מצאו כי רוב המהגרים הם אקדמאים צעירים המתקשים להתברג למקומות משמעותיים במגרש האקדמי המצומצם בארץ, ונאלצים לתור אחר הזדמנויות למחקר בחו"ל. פתרון בעיה זו אינו יכול לבוא מתוספת שכר לדרגים הגבוהים באקדמיה אלא מפתיחה של יותר משרות ותקנים באוניברסיטאות. אולם זה בדיוק מה שהשביתה מנעה, בכך שהשאירה על כנה את שיטת ההעסקה הישנה ושללה את הגמישות של ראשי האוניברסיטאות להעסיק ולתגמל מרצים מבטיחים כרצונם.

האירוניה היא שדווקא המרצים הבכירים השמיעו קול טרוניה על שכרם הנמוך לעומת השכר שיכלו להרוויח בשוק הפרטי. זו הרי טבעה של כל מעורבות ממשלתית בשכר. הביטחון התעסוקתי והיציבות של הקבוצה כולה נקנים במחיר ההגבלה על גובה השכר ליחידים המצטיינים. הסכם עבודה קיבוצי פירושו שאין מאפשרים משכורות גבוהות יותר ליחידים מצטיינים ומצליחים יותר. מכאן מובנת התנגדות המרצים לשכר הדיפרנציאלי והקפדה על מבנה השכר האחיד לכלל המרצים. לכל היותר, יוכל מרצה צעיר ומבטיח לטפס על סולם השכר מהר יותר מחבריו, אך לעולם לא יוכל לעקוף את המרצים הבכירים והותיקים ביותר.

אולם דווקא היציבות בשכר הופכת בעיני עובדי המגזר הציבורי לרועץ כאשר הם נוכחים לגלות שהשוק הפרטי מצליח לספק לעובדיו משכורות גבוהות יותר מאשר המגזר הציבורי. הרי המגזר הציבורי לא יסכים לעולם להפחתה בשכרו כאשר במדינה יש מיתון (לכל היותר יסכים להקפאת עדכון השכר, כפי שנעשה בעבר). אם כן, מדוע צודק מצדם לדרוש העלאה בשכרם כאשר המגזר הפרטי משגשג? דרישת המרצים ל"מנגנון מניעת שחיקה" אין לו לא כלום עם "שחיקת שכר" אמיתית. לצורך הדיון, אני מקבל את נתוני משרד האוצר לפיו חלה שחיקה מינורית בלבד בשכר מבחינת כוח הקניה של המרצים לעומת העבר (כנמדד במדד המחירים ונתוני האינפלציה). לעומת זאת, ה"שחיקה" עליה דיברו המרצים אינה שחיקה בכוח הקניה האבסולוטי של הכסף בכיסם אלא שחיקה במעמדם מול המגזרים האחרים במשק. מכאן הדרישה למנגנון הצמדה לשכר הממוצע במשק (דרישה שלא התממשה לבסוף), שהרי מדובר למעשה בסכסוך מעמדי – המגזר הציבורי מול המגזר הפרטי. לא שכרם של המרצים נשחק אלא יוקרתם ומעמדם בחברה.
הרצאה באלגברה לינארית

..והיום (צילום: באדיבות "טונגסטן")



האמון בחינוך

יש היבט נוסף לשביתה שלא תמיד זכה להתייחסות הראויה, והוא היבט האמון. גם כאן יש הבדל בין המגזר הפרטי לציבורי. במגזר הפרטי, אמינותו ותדמיתו של עסק הם המפתח לפרנסתו, ואיום השביתה מסכן תדמית זו. במגזר הציבורי, לעומת זאת, מרבית הגופים אינם תלויים כלל באמון הציבור בהם. למשל, הציבור תלוי בחברת החשמל, רשות הנמלים, משרד הפנים, הביטוח הלאומי, בין אם יש לו אמון בהם ובין אם לא. לנוכח שביתה בגוף ציבורי כל שהציבור יכול לעשות הוא לחרוק שיניים ולחכות לחלוף הסערה, בעוד הפקידים נותרים אדישים למצוקתם.

אך לא כמוסד ממשלתי היא האוניברסיטה. מילטון פרידמן הבחין בצדק בין "לימודים בבית ספר" (schooling) לבין "חינוך" (education), אשר נותן ערך מוסף עבור החברה כולה מחינוכו של כל פרט. רק עבור החינוך ראוי שהממשלה תשקיע כספים בבתי ספר ואוניברסיטאות. על כך אוסיף שלימודים גרידא אינם דורשים אמון בין הסטודנט למורה, אך חינוך כן.

הצורך באמון יורד לשורש התפיסה בדבר מהו אותו דבר שאנו הסטודנטים מחפשים באוניברסיטה. לדעתי, אנו הסטודנטים מוכרחים לתת אמון במרצים המלמדים אותנו, ולהאמין כי להשכלתנו ערך מוסף חברתי מעבר לתועלת הפרטית שאנו מפיקים ממנה.

כדי ללמד בלבד, מרצה להנדסה או פרופסור למשפטים לא צריך סגולה אישית יוצאת דופן מלבד היכולת להעביר את הידע המקצועי בתחומו לתלמידיו, כדי שהם יוכלו להיות למהנדסים או עורכי דין. מרצה מהזן הזה יכול שיאמר לתלמידיו "הקשיבו לדברי, והתעלמו ממעשי". כל הנדרש מהתלמיד הוא למלא את מטלותיו, להצליח במבחנים, ולצאת מהמוסד כשתואר לימודים בידו. לעומת זאת, כדי לחנך, על המרצה לגלם בדמותו ערכים, ביניהם יושרה, פתיחות, ודאגה לתלמידיו. ההנחה היא שהתלמיד לומד לא רק ממילותיו של המרצה אלא גם מתעצב לפי הדוגמה שהוא נותן.

לאלו מאיתנו המאמינים שתפקידו של כל מוסד לימודי הוא לחנך ולא רק ללמד, שביתת המרצים שברה את אותו אמון. בזמן השביתה ראינו כיצד המרצים שלנו דאגו לכיסם בלבד, ועצמו עיניהם לנוכח הפגיעה בנו הסטודנטים. את מאבקם ניהלו המרצים בחשאי, הרחק מעין הסטודנטים, מבלי להסביר לנו את מניעי השביתה ומבלי לנסות לשלב את הסטודנטים במאבקם. במשך 89 ימי השביתה שיחקו המרצים עם האוצר משחק של "מי ימצמץ ראשון", וכלל לא ברור אם, אילולא הפשרה שגיבש מזכ"ל ההסתדרות עופר עיני, לא היו המרצים מוכנים להביא אפילו לביטול הסמסטר ובלבד שלא יוותרו על דרישותיהם.

לטעמי, המרצים שהשתתפו בשביתה אינם ראויים להיקרא אנשי חינוך אם הם סבורים שכל מה שעליהם לעשות כעת הוא להשלים את החומר שהחסירו בשביתה. עליהם לעשות יותר מכך כדי להשיב את אמוננו. אני משוכנע שישנם מרצים שעדיין מאמינים שתפקידם לחנך. קל לזהות אותם. הם אותם מרצים שדורשים הרבה מתלמידיהם. הם אלו המקפידים על מילוי חובות הקריאה, ומעודדים את תלמידיהם לצאת לשטח ולהתנסות בתחום הלימודים. הם אלו הדורשים כתיבת עבודות שיביאו לידי ביטוי מחשבה יצירתית של התלמיד. הדיונים בכיתותיהם ערניים ופתוחים, והם אינם מובילים את התלמידים למסקנה אחת ויחידה אלא מעודדים אותם להביע דעות עצמאיות ואף קיצוניות, ובלבד שינמקו ויבססו אותן כראוי. הישיבה בכיתתם לא תמיד מהנה אך היא תמיד מאתגרת. על מרצים אלו ייפול הנטל להשיב את אמון הסטודנטים באוניברסיטה, ולהפגין בכוח אישיותם, ובמסירות שלהם לסטודנטים שהאוניברסיטה היא מקום שראוי להתחנך בספסליו במשך שלוש שנים או יותר. רק בשביל אותם מרצים עדיין יהיה שווה להגיע לאוניברסיטה.

תודה לעמי לינדר
קישורים
ועדת שוחט - הדו"ח המלא (PDF)
מצב ההשכלה הגבוהה בישראל - דו"ח של מרכז אדוה (PDF)
זכות השביתה בישראל - מאמר של עומר מואב והגס גבאי
הדרך לשעבוד - בהוצאת שלם
השכלה גבוהה בישראל - נתונים דמוגרפיים
האוניברסיטות בארץ - ויקיפדיה
הישגיהם בשביתה - ההסכם שנחתם עם הסגל האקדמי הבכיר
בינתיים - הפורום להגנת ההשכלה הציבורית
בריחת המוחות - מאמר של דן בן־דוד ב'הארץ'
מילטון פרידמן - ויקיפדיה (אנגלית)
פרידריך האייק - ויקיפדיה (עברית)
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "חינוך והשכלה"
הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

הזמנה למפגש ביום א': שביתות ותמורות באקדמיה הישראלית 473847
ערן בילינסקי יום ו', 14/3/2008, 11:05
ההודעה להלן הגיעה למערכת בימים האחרונים, ואנו מנצלים את המאמר כדי לפרסם גם אותה, בשל הרלוונטיות שלה לנושאו:

שביתות ותמורות באקדמיה הישראלית

ביום א', ה-‏16 במרץ, יתקיים בירושלים מפגש במתכונת "שולחן עגול", שאורגן ע"י תמרה טראובמן מעיתון הארץ בנושא "שביתות ותמורות באקדמיה הישראלית". המפגש יעסוק בקשת רחבה של בעיות, שהשביתה האחרונה והדיון התקשורתי שבא בעקבותיה, לא השכילו להציף ולברר, ומהווה חלק מהנסיון לעורר שיח ציבורי ביקורתי אודות הפרטת ההשכלה הגבוהה בארץ. ישתתפו בדיון: דני גוטוויין (אוניברסיטת חיפה), עומר מואב (האוניברסיטה העברית), דניאל מישורי (אוניברסיטת תל אביב), נוגה דגן-בוזגלו (מרכז אדוה למידע על שוויון וצדק חברתי) ותמרה טראובמן עצמה.

הדיון יתקיים במושב המליאה של כנס האגודה הישראלית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים, בשעה 17:30 במוזיאון המדע ע"ש בלומפילד בגבעת רם. בנוסף, לפני מושב המליאה והחל מהשעה 16:00, יתקיים במסגרת הכנס מושב נוסף, שיעסוק בקשרים בין האקדמיה, המדע והפוליטיקה הישראלית בפרספקטיבה היסטורית.

את תוכנית הכנס ניתן למצוא באתר האגודה: http://www.ishps.org

מידע אודות דרכי הגישה למוזיאון: http://www.mada.org.il/geninfo/geninfo.html
תוספת קטנה: הדיון, הכנס והכניסה למוזיאון בחינם. 473863
אדם קלין אורון • בתשובה לערן בילינסקי יום ו', 14/3/2008, 17:23
קצת קטנוני, אבל בכל זאת. 473862
דורון הגלילי יום ו', 14/3/2008, 16:32
הברירה לעבוד בתנאים שמציע המעסיק או לא לעבוד בתנאים אלו, היא אחת.
קצת קטנוני, אבל בכל זאת. 474032
אסף ארצי • בתשובה לדורון הגלילי יום ב', 17/3/2008, 20:43
אתה מתכוון להתלבטות אחת בין שתי ברירות, או שהן באמת ברירה אחת? (או שסתם לא הבנתי)
נדמה לי שהוא מתכוון לברירה כפעולה: 474035
אדם קלין אורון • בתשובה לאסף ארצי יום ב', 17/3/2008, 20:55
ברירה בין שתי אפשרויות. אבל, אם אני לא טועה, ברירה היא גם אחת האפשרויות מתוכן ניתן לבחור. רב-מילים מסכים איתי, ומגדיר 'בְּרֵרָה' כך:
1. אפשרות או יכולת לבחור בין שני דברים או יותר, בחירה.
2. כל אחד מהדברים שמתוכם אפשר לבחור דבר מה.
נדמה לי שהוא מתכוון לברירה כפעולה: 474039
יובל • בתשובה לאדם קלין אורון יום ב', 17/3/2008, 21:11
אני לא חושב שרב מילים מסכים איתך. כל אחד מהדברים שמתוכם אפשר לבחור דבר מה אין פרושו הדבר שנבחר. כלומר, ''האם אכל מטבוחה או גמבה'' זו ברירה, אבל הגמבה עצמה זו לא ברירה. הדילמה היא הדבר שמתוכו אפשר לבחור דבר מה.
נדמה לי שהוא מתכוון לברירה כפעולה: 474040
האייל האלמוני • בתשובה ליובל יום ב', 17/3/2008, 21:44
*כל* אחד *מהדברים* שמתוכם *אפשר* לבחור דבר מה. המטבוחה והגמבה שתיהן ברירות. לא הדילמה (אין כאן הרבה דילמות, אז למה הכוונה ב"כל אחד מהדברים"). זו גם לא רק האופציה שנבחרה בסופו של דבר, כי כתוב *כל* ו*אפשר*. אני לא רואה איך אפשר לפרש את זה אחרת (אפילו אם מאד מתאמצים, ורואים שהתאמצת).
נדמה לי שהוא מתכוון לברירה כפעולה: 474041
יובל • בתשובה להאייל האלמוני יום ב', 17/3/2008, 22:08
נכון, אתה צודק. אם היה כתוב "כל אחד מהדברים שמבינהם אפשר לבחור דבר מה" לא הייתי טועה. "מתוכם" יצר לי אסוציאציה של "כולל" או "בפנים"; כלומר ה"דבר מה" הוא "בתוך" ה"דברים". אבל במקרה הזה באמת אין הצדקה ל"כל אחד מהדברים" אלא מספיק "דבר שמתוכו אפשר לבחור דבר מה".

למען הפרוטוקול, לא התאמצתי. יכול להיות שהתת מודע הכתיב לי לחפש טעויות כדי שאני אוכל להיות יותר חכם. אנא קבל את התנצלותי הכנה !
נדמה לי שהוא מתכוון לברירה כפעולה: 474072
האייל האלמוני • בתשובה ליובל יום ג', 18/3/2008, 21:26
התגובה שלך נראתה לי קנטרנית ומתחכמת, קרי נראה היה שאתה מתפלפל כדי למצוא את הפירוש המתאים לך. היות ובאמת ובתמים חשבת שזו הכוונה, הרי שההערה על המאמץ היתה לא במקום, ואני חוזר בי מהערה זו.
תודה! יופי של מאמר 473876
האייל האלמוני יום ו', 14/3/2008, 20:27
מכון שלם. 473880
איציק ש. יום ו', 14/3/2008, 23:27
כותב המאמר אינו מסתיר שהוא מחזיק בתפיסותיהם של מילטון פרידמן ופרידריך הייק. הואר מתעלם מהעובדות לגבי השביתות. הוא מביא את עובדי חברת החשמל כדוגמה למרות שהם אינם מרבים לשבות. הוא אינו מזכיר את המדיניות של ממשלות ישראל אותה סיכם אורי יוגב (הצלחנו לשבור את האיגודים המיקצועיים). דעתו כדעת מרגרט תאצ'ר: אין דבר כזה חברה; יש אינדיודואלים. כותב המאמר מתעלם מתהליך "יעול" שמגמתו להקטין את מרכיב השכר בעלויות והגדלת מרכיב הרווח. כותב המאמר מתעלם מהתהליכים שגרמו לכך שעובדים יכולים לשבות רק על פגיעה בשכרם ולא בגלל מדיניות שהורסת את הענף שלהם. המרצים פעלו כקבוצה סגורה אבל אם היו אומרים שהם שובתים במטרה ללחוץ על הממשלה להגדיל את תקציבי מערכת ההשכלה הגבוהה, היו זוכים לצו מניעה והחזרה לעבודה. ברגע שהם שבתו רק על שחיקה בשכרם- היה קשה לבית המישפט להוציא להם צווי מניעה. למשה נוצר מצב כמעט סימביוטי בין בתי הדין לעבודה ובין המעסיקים.
משום מה הביא כותב המאמר את המרצים, את ועד עובדי חברת החשמל ושכח את שביתת המורים. הטענה שאלו קבוצות שובתים שמנצלות את כוחן לפגוע בציבור היא טענה דמגוגית. הממשלה מנהלת נגדם מדיניות של הפרד ומשול, שוחקת במודע את שכרם והרבה פעמים מעוניינת שישבתו כדי להחלישם, כדי להאשימם שהם אגואיסטים שמה שמעניין אותם הוא שכרם ולא הציבור שתלוי בהם. צריך היה לראות את תגובת האוצר לדרישה של המורים להקטין את מספר התלמידים בכיתות: "מי אתם שתקבעו לנו איך תתנהל מערכת החינוך?" אם לא היו דורשים את הדרישה הזאת, היו טוענים נגדם שהם מנהלים מאבקים לשיפור שכרם על גב התלמידים. עוד מעט יגיד הממונה על הדכר גם למשרד החינוך "מי הם שינהלו את החינוך".
בבסיס השקפתו של כותב המאמר עומדת התפיסה של קדושת הקניין והזכות המחלטת של בעל הקניין לעשות בו כבתוך שלו. לצורך זה מעבירים האידאולוגים מבית מדרשם של האייק ופרידמן גם את האוניברסיטאות כאילו הן קניין של מישהו ויש לו הזכות לעשות בו כבתוך שלו. כך גם מערכת החינוך. במרצים והמורים הם קצת יותר מידיים וראש להשכיר; הם חלק מהמערכת וצריכה להיות להם מילה איך המערכת תהיה בנויה ואיך היא תתפקד. האוצר הצליח לסרס את המל"ג וועד ראשי האוניברסיטאות. הוא הצליח ביכולת הפוליטית הפנומנלית שלו, לסכסך בין ראשי האוניברסיטאות לבין ציבור המרצים.
מכון שלם. 473899
ניק ניים • בתשובה לאיציק ש. שבת, 15/3/2008, 11:05
אני מסכים שהכותב מתעלם מהמימד החברתי שהוא במידה רבה חופף למישור העוצמה בעיניי, לפחות בנוגע לנושא הזה.

לכל ציבור שובתים יש אינטרסים, ולכל גוף אותו הם משביתים יש אינטרסים שמנגד. הסתכלות על המאבקים האלה בהיבט כלכלי טהור היא תמוהה בעיניי.

עם זאת, יש לציין שגם הכותב לא מפגין הסתכלות כלכלית טהורה, אלא מייצג את האינטרס של קבוצת הסטודנטים. לא רק את הפגיעה הכלכלית בסטודנטים הוא מציג, אלא בוחר לסיים את המאמר בהתייחסות לערך המורה והמחנך.

באופן אישי אני חושב שצריך להפריד בין הדברים. ערכים ומוסדות אומנם קשורים זה לזה, אבל מוסדות הם גופים ביורוקרטיים והם גורמים לבנאליזציה של ערכים. אף אם נושאי התפקידים מגיעים למוסדות האלה מתוך תחושת שליחות, ובכוונה טהורה, בסופו של יום, קשה מאוד לעמוד מול המערכת המאוד יעילה בה הם נושאי תפקידים.

וחוץ מזה, כבני אדם פרטיים, גם להם יש אינטרסים. האינטרסים האלה הם דברים שמפעילים את החברה בצורה שהיא לא פחותה ואף עולה על הבט ''החזון(ות) האנושי(ים)'' המגולמים בתרבות. אין לשכוח שהמערכות שבני אדם מקיימים גם מקיימות אותם, ובמקרים רבים בני אדם יורשים אותן ומקבלים את חיוניותן כמובנת מאליה.איני יודע עד כמה נפוץ הוא טיפוס הדון קישוט, או הסוקרטס על כל ההבדלים שביניהם, אבל אני מניח שהרוב פשוט פועלים במסגרות הקיימות לצורך מימוש האינטרסים שלהם. כדי לשתות ולאכול בצורה שנראה להם כי הם זכאים לה.

נכון שחלק מהמאבקים נעשים על גבו של צד שלישי, אבל כל נקודות המבט במאבק על העוצמה והאינטרסים ניתנות להבנה. מהיותה של החברה נורמטיבית בעיקרה (דבר שהופך את סוקרטס ודון קישוט לחריגים), אפשר להבין גם מדוע רפורמות ומהפכות שעשויות להועיל לכל הנוגעים בדבר לא מתבצעות במהרה.

זכות השביתה היא דבר חשוב לבלימת עוצמה מנגנונית וריכוזית. החוזה החברתי בדמוקרטיה בסך הכל מתפקד, למרות האי נעימויות הכרוכות בחוסר הסכמה על ידי צדדים בעלי כוח. שלילת הכוח הזה לדעתי, שכרה בהפסדה. שהרי לא סתם שמור מקומו של המלך הפילוסוף לפוליטיאה לבדה.
לגבי שביתות ''פוליטיות'' ואחריות חברתית 473914
עקיבא מילר • בתשובה לאיציק ש. שבת, 15/3/2008, 13:49
ראשית רציתי להודות לכל המגיבים על הכתבה על הדיון הפורה והמעמיק.
לעניין הערותיך, איציק, הנה תגובתי.

בגדול, השאלה העיקרית היא לא מה תהיה המדיניות החברתית-כלכלית במדינה, אלא מי יחליט לגביה.
1. לדעתי המגבלה שהטילו בתי הדין כנגד שביתה "פוליטית" היא אחת המגבלות החשובות שמאפשרות התנהלות תקינה בדמוקרטיה. יש לזכור שכלי השביתה הוא כלי חזק, חזק מאוד אפילו, ויש שיאמרו חזק מדי. זכות לשבות גם כנגד מדיניות ממשלה תביא לכך שארגוני עובדים (ובמיוחד עובדי מדינה ומונופולים) יוכלו בעצם לסכל את מדיניות הממשלה ולמנוע את מימושה. טול מקרה בו הממשלה בוחרת במדיניות כלשהי, למשל החלטה טכנית לארגן מחדש סמכויות במשרד ממשלתי. השינוי אינו נאה לעובדים, והם פוצחים בשביתה ובכך מונעים את הרפורמה. לשר אין כל אמצעי לכפות על העובדים לעבוד, וגם במשא ומתן אין לו כל קלפי מיקוח. אין לו ברירה אלא לקבל את דרישותיהם ולבטל את החלטתו. יוצא שללא הגבלת זכות השביתה לגבי מדיניות ממשלתית, לעובדים יש "זכות וטו" על החלטות מדיניות, והנציג הנבחר על ידי הציבור מנושל מכוחו.

זוהי דוגמא קיצונית, אך אפשרית. בתי הדין לעבודה נדרשו בעבר למתוח את הגבול בין שביתות מחאה קצרות, שנועדו למחות על מדיניות ("שביתה מעין-פוליטית") שהיא מותרת לבין שביתה שנועדה לסכל מדיניות ("שביתה פוליטית"). המגבלה על השביתה הפוליטית נועדה לאפשר לנבחרי הציבור לקבל החלטות, פשוטו כמשמעו. שביתת המורים נגד השחיקה בשכרם הייתה ראויה וצודקת. לעומת זאת, ולמרות שכולנו היינו רוצים לראות כיתות קטנות יותר בבתי הספר, ההחלטה על כך לא יכולה להיות בידי המורים, אלא בידי משרד החינוך. אילו היו מקיימים שביתת-מחאה על גודל הכיתות, ספק אם היו פוסלים אותה, אך לקיים שביתה בלתי מוגבלת בעצם מוציא את ההחלטה כיצד לאזן את תקציב החינוך המוגבל מידי שרת החינוך. כנ"ל לגבי המרצים. אילו היו טוענים ששביתתם למשך 3 חודשים היא על הגדלת תקציב החינוך, בעצם היה בכך הפקעה של כח ההחלטה על התקציב מהממשלה והעברתה למרצים. יש הבדל עצום בין "צריך שיהיה להם מילה" לבין מצב שבו השביתה מונעת מהממשלה ליישם החלטות.

2. אינני סבור ש"אין דבר כז חברה, רק אינדיווידואלים", ואני חושב שגם פרידמן והאייק לא חשבו כך (אך לא אדבר בשמם). השאלה היא שוב, כיצד מתקבלים החלטות בחברה. שים לב שלא טענתי שצריך להפריט את מערכת החינוך. אני כן רואה חשיבות גדולה להשתתפות המדינה בתקציב ההשכלה הגבוהה. אבל מאוד חשוב לי כיצד ההחלטות אודות התקציב הזה מתקבלות, כי זה בעצם הכסף של כולנו. לכן אני תומך במתן חופש ניהול למנהלי האוניברסיטאות להעסיק ולפטר מרצים ביתר קלות. כיום המצב הוא שמרצה עם קביעות דבוק לכיסא לנצח. לא ניתן להעסיק מרצה חדש וצעיר עד שהותיק יפרוש, כי מספר התקנים פחות או יותר קבוע. חשוב לי גם שמכללות יהנו מתקציבים שוויוניים יותר. אני לא מכיר מישהו שטוען שאוניברסיטאות מחפשים לפעול למטרות של "רווח" טהור, אבל כן חשוב שהם יפעלו ביעילות. "יעילות" לא אומרת שפתאום כל המרצים יהפכו להיות עובדי קבלן מנושלים מזכויות, אלא להפך, שמנהלי האוניברסיטה יוכלו לקבל את ההחלטות החשובות כדי שיוכלו למשוך את מיטב המרצים ומירב הסטודנטים. דווקא המצב כיום מכריח את ראשי האוניברסיטאות להעסיק מרצים מן החוץ במקום סגל אקדמי קבוע. אבל גם כאן, זכות השביתה של המרצים שימשה כדי לסכל תוכנית (רפורמת שוחט) שתאפשר לראשי האוניברסיטאות את הגמישות הניהולית, ובכך הפקיעו את יכולת המנהלים לנהל את מבנה כוח האדם.

לסיכום, הדמוקרטיה אולי לא תמיד מביאה להחלטות שאנחנו אוהבים, אבל כשיטה היא מבטיחה שנבחרי ונציגי ציבור מקבלים את ההחלטות ולא קבוצה כוחנית של בעלי אינטרסים שיכולים להחזיק את המדינה כבני ערובה בשביתה בלתי מוגבלת עד לקבלת דרישותיהם.
לגבי שביתות ''פוליטיות'' ואחריות חברתית 473931
איציק ש. • בתשובה לעקיבא מילר שבת, 15/3/2008, 22:16
"לעומת זאת, ולמרות שכולנו היינו רוצים לראות כיתות קטנות יותר בבתי הספר, ההחלטה על כך לא יכולה להיות בידי המורים, אלא בידי משרד החינוך."
א. המונח "שביתה פוליטית" הוא מונח טעון ומשתנה. מה שלא היה לפני 20 שנה שביתה פוליטית הוא היום שביתה פוליטית. המונח "פוליטית" פירושו שאין כאן מלחמה רק על שכר. בית הדין לעבודה הגביל את זכות השביתה רק לענייני שכר; בדברים אחרים הוא יוציא צווי מניעה.
ב. האם כתבת ברצינות שההחלטה אינה יכולה להיות בידי המורים אלא בידי משרד החינוך? כל אנשי מישרד החינוך מסכימים שהצפיפות בכיתות היא מצב אנטי חינוכי וצריך להשתנות. אז מה קורה כאן? מי שמנהל את מישרד החינוך אינם אנשי חינוך; אלו הם אנשי מינהל- כלכלנים שחושבים שהם יודעים טוב מכולם איך צריכה לעבוד מערכת החינוך. הם מגישים הצעות לרפורמות ועל פיהם ישק דבר. כשהמורים באו בתביעה להקטין את הכיתות, לא שרת החינוך צעקה שזה אינו עניינם, לא שמואל אבואב ולא ראשי האגפים במישרד החינוך. הכלכלנים באוצר אמרו את זה.התביעה להקטין את הצפיפות בכתות היא תביעה מיקצועית מובהקת. תנאי עבודה הן של המורים והן של התלמידים. מלבד זאת ארגוני עובדים צריכים לגעת בדברים הפוליטיים. האוצר משתמש באמצעים פוליטיים למכביר במאבקי השכר. הוא מדליף, קונה חלקים מהשובתים באמצעות שיטות ההפרד ומשול.
בגדול, המערכות החינוכיות צריכות להתנהל בדרך הרבה יותר דמוקרטית; קודם כל כדי לשמש דוגמה לתלמידים. זאת אולי אחת הסיבות להתנגדות החזקה לשיטה הזאת. שנית,ולהוות שלב לדיון בסוגיות השונות-המורים צריכים לדון בכל מיני סוגיות ולהמליץ.
למערכת הריכוזית הזאת יש רק חסרונות.
כך גם היה בהדיינויות בין ועד ראשי האוניברסיטאות לבין הכהן. הויכוח לא היה ענייני אלא המנהלים אמרו: " לזה האוצר לא יסכים ולזה -כן."
אתה מדבר על מערכת תעשייתית: יש מי שחושב ומנהל ויש מי שמבצע.
זה איננו טבע מיקצוע ההוראה- לא באוניברסיטה ולא בבית הספר.
נראה לי שפיספסת 473930
עדי • בתשובה לאיציק ש. שבת, 15/3/2008, 21:57
_כותב המאמר מתעלם מתהליך "יעול" שמגמתו להקטין את מרכיב השכר בעלויות והגדלת מרכיב הרווח_

אני דווקא שמתי לב לעובדה המעניינת שצוינה במאמר, שרוב (מעשית, כל) השביתות בישראל מוכרזות ע"י עובדים במערכת הציבורית, שבה לרווח אין כל משמעות. אם היא מתייעלת זה מסיבות אחרות.

עוד עובדה מעניינת, מי שסובל מהשביתות אינם המעסיקים (תאבי ה"רווח") כי המעסיקים הם הממשלה או שלוחותיה; הסובלים הם ציבור מקבלי השירות (ה"לקוחות") שאין להם יכולת לבחור ספק אחר, ולכן למעסיק אין אינטרס לסיים את השביתה במהירות. מייבשים את העובדים במשא-ומתן-לכאורה וכשנגמר להם האוויר חותמים על חוזה שכולם יודעים שאפשר היה להגיע אליו ביום הראשון. יוצא שכולם נפגעים, וכולם מאוכזבים, חוץ מיו"ר הועד (שיכול לנפנף ב"הישגים").

לא צריך להגביל את זכות השביתה במקום בו יש שוק חופשי. אבל המערכת הציבורית אינה שוק חופשי; זכות השביתה בנוסח הישראלי גורמת לה להיראות כפי שהיא נראית - צמאה להפרטה, בכל מקום שבו האזרח נפגע משביתות. זה הלקח שלי מהמאמר, וזה לא טריויאלי.
נראה לי שפיספסת 473932
איציק ש. • בתשובה לעדי שבת, 15/3/2008, 22:50
לא התייחסתי לסוגיה הזאת. בכל אופן, היו שביתות במגזר הפרטי: נהגי מטרודן, כימיקלים לישראל, קופי טו גו ואחרים שכחתי. לפני שיוצאים בסיסמה הריקה שהפתרון לכל דבר הוא הפרטה, כדאי לבדוק מדוע פרצו השביתות במיגזרים הציבוריים. בעצמך כתבת:
"מייבשים את העובדים במשא-ומתן-לכאורה וכשנגמר להם האוויר חותמים על חוזה שכולם יודעים שאפשר היה להגיע אליו ביום הראשון. יוצא שכולם נפגעים, וכולם מאוכזבים, חוץ מיו"ר הועד (שיכול לנפנף ב"הישגים")." ודאי שיש מה לשנות במיבנה התארגנות העובדים בישראל; יש גם מה לשנות- לא הפרטה-בהתנהלות משרדי הממשלה; הניהול צריך להיות מיקצועי עם סמכויות ולא מה שקיים היום בו למנהלים המיקצועיים אין סמכויות ויש רק מנהלים בשלט רחוק ממשרד האוצר. מנהלים שיטחיים להחריד שאינם מבינים- או פשוט אינם מעוניינים להבין- בבעיות בהן הם הפקיעו את הניהול מהמישרד הספציפי.כתבת על ההשכלה הגבוה? אינך רואה שהמערכות סורסו לחלוטין? בישראל יש בריחת מוחות ללא אח ורע במערב; מדוע? כי המערכת אינה מופרטת? באמת! האם הפרטה תגדיל את התקנים?
נראה לי שפיספסת שוב 473938
עדי • בתשובה לאיציק ש. יום א', 16/3/2008, 4:58
חכה רגע עם ההתלהמות. לא כתבתי שהפתרון לכל דבר הוא הפרטה. זו אכן סיסמא ריקה, אבל אתה זה שהשתמשת בה.

מה שאני כתבתי הוא: _צמאה להפרטה, בכל מקום שבו האזרח נפגע משביתות_.

כל הכבוד לנהגי מטרודן ולקופי טו גו. השביתות שלהם ממחישות מדוע זכות השביתה מעוגנת בחוק בישראל. הם שבתו מול מעסיקים, בלי גיבוי של קביעות, בלי להשאיר לקוחות ללא אלטרנטיבה (כן, גם במקרה של מטרודן - אבל זה נושא לדיון אחר). לא האזרח נפגע כאן אלא המעסיק. אבל זה היוצא מן הכלל שמדגיש את הכלל: רוב השביתות אינן כאלה.

אני מציע, בכל הכבוד הראוי, שתקרא שוב את המאמר המקורי (לא אני כתבתי!) ותשים לב לעובדות שמועלות בו, שאותן הדגשתי בתגובה הקודמת. זה לא עוד דיון קפיטליסטי על הגבלת זכויות הפרולטריון או נייר עמדה של אגף התקציבים. יש כאן תובנה על כללי המשחק בכלכלה הישראלית, ולאיזה כיוון הם מושכים אותנו. אל תפטור את עצמך ב"לא התייחסתי לסוגיה הזאת". זו בדיוק הסוגיה, וכל השאר אידיאולוגיה במובן הקומוניסטי של המלה.
נראה לי שפיספסת שוב 474097
צפריר כהן • בתשובה לעדי יום ד', 19/3/2008, 9:56
על שביתת הנהגים במטרודן:
האם זכות השביתה באמת עמדה להם?
474000
האייל האלמוני יום א', 16/3/2008, 19:06
"עבורנו הסטודנטים, הכעס והתסכול נשכחו" - מוזר, לא ידעתי שהייתי כועס ומתוסכל, למעשה הייתי די מרוצה מהמצב. נכון שרבים לא נהנו, אבל אין צורך להכליל לכלל הסטודנטים.

"ואילו הסגל הזוטר ומרצי החוץ, ששוב יפוטרו בסוף השנה ויועסקו מחדש בשנה שלאחריה, כובשים את זעקתם בינתיים." - לפחות בחלק מהמוסדות, השגי הסגל הבכיר אוטומטית משפרים את תנאי ההעסקה של הסגל הזוטר, יתרה מזאת, המצב הרגיש גם נותן לסגל הזוטר יתרון במו"מ.

"הדרמה חזרה על עצמה גם הפעם. בחסות משא ומתן לילי, תחת איום של צווי מניעה ונבואות זעם וחורבן," - אם זה חוזר על עצמו, למה זה ממשיך להראות לך דרמטי ? צווי מניעה ירדו מהפרק כמה ימים לפני סיום השביתה, למעשה איבוד הקלף הזה (קלף די נואש לטעמי) של האוצר הוא שהוביל אותו לקבל את מירב דרישות המרצים.

"במצב קלאסי של שוק עבודה לעובד שתי ברירות – לעבוד בתנאים שמציע המעסיק או לא לעבוד בתנאים אלו." - באותה מידה אפשר לטעון שבמצב קלאסי למעביד יש שתי אפשרויות, להעסיק את העובד בשכר שהוא דורש או שלא. מכל מקום השאלה מי שבר את הכלים לא חשובה, לא היה חוזה בתוקף למרצים בזמן פתיחת השביתה, ההסכם שהיה פג מזמן. אין לאף גוף זכות במצב כזה להלין.

"קשה לטעון שהמרצים הם פועלים קשי יום הזקוקים להגנת השביתה כדי להתגונן מפני מעסיק עריץ, וקשה לטעון שלמעסיק (האוניברסיטה) עדיפות של כוח מיקוח על פניו של מרצה אקדמאי ומשכיל הנהנה מהזדמנויות העסקה רבות בשוק בשל השכלתו וכישוריו. במצב כזה, קשה לראות הצדקה מדוע להעדיף דווקא את זכות השביתה על פני החופש של המעסיק (האוניברסיטה והמדינה) לקבוע את תנאי שכר המרצים כפי הנראה לו לנכון." - לאוניברסיטאות מונופול על ההשכלה הגבוהה בישראל, מכאן כוחן העדיף. אקדמאים בתחומים רבים לא יכולים למצא פרנסה אחרת במקצוע בארץ (גם אם בחו"ל היא מוצעת להם בשפע) ומכאן חוסר השוויון, אותו אנו רואים כיצד מנצלות האוניברסיטאות במקרים כמו סגל זוטר ומרצים מן החוץ. יתרה מזאת, המדינה לא מאפשרת לאוניברסיטאות לשלם לחוקרים כרצונן, אותו פקיד בוועדה אינו מודע לכישוריו של חוקר X ולכן לא יאשר את השכר החריג שהאוניברסיטה בשמחה היתה משלמת כדי לגייס אותו.

הייתי ממשיך, אבל אני לא רואה טעם. אני תש"חיסט בעצמי, ובמצב כמו בארה"ב, שוק חופשי הוא הפתרון הנכון, אבל לאור המצב בארץ המרצים פעלו בצורה גאונית וחיזקו מאוד את כל מערכת ההשכלה הגבוהה, מה שלטווח הארוך טוב מאוד גם לסגל הזוטר וגם לסטודנטים.
474004
איציק ש. • בתשובה להאייל האלמוני יום א', 16/3/2008, 21:52
אני מסכים אם רוב דבריך- רובם כמעט נכונים. מה שהיה מאד פתטי בשביתה הוא שראשי האוניברסיטאות הופיעו די נפוחים כראשי האוניברסיטאות. הם ראשי אוניברסיטאות בשביל הכבוד; כשישבו מול המרצים והיו אמורים להגיב על הצעות שהמרצים הציעו, התשובה שיכלו לתת היתה האם האוצר יסכים להצעות או לא. לכן כותב המאמר עושה תטל"גים ולא יותר.הפוליטיקאים שנקראים כלכלני האוצר הצליחו לסרס את האקדמיה, להקטין את התקנים באופן כה עמוק שישראל מככבת בראש בריחת המוחות במערב. לא בגלל המשכורות אלא בגלל חניקת התקנים והתקציבים. הטענות של האוצר הן שצריך להפריט את האוניברסיטאות ואז הן תפרחנה. בערך כמו שמערכת החשמל בקליפורניה פרחה לאחר ההפרטה.
474009
אא יום ב', 17/3/2008, 1:29
דווקא מכיוון שאני מסכים לדעתך על הצביעות ואי-הצדק בשביתת המרצים, חורה לי שהעלית כאן כמה נקודות שגויות. אספתי רק כמה, שעצבנו אותי במיוחד.

"הרי המגזר הציבורי לא יסכים לעולם להפחתה בשכרו כאשר במדינה יש מיתון"

זו ממש שטות. במקרים רבים, עובדי המגזר הציבורי הסכימו להפחתת שכר ראלי בצורה של עיקור תוספות יוקר. במקרים של רשויות כושלות, עובדים הסכימו לשלם "מענק התייעלות" (או משהו בסגנון זה) משכרם (מקרה כזה אני מכיר ממקור ראשון). להגיד "הרי" לא הופך מיתוס לאמת.

"במדינות כמו ארה"ב ואנגליה, דווקא האוניברסיטאות הפרטיות..."

כשאתה אומר "במדינות כמו ארה"ב" עלול להשתמע כאילו קיימת ולו מדינה נוספת שבה קיימות אוניברסיטאות בבעלות פרטית שמובילות את המחקר. ולא היא. לפחות אני לא מכיר. נכון, בארה"ב יש ליגת קיסוס. אבל זהו היוצא מן הכלל. יש שם אוניברסיטאות ממשלתיות שמכובדות לא פחות. באנגליה, האוניברסיטאות הטובות ביותר (אוקסברידג' וכו') הן בבעלות ציבורית. כך גם בגרמניה, בצרפת, בהולנד, באיטליה, בקנדה, ועוד ועוד.

"לימודים גרידא אינם דורשים אמון בין הסטודנט למורה"

כל לימוד מחייב אמון כלשהו במורה - לכל הפחות התלמיד צריך להאמין שהמורה יודע את תלמודו ו/או לא משקר/מחפף לגביו. (כאן לא נראה לי שתתנגד)
עוד הערה 474010
אא • בתשובה לאא יום ב', 17/3/2008, 1:37
''...רק עובדי העירייה מפנים זבל. כל שביתה באחד מהשירותים הללו משבשת את הפעילות של המדינה כולה, וגורמת ללחץ אדיר על הממשלה לסיים את השביתה גם במחיר כבד''

כשאני מביט בעובדי התברואה בעיריות שבהן הפינוי נעשה באמצעות קבלנים, והעובדים נתונים בסכנת פיטורים, ללא תנאי פנסיה, ללא תוספת על עבודה בלילה, ללא ביטוח - אני לא חושב שהמחיר של זבל ברחוב במשך כמה ימים בשנה הוא כל כך כבד.
בתגובה להערותיך 474084
עקיבא מילר • בתשובה לאא יום ד', 19/3/2008, 1:11
ראשית, לגבי האוניברסיטאות באנגליה.
אכן, באנגליה יש שיטה של מימון ציבורי לאוניברסיטאות, כמו אצלנו. אך יש גם כמה הבדלים בולטים:

א. מלבד ההכנסות משכר לימוד ומתקציבי ממשלה, האוניברסיטאות הגדולות (אוקספורד, קיימברידג', ואחרות) גם חולשות על קרנות הון עצומים בהיקף של מיליראדי פאונד, בעזרתן הן מממנות את פעילותן.

ב. התקציבים המועברים למחקר ניתנים בחלקן למימון השוטף של המחקר, אך חלקו הגדול מועבר בתקציבים מיוחדים של ה- HEFCE (המקבילה הבריטית של הות"ת) ישירות לפרוייקטים ומחקרים ספציפיים. תקציבים נוספים רבים מגיעים ממשרדי ממשלה שונים, וכמובן מהקרנות הפרטיים שבבעלות האוניברסיטאות.

ג. באנגליה למוסדות ההשכלה גבוהה יש עצמאות רבה בקביעת המשכורות של המרצים ולתגמל מרצים מבוקשים כדי למשוך כוח אדם איכותי יותר. התוצאה היא שהשכר הממוצע של מרצה באנגליה היא כ- 42,000 פאונד לשנה (!) ושכר התחלתי של מרצה מתחיל הוא כ- 22,000 פאונד לשנה, ושכר זה עולה בהדרגה. למרצים אצלנו נותר רק לקנא.

ד. לאחרונה שכר הלימוד באנגליה עלה בשנת הלימודים 2006/7 לכ- 3000 פאונד לשנה (שזה כ- 20,000 ש"ח, נכון להיום, יותר מכפול שכר הלימוד אצלנו). כנראה שגם שם סבורים שהשתתפות הסטודנט צריכה לגדול, אך אני נמנע מלומר אם זה שינוי חיובי או לא.

לגבי הערתך אודות עובדי הקבלן בעיריות:

לדעתי הבעיה הגדולה במדינה אינה קיומם של חברות קבלניות וחברות כוח אדם, אלא מיעוט האכיפה של חוקי העבודה. כיום החוק מבטיח שכר מינימום, מגבלת שעות, ביטוח לאומי, ולאחרונה גם פנסיה לכל עובד. הבעיה היא שחברות רבות לא עומדות בחובות אלו. הפיתרון צריך להיות בהגברת הפיקוח. אני גם תומך ביוזמות לפיהן חברות שמפרות את זכויות עובדיהם לא יוכלו לגשת למכרזי ממשלה ועיריות, ותומך בהצעות החוק המטילות על מקבל השירות אחריות להפרת זכויות עובד קבלן, ואשר חושפות את מקבלי השירותים לתביעה, ולא רק את החברות הקבלניות.

אבל מהבחינה הזו דין עובדי הקבלן בעיריות ומועצות מקומיות צריך להיות זהה לדין עובדי הקבלן העובדים בשירות חברות פרטיות.

אינני רואה פגם מוסרי עקרוני בהעסקה על ידי חברות קבלניות. ממש כמו שלתאגיד פרטי מותר להעסיק מנקים ושומרים ע"י חברה קבלנית, כך גם העירייה (שממומנת על ידי כספינו) יכולה להעסיק עובדים ע"י חברה קבלנית, כל עוד היא מוודאת שזכויותיהם לא מקופחות על ידי הקבלן.
בתגובה להערותיך 474085
האייל האלמוני • בתשובה לעקיבא מילר יום ד', 19/3/2008, 1:22
אם 3000 פאונד הם 20,000 ש"ח, אז 42,000 פאונד לשנה הם כ-‏23,000 ש"ח לחודש. בישראל השכר הממוצע של פרופסור מן המניין הוא כ-‏26,000 ש"ח לחודש. תוסיף על זה את הבדלי יוקר המחייה בין אנגליה לישראל, ומסתבר שלמרצים האנגליים יש סיבה טובה לקנא מאד.
בתגובה להערותיך 474086
האייל מאנגליה • בתשובה לעקיבא מילר יום ד', 19/3/2008, 1:23
22,000 פאונד לשנה זה שכר מאד נמוך (על תשכח שגם ההוצאות הן בפאונדים), וגם 42,000 זה לא בשמיים.
בתגובה להערותיך 474087
לא חרדי ולא עורך-דין • בתשובה לעקיבא מילר יום ד', 19/3/2008, 1:49
בתגובה להערותיך 474091
ניק ניים • בתשובה לעקיבא מילר יום ד', 19/3/2008, 9:12
ואני חשבתי שכל הרעיון של מיקור חוץ (או לפחות ''הגדולה'' שבו) הוא השתמטות מאחריות לעובדים של מישהו אחר...
בתגובה להערותיך 474094
שוטה הכפר הגלובלי • בתשובה לניק ניים יום ד', 19/3/2008, 9:52
לא ברור לי אם אתה ציני, אבל נניח שלא. הרעיון של מיקור חוץ הוא שמוטב לחברה להשקיע את משאביה בתחום בו יש לה יתרון יחסי.
בתגובה להערותיך 474112
ניק ניים • בתשובה לשוטה הכפר הגלובלי יום ד', 19/3/2008, 11:19
אכן התגובה מנוסחת באופן שהוא מעט חד מידי (אף כי מבלי כוונה להעליב או ללגלג), ואני מקבל את התשובה שלך, אבל לא חושב שהיא סותרת את מה שכתבתי.

הפירוש הזה של יתרון יחסי, משמעו שחברה X תתמקד בתחום שבו היא עוסקת במקום לטרוח עם גיוס עובדים, שהוא תחום בפני עצמו. בין אם זו הכוונה ובין אם לאו, יוצא שלחברה אינטרס כלכלי בלבד, ואין לה ענין רב בעובדיה.

המקצועיות גם היא רתומה לכלכליות (אני מתייחס לזה כדי להציג עמדה שלמה), שכן יתרון יחסי הוא מושג כלכלי בעיקר. החברה עוסקת בענין המקצועי כי הוא מניב פירות כלכליים. אף אם אנשי המקצוע בחברה, עוסקים במקצועם לשמו, ויעדיפו לפעמים לקבל פחות כסף תמורת עבודה שהיא יותר מעניינת (דבר שיתבטא בעיקר בבחירת מקום עבודה).

איני בטוח על מי עלינו להלין, אם בכלל. עבור אנשים שכלכלה היא מקצועם, במיוחד אם ההנחות המובילות אותם הן קפיטליסטיות (עם יומרה לליברליזם או בלעדיה), רווח כלכלי הוא ענין מקצועי, ונראה לי שבעלי הון הם בעיקר אנשים כאלה. כלומר, הם עושים כסף לשמו (איכשהו נתליתי באתיקה הפרוטסטנטית של ובר).

אבל בין כל העיסוק הזה במספרים, וההתייחסות לרווח לשמו, יש לי תחושה שאיבדנו את האיש הקטן, שעבודתו אינה בהכרח מקור סיפוק נפשי עילאי (והוא מוכן להפסיד כסף עליה), ואולי בעיקר מקור לפרנסה ולקיום הנתפס כמכובד. האיש הקטן הזה אינו מעניינה של החברה, שכן התייחסות אליו אינה מה שהיא עושה הכי טוב, בהתאם לגישת היתרון היחסי, ואם כך, הוא לא באחריותה, ואין לה מה לבוא בדרישות לקבלני החוץ (אלא כאשר הענין כבר לא נעים, אנשים צועקים ומפגינים ופוגעים בתדמית שחשובה לרווח).

תבוא החברה מלכתחילה בדרישות שאינן מעניינה לחברת כוח האדם, כמו הקפדה על שכר מינימום ושאר ירקות סוציאליים, תאמר לה חברת כוח האדם להתכבד ולהקים מחלקת כוח אדם משלה על כל התשומות והעלויות הכרוכות בכך.

בכל מקרה, זה לא חופף לדיון המרכזי שהוצג פה בענין שביתת המרצים שהם בעלי כוח לפחות לעת עתה. ובכל זאת, לדעתי הנושא המרכזי שהדיון הזה נספח אליו הוא כלכלה הוגנת שלא מתייפה בטענות של מריטוקרטיה שהתמיכה העובדתית בה מוטלת בספק בעיניי (הפניה לבורדיה ודיונים על "הון תרבותי" והשלכותיו). עמדתי בנושא זה היא שאני ואתה לא נשנה את העולם, אבל אולי ניתן לשפר אותו עבור רוב האנשים (מדינת רווחה כמודל).
בתגובה להערותיך 474117
שוטה הכפר הגלובלי • בתשובה לניק ניים יום ד', 19/3/2008, 13:07
"הפירוש הזה של יתרון יחסי, משמעו שחברה X תתמקד בתחום שבו היא עוסקת במקום לטרוח עם גיוס עובדים" - לא בהכרח, אם כי גם את זה אפשר להעביר למיקור חוץ, לפחות ברמת הסינון הראשונית. בסך הכל אני מדבר על כך שבתור בעל חברה שמתמחה בייצור כורי היתוך מיניאטוריים אני ממש לא רוצה להתעסק גם עם נקיון המשרדים שלי, ובטח לא עם מטבח לעובדים.

"האיש הקטן" שאתה מגונן עליו מוזמן לעבוד אצל החברה שמתמחה בנקיון, ואם היא אינה עומדת בחוקי המדינה, תתכבד המדינה ותעשה את המוטל עליה. כאזרח מהשורה אני גם לא מתעניין אם פועלי הזבל מקבלים משכורת מהעיריה או מקבלן פרטי, ואני לא חושב שזה לא בסדר מצידי: החלק שלי בעיסקה מצטמצם לתשלום הארנונה.
בתגובה להערותיך 474118
ניק ניים • בתשובה לשוטה הכפר הגלובלי יום ד', 19/3/2008, 13:29
לא ביקשתי ממך להפוך לחסיד אומות העולם ולהזיע בשביל כולם. כתבתי מדינת רווחה ולא אוטופיה קומוניסטית/סוציאליסטית.

אני סבור שלכל (או לרוב) כותבי האייל כישורים שכליים טבעיים מעל הממוצע, אבל התרגום של כישורים אלה ליכולות ממשיות ועמדות חברתיות במקרה הפרטי (אצל כל יחיד) אינו מתת שמיים של יד נעלמה או גוף חוקי חסר פניות כמדינה הנעלה אליה אתה פונה. התרגום הזה הוא תוצר של מבנים חברתיים המאגדים אינטרסים של יחידים או מציגים הרגלים תרבותיים (שפעם היו אינטרסים של יחידים רבים).

לא ביקשתי ממך אף להיות פעיל חברתי וללכת להפגנות (אני לא עושה זאת) או להתנדב לארגונים, אבל להפגין מודעות וחוסר אדישות להבט החברתי של החלטות ומאבקים חברתיים נראה לי כהפניית תשומת לב לגיטימית (וממילא אתה עושה זאת בדיון תוך הגנה על זכות האדישות).

להיות "רק משלם ארנונה" אפשר גם בצפון קוריאה (כן, כן, פרובוקציה :)).
בתגובה להערותיך 474119
שוטה הכפר הגלובלי • בתשובה לניק ניים יום ד', 19/3/2008, 13:45
אני לא יודע איפה אתה מוצא אצלי אדישות, אבל לא חשבתי שהנושא הוא שכ''ג. על הנושא הזה אין לי מה להגיד.
בתגובה להערותיך 474179
האייל האלמוני • בתשובה לשוטה הכפר הגלובלי יום ד', 19/3/2008, 22:03
ממש לא נראה לי שניק גילה כאן יכולות מיסטיות מופלאות. קרא בעצמך את תגובתך הקודמת.
בתגובה להערותיך 474243
שוטה הכפר הגלובלי • בתשובה להאייל האלמוני יום ה', 20/3/2008, 12:23
סקופ: אני לא באמת מייצר כורי היתוך מיניאטוריים.
עוד סקופ: רוב האנשים לא מתעניינים בשאלה אם פועלי הזבל שלהם הם עובדי קבלן. אני יודע שבקרב קוראי האייל המצב שונה.
בתגובה להערותיך 474255
האייל האלמוני • בתשובה לשוטה הכפר הגלובלי יום ה', 20/3/2008, 13:19
והאם עליי להסיק מכאן שהבנת איפה נמצאה האדישות בדבריך, או דווקא שנעלבת שאין מייחסים לך תכונות אייליות טיפוסיות?
בתגובה להערותיך 474217
אא • בתשובה לשוטה הכפר הגלובלי יום ה', 20/3/2008, 10:21
בניגוד אליך, כשאני רואה את האיש המבוגר והמיוזע שמפנה את האשפה שאני מייצר, אני רוצה לדעת שיש לו פנסיה מכובדת והגנה. עובדתית, זה קיים רק כאשר הוא עובד ישיר (ומאורגן) של העירייה.
אולי נעשה סדר? 474195
המסביר לצרכן • בתשובה לניק ניים יום ה', 20/3/2008, 1:19
===>"יש לי תחושה שאיבדנו את האיש הקטן"
בהנחה שאנחנו כן דואגים לאיש הקטן (נגיד עובד נקיון), מדוע עדיף לעשות זאת במסגרת חברה X שמתמחה בייצור טוסטרים במקום בחברה Y שמתמחה בשירותי נקיון? כלומר, האם הבעיה היא באמת "מיקור חוץ" או שהבעיה היא שחברות קטנות עוברות על החוק באין מפריע?

===>"תבוא החברה מלכתחילה בדרישות שאינן מעניינה לחברת כוח האדם, כמו הקפדה על שכר מינימום ושאר ירקות סוציאליים, תאמר לה חברת כוח האדם להתכבד ולהקים מחלקת כוח אדם משלה על כל התשומות והעלויות הכרוכות בכך".
זה לא נשמע מדויק. חברת קבלן שלא משלמת שכר מינימום, או ביטוח ושאר ירקות, היא עבריינית. אם אתה מכיר כזאת עליך לפנות למשטרה ולמשרד העבודה. שמעתי שאפילו אדם שמעסיק עוזרת בית באופן לא מסודר (ללא ביטוח) צפוי לקנסות ועונשים.

אז על מה בדיוק הצעקה:
1. שבנק לאומי (סתם לדוגמה) מעסיק עובדי קבלן, או
2. שחברות הקבלן פוגעות בעובדים באופן בלתי חוקי, או
3. שהחוק לא מיטיב מספיק עם עובדי הקבלן, או
4. שהחוק מספיק טוב, אבל האכיפה לקוייה?
אולי נעשה סדר? 474196
האייל האלמוני • בתשובה להמסביר לצרכן יום ה', 20/3/2008, 1:37
הצעקה היא על כך שבנק לאומי (סתם לדוגמה) לא טורח ובודק אם עובדי הקבלן שהוא מעסיק, שייכים לחברה שפוגעת בעובדיה באופן בלתי חוקי.
אולי נעשה סדר? 474199
איציק ש. • בתשובה להאייל האלמוני יום ה', 20/3/2008, 5:20
המעביד או בעל הארגון מאד אוהב את הצעקות האלה. יוצרים כאן את האיש הרע שכולם אוהבים לשנוא ולהכות -חברות קבלן. זה לא שמגיע להן, אכן מגיע להן. הצעקה צריכה להיות על המוסר הירוד של המעביד שמגיעים לארגון שלו יום יום עובדים והוא מיקר אותם (מיקור חוץ), כדי להוריד את עלותם -הוא האיש הרע.הוא עשה חשבון שיותר כדאי לו לעבוד כך.הכל מתחיל מהתבססות התפיסה שכל מה שמעלה את הרווח הוא לגיטימי והעובדים אינם יותר מתשומות ייצור שצריך להפחית את עלותם במידת היכולת.
אולי נעשה סדר? 474203
האייל האלמוני • בתשובה לאיציק ש. יום ה', 20/3/2008, 8:17
שתי עובדות שיזעזעו אותך:
1) יזמים מקימים חברות\מפעלים כדי להרוויח כסף. לא כדי לשלם מיסים למדינה, לדאוג לתנאים הסוציאליים של עובדיהם או לשלם שכירות על המשרדים שלהם, למרות שהם עושים את כל הדברים האלו.
2) סנטה קלאוס לא קיים.

עכשיו, משנפטרנו מפנטזיות הילדות, בוא נהיה ריאליים: מי שלא "עושה חשבון שיותר כדאי לו לעבוד כך" פושט את הרגל (אפילו שהוא מאד מאד מוסרי(1)), כי תמיד יקום לו מתחרה שיוזיל עלויות וימכור בזול יותר. הדרך הנכונה לדעתי להתמודד עם מצב זה היא רק באמצעות חקיקה ואכיפה, שיבטיחו שהמעבידים יהיו "מוסריים", בין אם הם רוצים ובין אם לאו. במצב כזה זה כבר לא משנה אם החברה עושה מיקור חוץ, כי חברת הקבלן צריכה לעמוד אף היא בתנאים.

דרך אחרת להתמודד עם הבעיה היא באמצעות חרם צרכנים. זה היה יכול להיות כלי מצוין להפעיל לחץ על חברות מסחריות בהמון תחומים, אילו רק הוא היה עובד, והוא לא (בעולם החילוני הישראלי). כשם שאנחנו הישראלים נשארים בבית ולא יוצאים להפגנות נגד השלטון, כך אנחנו גם לא אוכפים חרם צרכני בצורה יעילה, אפילו אם אנחנו חושבים שהוא מוצדק. מה לעשות.

---------------
(1) או שלא - אם אתה פושט את הרגל אתה משאיר נושים, חלקם לפעמים העובדים, ללא הכסף המגיע להם, וזה לא מוסרי לפחות באותה המידה.
אולי נעשה סדר? 474204
האייל האלמוני • בתשובה להאייל האלמוני יום ה', 20/3/2008, 8:30
הטענה בגירסה הקפיטליסטית-ישראלית היא שחקיקה ואכיפה שיבטיחו שהמעבידים יהיו ''מוסריים'', וחרם צרכנים ועוד כל מיני פטנטים נפלאים כאלה, יגרמו לבריחת יזמים, להעברת המפעלים לירדן ולרומניה ובסופו של דבר להעמקת האבטלה ולשיתוק המשק.
אולי נעשה סדר? 474207
איציק ש. • בתשובה להאייל האלמוני יום ה', 20/3/2008, 9:21
המילה "יזמים" מאד מרשימה אבל גם מאד כוללנית ובגלל זה גם שיקרית במקרים רבים. במיקרה דנן, בנק לאומי יברח מישראל?
אולי נעשה סדר? 474209
האייל האלמוני • בתשובה לאיציק ש. יום ה', 20/3/2008, 9:45
קודם כל, עד כמה שהבנתי אתם משוחחים שיחה על עקרונות ולא דווקא על בנק לאומי. האלמוני נתן את הבנק כדוגמה בתגובה 474196, ואתה, בתגובה 474199, ענית לו ולא הזכרת את בנק לאומי בכלל, ובצדק - שהרי דיברת על דברים הקשורים בהשקפת עולמך העקרונית. שנית, הבנק עצמו כבנק אולי לא יברח, אבל הוא יכול לצמצם השקעות בארץ, להיפטר מנכסי מקרקעין וכו' (ובנק לאומי עושה את זה בשנים האחרונות ממילא) - שינויים שבסופו של דבר מי שמשלם את מחירם ואינו תמיד מודע לכך הוא הלקוח הקטן.

הטענה לגבי "נקמת הקפיטליזם" בצורת צמצום היוזמות העסקיות בארץ אינה שלי, היא מופיעה לסירוגין בכל שיח כלכלי-חברתי - ואפילו גליה אלבין חזרה עליה ממש לאחרונה בטלויזיה, בשיח שהתחיל, אאז"ן, מפיצוץ המו"מ עם עובדי פולגת.
אולי נעשה סדר? 474213
מ. השור • בתשובה להאייל האלמוני יום ה', 20/3/2008, 10:04
מבלי לנקוט עמדה בדיון, אציין כי בשנים האחרונות הבנקים הישראלים (אני חושב שבעיקר ''הפועלים'') רוכשים בנקים בחו''ל. המוטיבציה, לטענתם, היא ירידת הרווחיות בענף בארץ (הכוונה לא להשקעות אלא לפעילות ה''קמעונאית'' של הבנקים) כך שעדיף לבנקים להשקיע בבנקאות בחו''ל (בעיקר במדינות מתפתחות).

אני לא חושב שבנק הפועלים או בנק לאומי יפסיקו את פעילותם בארץ בזמן הקרוב. עם זאת, כמו בכל ענף בכלכלה הגלובלית, ירידה ברווחיות בפעילות במדינה מסוימת, עלולה להביא להתרכזות בפעילות במדינות אחרות.
אולי נעשה סדר? 474224
איציק ש. • בתשובה למ. השור יום ה', 20/3/2008, 11:02
אינני יודע איזה חלק מטענות התאגידים/ בעלי הון הוא דברים ממשיים ואיזה- תעמולה. טענות הבנקים על הירידה ברווחיות בפעילות הקמעונאית (משקי הבית) ובגלל זה השקעות בחו"ל, הינם לא רק תעמולה אלא פשוט חוצפה בוטה. בנק הפועלים לא הולך למחוק מאות מיליוני דולרים בגלל הפעילות הקמעונאית אלא בגלל הפעילות בחו"ל. הרווחים העצומים של הבנקים מחייבים אותם לחפש אפיקי השקעה והם עושים את זה בחו"ל. אני מתפלא איך כל כך הרבה אנשים בולעים כל כל הבולשיט שמנפקים החברה' האלה.
אולי נעשה סדר? 474245
מ. השור • בתשובה לאיציק ש. יום ה', 20/3/2008, 12:45
אין לי מושג אם הטענות נכונות או לא אבל אני חושב שקל (יחסית) לבדוק. הבנקים הם חברות ציבוריות שמפרסמות מאזנים די מפורטים. אפשר פשוט לבדוק ולראות אם הרווחים (או אפילו ההכנסות) מפעילות קמעונאית עלו או ירדו.
אולי נעשה סדר? 474246
שוטה הכפר הגלובלי • בתשובה למ. השור יום ה', 20/3/2008, 12:49
אולי אפשר ללמוד משהו מכך שבנקים זרים אינם צובאים על דלתות בנק ישראל בנסיון לפתוח סניפים בארץ - תופעה שמפליאה אותי בכל פעם שאני שומע על הרוחיות הגדולה של הבנקים בארץ.
אולי נעשה סדר? 474259
איציק ש. • בתשובה לשוטה הכפר הגלובלי יום ה', 20/3/2008, 13:42
פתחו כאן פעם סניף של צ'ייס מנהטן בתל אביב ואינני יודע אם הוא עדיין קיים. אני מניח שיש מספיק חסמים ממשיים שהם גילו במחקרי שוק שעשו ולא שיש כאן רווח נמוך בסיסי.
אולי נעשה סדר? 474260
שוטה הכפר הגלובלי • בתשובה לאיציק ש. יום ה', 20/3/2008, 13:46
כן, כנראה. לפי הפרסומים על רוחי הבנקים יש להם תשואה מאד נאה על ההון.

(יש בארץ פעילות של UBS, Citi, HSBC ואולי עוד, אבל עכש"י הם מתרכזים בשוק ההון ובהשקעות של ישראלים בחו"ל)
אולי נעשה סדר? 474263
מ. השור • בתשובה לאיציק ש. יום ה', 20/3/2008, 13:51
מאוד קשה לפתוח בנק (או להקים שלוחה בארץ חדשה). למיטב ידיעתי, בדרך כלל האסטרטגיה (וראו את הרכישות האחרונות של בנק הפועלים) היא לקנות בנק מקומי שכבר יש לו את האישורים הרגולטוריים המתאימים, פרישת סניפים ובסיס לקוחות, ולעבוד באמצעותו.
אולי נעשה סדר? 474229
המסביר לצרכן • בתשובה להאייל האלמוני יום ה', 20/3/2008, 11:22
אני מסכים שאם בנק לאומי (סתם לדוגמה) עובד עם ספקים שפועלים בניגוד לחוק, אז יש לראות בו (באחריות מנהליו) ארגון אשר מפר את החוק בעצמו - ממש כאילו הבנק רכש ציוד משרדי גנוב מחבורת פורצים שגנבה את הציוד מבנק הפועלים.

משום מה נראה לי שזו לא הבעיה העקרית (אבל אני לא יודע).
אולי נעשה סדר? 474231
איציק ש. • בתשובה להמסביר לצרכן יום ה', 20/3/2008, 11:37
החלק החוקי איננו העיקרי; החלק העיקרי הוא החלק המוסרי. הבעיה הגדולה שבעיני הציבור ההתנהגות היא לגיטימית כל זמן שאין עברה ברורה על החוק.
אולי נעשה סדר? 474219
ניק ניים • בתשובה להמסביר לצרכן יום ה', 20/3/2008, 10:42
סדר צריך שיהיה. בדרך כלל כשאתה מגיב כך, אני מפנה אותך לקשר בין חוקים לנורמות, ואתה פוטר אותי בכך שנורמות הן לא מעניינך אלא כלכלה, ואנו נפרדים כידידים.

אומנם בסופו של דבר אפנה אותך שוב לחוק ולנורמה, אבל ננסה לעשות את זה מפורש יותר.

בעיניי המציאות מורכבת מהרבה שדות, ומסוכנים שלהם יכולת בחירה. השדות כוללים/מייצרים היגדים, שהם כמו איברים בתורת הקבוצות, משתייכים לשדות אלה, ולעיתים אף למספר שדות (כמו ש6 משתייך לקבוצת המספרים הזוגיים וגם לקבוצת המספרים שמתחלקים ב3).

הכלכלה היא שדה והקפיטליזם הוא שיח כלכלי. בין ההיגדים שלו, נכלל ההיגד של רווח כיעילות ותועלת. החוק גם הוא שדה שמקשר בין קבוצות חברתיות שונות באופן פוליטי. חלק מהקבוצות דומיננטיות יותר, וחלק פחות. הדומיננטיות נמדדת (לפחות בסוציולוגיה) במימדים של עוצמה, יוקרה ומעמד כלכלי.

כל שדה מיושם על ידי פרקטיקה, המהווה את הבחירות של יחידים באותו שדה. חלק מבחירות היחידים הן מודעות ורפלקסיביות, אך רוב הבחירות של יחידים הן תרבותיות ומוסדיות, כלומר, נשענות על פעילות חברתית שמושתתת בעבר, שהיא מסיבית, ושלעיתים נדירות עוצרים וחושבים - בשביל מה צריך את זה? (צריכת מותגים כדוגמה, ואין הדבר מציין שצריכת מותגים אינה מועילה כלל, לכן כאנקדוטה מבהירה, אציין שלפני כשבועיים שמעתי מישהו בעבודה ששואל בשיחת מטבח, מדוע עליו לקנות נעלי ספורט מקסטרו ב600 ש"ח, כשקסטרו היא מותג של ביגוד ולא של הנעלה? הוא יקנה ניו בלאנס במחיר יותר נמוך). אם נחזור לענייננו, הבחירות הלא רפלקסיביות האלה מהוות נורמה חברתית.

בזמננו אנו, דומיננטיות כלכלית מיתרגמת לעמדה בכירה בשדה החוק. אפשר להדגים זאת היסטורית, למשל בהתייחסות בתי המשפט האמריקניים למחאה של עובדים לפני חוקי הטראסטים ואחריה. הקשר בין הון ושלטון גם הוא דוגמה לנקודה זו.

הנקודה העיקרית שאני חותר אליה היא שבעירוב של שני שדות שיח אלה החוק הוא לא דבר פורמלי טהור. הוא ניתן לפירוש בהתאם לשדות שיח שונים, יש בו היבטים סותרים, ויש חוקים שמתנגשים זה עם זה. כשמגיעים לפרקטיקה החוקית, סביר להניח שהקבוצות מין השדה הדומיננטי יצליחו להכתיב כיצד יפורש החוק, או באיזה חוק ישתמשו.

מכאן, שיש חוקים ופירושים שנדחקים לקרן זוית וניתן להעלים מהם עין. עצם קיומם מצביע על פשרות ומאבקים חברתיים בין קבוצות שתופסות עמדות שונות בשדות השיח.

לומר, על מה הצעקה, עלינו פשוט לנהוג לפי החוק נראית לי בהתאם למצוין לעיל כהפשטה שאינה תואמת את המציאות הנצפית.
אולי נעשה סדר? 474230
המסביר לצרכן • בתשובה לניק ניים יום ה', 20/3/2008, 11:25
===>"כשמגיעים לפרקטיקה החוקית, סביר להניח שהקבוצות מין השדה הדומיננטי יצליחו להכתיב כיצד יפורש החוק, או באיזה חוק ישתמשו."

את זה הבנתי. וזה נראה נכון כמו שנכון שבקייץ חם ויש חשש לשרב בעמקים.

אבל לא הבנתי אם אתה מתנגד למיקור חוץ (שבו עסקינן). ואם כן, אז מדוע לדעתך עדיף לדאוג לרווחת עובדי הנקיון במסגרת חברה X שמתמחה בייצור טוסטרים, במקום בחברה Y שמתמחה בשירותי נקיון? או איך אתה מציע שמישהו ידאג להם? או מי בכלל, לדעתך, צריך לדאוג להם? או האם בכלל, לדעתך, צריך לדאוג להם?
אולי נעשה סדר? 474239
ניק ניים • בתשובה להמסביר לצרכן יום ה', 20/3/2008, 12:10
ציטוטים מהתגובה המקורית שלי:
1) "איני בטוח על מי עלינו להלין, אם בכלל."
2) "(מדינת רווחה כמודל)"

אם אתה כבר שואל שאלות "חצי אישיות", כאחד שדי נמשך לנומינליזם, אני מוצא את העניינים האלה מעניינים, אבל מתקשה/לא מסוגל/לא רוצה לעסוק בהם.

כל מה שהתגובות שלי מציינות, ואולי אף זה ברור כ"חשש לשרב בעמקים" :) זה את החיוביות שבמאבק חברתי כחלק ממודעות מפורשת (כלומר, כזו שמתייחסת לסביבה החברתית ולזהות סימבולית, ומאפשרת לאנשים להחליט כיצד הם רוצים לקבוע את עצמם במצב מסוים בהתאם לבחירות שהם רואים לנגדם).
אולי נעשה סדר? 474258
ניק ניים • בתשובה לניק ניים יום ה', 20/3/2008, 13:37
ואם אני מנסה לבאר יותר בנושא מאשר התגובה האולי סתומה דלעיל,
הרי שאני מניח שבני אדם (מושג כללי בניגוד לאני ואתה שהוא קונקרטי), הם יצורים שהם קודם כל חברותיים, ואחר כך כלכליים. לכן אני נוטה יותר להתנגד למיקור חוץ (שקל לעשותו בצורה לא אחראית ולא חברותית) ולהעדיף פתרונות בעלי גוון סוציאליסטי יותר (ואם אתה רוצה, מבקש לקבוע איזה חוקים תקפים, ומהם התקדימים שאנו רואים לעינינו כאמת מידה לפירושם. קביעה שהיא כמובן זמנית באופיה, ודורשת מפעם לפעם בדיקה מחודשת).

למסגרת הכללית הרצויה לדעתי קוראים מדינת רווחה, שאמורה כך גורסים, ''לתקן את נזקי הקפיטליזם'' (לא לבטלו). כמובן שגם זה מושג רחב למדי, ואפשר להוזיל אותו, באותה מידה שמישהו יכול לטעון שהדמוקרטיה העממית היא הדמוקרטיה בהתגלמותה.

אם תבקש ממני מדיניות ספציפית, אז או שאיני מוכשר לזה, או שאבקש מצב ספציפי בו אנסה להכריע ולנמק את הכרעתי. אם בסוף תציין שאינך מקבל את הנימוקים ודעתי לא נראית לך כעדיפה על דעתך, כל שיישאר לי (לפי העמדה שציינתי בתגובה קודמת) הוא לומר שכנראה שמבחינתך אתה צודק.
אולי נעשה סדר? 474272
המסביר לצרכן • בתשובה לניק ניים יום ה', 20/3/2008, 15:48
ראשית, טוב שהרחבת. שנית, זה לא יעזור לך כי מבחינתי אני תמיד צודק :).
הנומינליזם והקטנוני-זם שלי נבעו מהעובדה שהדיון שבו התערבתי עסק בנושא הספציפי של מיקור חוץ ופתאום מצאתי את עצמי - "ואני בכלל לא התכוונתי" - בדיון על מדינת רווחה מול קפיטליזם חזרי. בדיון הענק הזה כבר אמרתי (בעבר) את כל מה שאני יודע להגיד ונדמה לי שקראתי את כל מה שאיילים יכולים לכתוב בנושא.

הסיבה שאני דבק בקטנוני-זם שלי היא שנדמה לי שאנשים (לאו דווקא אני או אתה קונקרטית) נוהגים להעמיד לעצמם אלילים-דחלילים ולעבוד אותם, כסוג של עליהום או הבניה חברתית. למשל "אני בעד רווחה לכן אני נגד מיקור חוץ" נראה כמו מנטרה אלילית כזאת. אז אני שואל למה. כלומר, נגיד שגם אני בעד מדינת רווחה (מהסוג שאתה מתאר), מדוע מיקור חוץ מנוגד למדינה כזאת?

אבל עזוב, אם הפרט הקטן הזה לא מעניין אותך זה גם בסדר.

---
אה, פתאום עלה על דעתי שגם בנק לאומי (סתם דוגמה) הוא מיקור חוץ, כי הוא מתמחה בבנקאות. האמת היא שכל העסקים והמעסיקים האחרים יכולים לשמור את כספם בכספות שלהם ולחלק לעובדים מזומן בכל שבוע או חודש (אבא שלי אומר שפעם זה עבד ככה). אם אנחנו נגד מיקור חוץ, אפשר לסגור את הבנקים ולקלוט את עובדיהם באגפי הכספים של לקוחותיו. ככל שאני חושב על זה, הסיבה היחידה לקיומם של הבנקים היא תאוות הרווח והבצע של בעליהם. השירות שלהם ממש מיותר. לי אין ספק שאפשר לסגור אותם ולדאוג כך לרווחתם של עובדי קבלני הנקיון.

וברוח זו (אני נסחף!), נזכרתי, שכל השיטה הפסולה הזו שאנחנו אוהבים לשנוא מבוססת על הגדלת הרווח (והרווחה) על ידי חלוקת העבודה ומיקור חוץ. הרי הבוקר כשקניתי במכולת לחמניות וחלב לילדים, ניצלתי, באופן די חזירי ומתאוות בצע גרידא, שרשרת ענקית של עובדי קבלן, שחרשו וזרעו וקצרו וטחנו ואפו ושינעו ואיחסנו ובסוף מכרו לי לחמניה.
אולי נעשה סדר? 474310
ניק ניים • בתשובה להמסביר לצרכן יום ו', 21/3/2008, 0:16
טוב, אין לי מושג באיזה דיון דנו בנומינליזם ו"קטנוניזם", אבל זה לא ממש חשוב.

את ההתנגדות האישית שלי למיקור חוץ מיקמתי בכך שקל לעשות אותו בחוסר אחריות. העמדת הדחלילים שאתה מתאר היא דימוי לא רע לפעולה לא רפלכסיבית. הגנה חריפה ונחרצת על מדיניות תש"חית נמנית בסוג הזה (אני זוכר שבתגובה מסוימת בדיון ישן כתבת שאתה מסכים איתי שיש לנו פה ברבורים אפורים, אז אני מניח שאפשר להוציא אותך מהממונים על הגנה עיוורת). זה טוב שיש איזמים, שכן הם עוזרים לנו לחשוב, לא טוב לטעון שXאיזם מסוים הוא האמת, כשהמציאות מעלה פקפוק לגיטימי בטענותיו.

בסופו של דבר, המציאות קיימת, ואף אם אין היא כל ה"יש", לטעון שהיא אינה "יש" אלא דימוי (ספק הזיה) לא אמיתי גורם לעמדה עם סתירה בסיסית בתוכה. האם הדבר החשוב לפרט במציאות הוא אוניברסלי? פעם הייתי אומר בוודאי (וגם אז לא תמכתי במהפכות אלימות), וכיום אומר שפשוט איני יודע, וכדי להימנע מהתנשאות (שהרי אם זה ודאי, אז היודעים את האוניברסלי טובים בעליל מאלה שאינם יודעים אותו, וזה קצת יומרני ומניח אשליה לטועים) אומר שכנראה שלא.

ועם זאת, אני סבור שעדיף שאנשים ילמדו לשפוט ולהעריך בעצמם את המציאות שלהם, ויכירו את הדרך שבה הזהות שלהם נוצרה, אלו בסיסים חשובים להם ולמענם הם יפעלו, מה לא באמת חשוב וניתן להשאירו מאחור, מה שייך ל"הביטוס" שלהם וכיצד להיות שלמים עם ההביטוס הזה, שקשה מאוד לשנותו אם בכלל.

הסרת אחריוית דרך מיקור חוץ נראית לי כשגיאה. כמוך, הסכמתי שמיקור חוץ עם בקרה חוקית חזקה הוא אפשרי. עם זאת, אני סבור שיש לדרוש רפלקסיביות בחוק, בחינה מתמדת שלו. לראות מתי מיקור חוץ הוא יעיל ומועיל יחסית, ומתי הוא אדיש או זדוני.

אני מניח שזו דרישה גדולה מידי. לכן נראה לי שמאבקים חברתיים הם הכרחיים, כדי למנוע מקבוצות דומיננטיות לעשות מה שקל להן, ולהכריח אותן להתחשב בסביבתם האנושית, בין אם כי זה אחראי ולכן יאות, ובין אם כי כך פועל המנגנון וזו התוצאה הפוליטית שמחייבת אותם.
אולי נעשה סדר? 474321
איציק ש. • בתשובה לניק ניים יום ו', 21/3/2008, 6:21
אני עם הקטע האחרון שלך.
אולי נעשה סדר? 474329
המסביר לצרכן • בתשובה לניק ניים יום ו', 21/3/2008, 11:20
===>"הגנה חריפה ונחרצת על מדיניות תש"חית נמנית בסוג הזה".
חוץ מאשר במשפט הזה נדמה לי שאתה מסכים שהגנה חריפה ונחרצת על *כל* עמדה נמנית על הסוג הזה. אני הייתי מדקדק ואומר שהגנה לא מנומקת ונחרצת נמנית על הסוג הזה.

התקשתי לעקוב אחריך בקטע האונטולוגי. גדולים ממני טענו שהמציאות איננה "יש" אלא דימוי ואחרים טענו ההפך. אני - הקטן - לא מבין בזה. בין שהיא קיימת או לא, אני עוסק רק בתופעותיה - ואת רובן עדיין לא מבין. גם את השאלה "האם מה שחשוב לפרט הוא האוניברסלי?" לא בטוח שהבנתי. זה פותח אלף שאלות אחרות: באיזה מובן "חשוב"?, מי יודע מה "חשוב"? האם החשוב חשוב לכל הפרטים באותה מידה? מי מוסמך לקבוע ה"חשוב" של מי גדול יותר? בתנאים אלו אני מצטרף אליך - לא יודע!

לגבי הנאמנות ל"הביטוס" אני מסכים (כמעט כמו השרב בעמקים). אבל אני חושב שבגלל שבלית ברירה מתקיימת אינטרקציה בין אנשים מהביטוסים שונים, ראוי למצוא דרך לנמק - באופן ניטראלי, חיצוני להביטוס - את הדברים שלמענם כל אחד פועל, ביחוד כשזה נעשה בניגוד לדברים שלשמם אנשים אחרים פועלים. אחרת יהיה לנו דיון של חרשים.

כן, דרישה שהחוק יקבע לחברות פרטיות מתי מיקור חוץ הוא יעיל, נראת גם לי מוגזמת - בדיוק כמו חוק שיקבע אם עלי לאפות את הלחמניות בעצמי או לנצל את עובדי המאפיה. אבל אני לא בטוח שבגלל זה מאבקים חברתיים הכרחיים או מועילים. ביחוד בסביבה שבה כבר מוסכם שלא הולכים עד הסוף האוטופי, לי נראה שהמאבקים החברתיים הם סוג של קתרזיס שלפעמים מייצב את מצבן של הקבוצות הדומיננטיות, ולעיתים רק מחליף או מעדכן את הקבוצות הללו. כי במציאות הלא אוטופית, לאנשים *יש* צורך בלחמניות ולכן תמיד יהיה מיקור חוץ.
אולי נעשה סדר? 474333
ניק ניים • בתשובה להמסביר לצרכן יום ו', 21/3/2008, 11:52
את הקטע האונטולוגי שלי ניסיתי להרחיב בדיון שמופיע בדף הראשי "מבחן מעשי לתיאוריה/פירר", לא הקטע הכי מוצלח שכתבתי (אבל לא רע לטעמי), אולי סגור מידי (אופייני לי) אולי לא מעניין מידי (אולי אופייני לי).

אני חושב שאנחנו מגיעים למיצוי הדיונון שלנו, לפחות בגרסה של שני משתתפים, מעבר להסכמה של לא להסכים בהרבה נקודות (ממילא לא זו הייתה המטרה, והיה נחמד) ההערה האחרונה שיש לי להוסיף היא שנראה לי שאתה משתמש בגרסה הרבה יותר רחבה של מיקור חוץ משאני משתמש בה. זה עלה גם בתגובה הקודמת שלך, ונראה לי שאתה מזהה מיקור חוץ עם התועלת של מסחר בין גורמים חברתיים בעלי עלויות שוליות שונות. בהגדרה כזו נראה שאפשר להכליל את כל הכלכלה תחת המונח מיקור חוץ (אני אאפה לחמניות, אתה תקנה אותן בדרך לעבודה ותייצר כורי היתוך מיניאטוריים שיספקו לי תועלת במישרין או בעקיפין וכו'), אולי בצירוף של המונח תועלת שולית.

נראה לי שהשימוש שלי במונח מיקור חוץ הוא צר הרבה יותר. אף שכל חליפין שאינם נתפשים כשוויוניים יוצרים יחסי כוח, הרי שיחסים אלה הם כנראה טבעיים לפחות בחלקם, ולא בהכרח נצלניים. המינוח של מיקור חוץ כפי שאני משתמש בו, מתייחס לכך שחברה מסויימת מחליטה לבסס יחס לא ישיר עם עובדים שאולי אינם מהווים את מרכז העיסוק שלה (עובדים מקצועיים לעומת עובדי שירותים כמו שנוהגים להדגים כאן, אבל אין הכרח שעובדים מקצועיים לא יועסקו בשיטת מיקור חוץ גם הם, ואולי הגילדות של ימי הביניים הם דוגמה לא רעה לכך), והיות והיחס אינו ישיר, הרי שתנאי העסקתם כבר אינם מעניינה. אף אם היא מתנה תנאים לגורם המתווך לה עובדים ביחס לתנאי ההעסקה הרי שיכולת המעקב והאכיפה שלה פחותים, ונראה כי גם המוטיבציה לכך פחותה. השימוש במונח מיקור חוץ באופן זה, מצביע על יחסים שעלולים/נוטים להפוך לנצלניים בעיניהם של רבים, וביניהם אני.
אולי נעשה סדר? 474353
המסביר לצרכן • בתשובה לניק ניים יום ו', 21/3/2008, 19:16
אני מסכים שלהסכים שכן או לא להסכים, זה לא העניין פה. אנחנו לא בכנס מפלגתי. לכל היותר אפשר לקוות שנבין יותר טוב דעות אחרות משלנו. ונכון שהעניין מתקרב למיצויו (אינדיקציה טובה לכך היא שמתחילים לדבר על טרמינולוגיה).

אתה גם צודק בזיהוי ההבדל ביננו לגבי הפרשנות למונח מיקור חוץ. אני חושב שהמונח outsourcing תפס תאוצה (אולי מחודשת) בשנות ה-‏90 דווקא בהקשר של עובדים מקצועיים ומנגנונים שלמים. כאשר IBM איבדה את ההגמוניה כיצרן תוכנה וחומרה היא הפכה לחברת מיקור-חוץ הגדולה בעולם, כשהציע לאירגונים גדולים (בנקים, ממשלות וכו') להתרכז ב-core business שלהם ולתת למומחים - אנשי IBM - לטפל במערכות המידע. ראה כאן http://www-935.ibm.com/services/us/gts/outsourcing.h...

הרעיון הפך לאופנה ניהולית של שימוש בקבלני משנה "מומחים" לכל תחום שאינו התחום המרכזי של האירגון. למשל הצבא - שתפקידו, נגיד, להילחם, יכול להוציא לקבלני משנה "מומחים" את הטיפול במזון, באספקה, בבינוי, וכו'. אז דיברו על אירגונים "קטנים וחכמים" שממציאם פטנט ומוציאים את הייצור, השיווק, והשירות החוצה כך שאין להם עובדים בכלל. כמו עם כל הגזמה, אני לא חושב שזה תמיד הצליח (מבחינה עסקית!).

זה נכון שמיקור חוץ מפחית את האחריות שהחברה נושאת כלפי העובדים. בעיקר האחריות כלפי העובדים נושא הקבלן שמעביד אותם. כשם שהבנק נושא באחריות כלפי הכספרים שלו, למרות שהם שם כדי לשרת אותך. אתה (כאדם מוסרי) תמנע מלקבל שירותים בבנק שמשלם מעט לפקידיו ולכן אתה מצפה שהבנק ימנע מלשכור את שירותי הנקיון של קבלן המשלם מעט למנקיו. לכן נראה לי שהעובדה שרוב האנשים בארץ מעדיפים את בנק לאומי-פועלים-דיסקונט על פני בנק הדואר, מעידה שרוב האנשים אינם מוסריים.

ולבסוף אתה גם צודק בהבחנתך שבמינוח שלי כל הכלכלה היא מיקור חוץ. אני חושב ש"חלוקת העבודה" של אדם סמית היא מיקור חוץ וכשאני קונה לחמניה או משתמש בשירותיו של שרברב, אני עושה זאת כדי להתפנות ל-core business שלי... לכתוב באייל.
אולי נעשה סדר? 474359
דורון הגלילי • בתשובה להמסביר לצרכן יום ו', 21/3/2008, 22:17
הבטוי "מיקור חוץ" זכה לשמו המפוקפק בגלל הנטיה של אנשים (או גופים) מסוימים כלשון נקיה להתנערות מאחריות לזכויותיהם של העושים במלאכה, כמו שהבטוי "התיעלות" זכה לכבוד המפוקפק שנדבק לו כלשון נקיה לפיטורים.
כמו שלימד אותנו חתול תעלול (חוזר), כאשר מנסים לנקות משהו בעזרת דבר מה, המשהו אולי מתנקה, אבל הדבר מה מתלכלך.

מיקור חוץ ושימוש במומחים, אנשי מקצוע או קבלנים, *אינם* ביטויים נרדפים. כאשר אני לוקח את הרכב שלי למוסך, בגלל שהוא משמיע רעשים חריגים, או כי הגיע זמן הטיפול התקופתי, אני נעזר בשרותיו המקצועיים של מומחה. מתי הטיפול ברכב נהפף למיקור חוץ? כאשר הייתי בא למוסכניק שלי, ואומר לו "שמע, תדאג שהרכב יהיה תקין. לא מעניין אותי מה ואיך, תבוא כל יום, כל שבוע, כל חודש או כל שנה - זה עניינך. תחליף שמן או תעשה שלייף סופאפים - להבנתך המקצועית. רק תדאג שהרכב יהיה תמיד תקין."
גם בגישה הזאת אין כל פגם מוסרי. כל עוד לא ברור לי (או אמור להיות ברור לי אלמלא אתאמץ להעלים עין) שהמוסכניק משתמש בחלפים גנובים (או בעובדים עשוקים) כדי לבצע את המטלה. ברגע שאין זה כך אני לא יכול לרחוץ בנקיון כפי, ולטעון "זה לא אני, זה הוא". כמו בפירסומת ההיא של הטוטו - גם אני שותף.
אולי נעשה סדר? 474370
ניק ניים • בתשובה לדורון הגלילי שבת, 22/3/2008, 6:27
ואכן זאת הנקודה.

צריך לשים לב שלאורך כל הפתיל לא דיברתי גבוהה גבוהה על מוסר אנושי ואנשים אידאליים, כמו כן טרחתי לציין פה ושם נקודות אונטולוגיות שתומכות בפלורליזם סובלני תוך ביטול ערכיות אוניברסלית והדגשת האני ואתה (כיחידים) על חשבון האנחנו (כבני אדם).

המאבק החברתי הוא חיוני לדעתי דווקא משום שאין "מוסר אוניברסלי", ושלכן מושגיו כל כך שבירים. לעומת זאת, יש פעולה חברתית. תינוקות חייבים חברה לאורך זמן ארוך יחסית מבחינה ביולוגית (ולו רק משפחתית מצומצמת, אפילו אם בסגנון של להקת קופים עם קשר חזק של אם ילוד בלבד בהתחלה - הפשטה, לא טיעון אבולוציוני/פרימטולוגי מבוסס עובדתית), ובני אדם הם יצורים חברתיים.

בעיניי ראוי שהחברה המפותחת, תרבותה וכלכלתה יסייעו לבני האדם כולם, ולא רק "לאלפות" (על אף הניסוח, איני טוען שרק העשירון העליון זוכה לתנאים נוחים) המקריות שביניהם, או לאלה שהתמזל מזלם העמדתי, אף אם אינם מותירים רושם נפוליאוני.

נראה לי שהדגשתי רבות את התמיכה שלי במודעות סימבולית מפורשת. זה בעיקר קו אישי, איני בטוח שהוא מאפיין את כולם, נחוץ לכולם, עדיף לכולם. מי שיש לו כזו, כנראה חסין יותר מפגעי מעמדו הכלכלי, שאת מניעתם הוא רואה אולי בעיקר כחשובים לנוחות אך לא למהות שלו.

בכל מקרה, מאבק חברתי, בין אם הוא מקדם או לא מקדם מודעות שכזו, הוא חיוני בעיניי, כדי שחלוקת העוגה תהיה יותר שוויונית, ויותר אנשים יזכו לתנאים אותם סביבתם והם עצמם מגדירים כמכובדים, ואשר נראים לי ברי השגה אם אנשים יגלו קצת יותר רצון טוב (רפלקסיבי רצוי כי הוא עמיד, מערכתי, גם טוב, אם זה מה יש).
אולי נעשה סדר? 474375
המסביר לצרכן • בתשובה לדורון הגלילי שבת, 22/3/2008, 11:09
===>"כאשר מנסים לנקות משהו בעזרת דבר מה, המשהו אולי מתנקה, אבל הדבר מה מתלכלך".
הרי זה הסדר שרציתי לעשות. אם רוצים שאנשים (או גופים) יקחו אחריות לזכויותיהם של העושים במלאכה, צריך לטפל בזה ולא להתקיף את "מיקור החוץ" שהוא לכל היותר סמרטוט (אדום?) שיש כאלו שמנסים לנקות באמצעותו הפרת זכויות. בקיצור: כל מה שאמרתי הוא שמיקור החוץ עצמו איננו מהווה בעיה. עובדה שכאשר IBM עובדת כקבלן אין פגיעה בזכויות העובדים.

מצג שני, צריך גם להבחין בין זכויות לתנאים. אני חושב שבנק לאומי (לדוגמה) רשאי לתת לעובדים שלו תנאים משופרים (למשל משכורת 13) והוא לא חייב לתת אותה לעובדי הקבלן שעובדים אצלו - בין שהם מהנדסי תוכנה או עובדי ניקיון. אבל הבנק כן צריך להבטיח שעובדי הקבלן יקבלו שכר (לפחות מינימום), יום מנוחה, ביטוח לאומי ושאר הזכויות הקבועות בחוק.

===>"מתי הטיפול ברכב נהפף למיקור חוץ?"
אני לא משתכנע מההבחנה שאתה עושה. כל פעם שאני הולך למוסך, אני אומר לו "עזוב'תי באמש'ך, רק תעשה שהאוטו יסע". יכולתי (אולי) ללמוד קצת יותר מכונאות, לקנות כמה כלים, לחפור בחצר בור לשמן מנוע ולטפל בשבתות באוטו בעצמי (טיפול שוטף וקילקולים). פעם - כשהדברים היו פשוטים - משקי הבית היו יחידות כמעט סגורות ועצמאיות. אם היה לי סוס ועגלה במקום אוטו לא הייתי הולך למוסך. הקידמה (סליחה על הגסות) והרווחה מתאפשרות בגלל חלוקת העבודה (= מיקור חוץ) לחלקים יותר ויותר קטנים. למה לקלקל?

===>"כל עוד לא ברור לי ... שהמוסכניק [לא] משתמש בחלפים גנובים (או בעובדים עשוקים)"
נו, שוב, על זה כולם מסכימים. אסור לקנות סחורה גנובה ואסור לקבל שירותים ממי שמעסיק ילדים או עובדים עשוקים. מה הקשר למיקור חוץ?
אולי נעשה סדר? 474376
ניק ניים • בתשובה להמסביר לצרכן שבת, 22/3/2008, 11:34
לגבי הסיומת:
===>"כל עוד לא ברור לי ... שהמוסכניק [לא] משתמש בחלפים גנובים (או בעובדים עשוקים)"
נו, שוב, על זה כולם מסכימים. אסור לקנות סחורה גנובה ואסור לקבל שירותים ממי שמעסיק ילדים או עובדים עשוקים. מה הקשר למיקור חוץ?

נראה לי שזה אתה שעשית את הקישור. הרי אם כל דבר כזה הוא מיקור חוץ, (שהרי זו עבודה שאינך יכול לבצע בעצמך, ולכן, לפי המונח הרחב שלך למיקור חוץ, העברת אותה למוסך), ואינך יכול לעקוב אחריו ולוודא שהוא נעשה באופן חוקי ותקין, יוצא מזה שהטיעון כי מיקור חוץ הוא קל לעיוות וביצוע לא אחראי תקף.
אולי נעשה סדר? 474378
המסביר לצרכן • בתשובה לניק ניים שבת, 22/3/2008, 12:55
כאן יש סתם שיבוש לוגי. אתה צריך להחליט - לפחות בתחום של טיעון אחד - אם אתה מקבל את הרישא או לא.

אם ,
1. אתה מסכים שכל דבר כזה (קבלת שירות חיצוני) הוא מיקור חוץ,
וגם
2. אתה חושב שאחרי מיקור חוץ אי אפשר לעקוב (זה לא ממני),
אז יוצא מזה
3. שעל כל אחד לעשות את כל הדברים בעצמו.

זה לא נכון ובטח לא מה שאני אמרתי. אני אמרתי ש

1. כל דבר כזה (קבלת שירות) הוא מיקור חוץ
וגם
2. אני מסכים שיותר קשה (אבל לא בלתי אפשרי) לעקוב ולוודא שהשירות החיצוני הוא חוקי והגון
ויוצא מזה
3. שצריך להתאמץ יותר כדי לוודא שהשירות חוקי והגון, אבל לא צריך להפסיק לקבל שירותים.
אולי נעשה סדר? 474380
ניק ניים • בתשובה להמסביר לצרכן שבת, 22/3/2008, 14:51
טוב, לא שמתי לב אם שיבשתי, וזה בהחלט ייתכן.

מבלי להתווכח על המינוח, הנוסח השני די נכון, מידת הקושי והפיקוח נתונים לויכוח.
אולי נעשה סדר? 474421
איציק ש. • בתשובה להמסביר לצרכן יום א', 23/3/2008, 15:04
מה זה ניסחפת! התיישבת בסירה ומצאת את עצמך על האוורסט.
אולי נעשה סדר? 474422
המסביר לצרכן • בתשובה לאיציק ש. יום א', 23/3/2008, 16:09
יפה! תגובה מנומקת ומחושבת. עכשיו אתה צריך לנוח.
שכחת זכויות יוצרים :-) 474456
ברקת • בתשובה לניק ניים יום ב', 24/3/2008, 20:43
ולאלה שאינם מצויים בשדה הסוציולוגיה: התגובה נכתבה בהשראת משנתו של בודריאר.
שכחת זכויות יוצרים :-) 474464
האייל האלמוני • בתשובה לברקת יום ב', 24/3/2008, 23:15
מה נעלה יותר: פלגיאט, או ניימדרופינג?
שכחת זכויות יוצרים :-) 474467
ברקת • בתשובה להאייל האלמוני יום ג', 25/3/2008, 6:47
את רשאית לחשוב על כך כעל שירות לציבור :-P
שכחת זכויות יוצרים :-) 474468
ניק ניים • בתשובה לברקת יום ג', 25/3/2008, 6:59
האמת היא שההיכרות שלי עם בודריאר מועטה, ומהמעט שאני מכיר, הגישה שלו לא חביבה עליי במיוחד (הגם שאם ייצא לי בוודאי שאקרא את שיש לו לומר).

עד כמה שאני יודע בודריאר מתייחס להיפר-מציאות, עותק ללא מקור (דימוי מרכזי: הטלוויזיה המשפיעה על הצופה תוך שיקוף מציאות בה היא שותפה ואליה היא קורסת ולהפך. מקרה ספציפי - השפעת הסקרים על תוצאות הבחירות האחרונות, אם מייחסים את עליית מפלגת הגמלאים וצמצומה של קדימה לתחושה ש"הכל בכיס ויורשי שרון מנצחים, אז נצביע לחב'רה האלה... מגיע להם").

הרושם שאני קיבלתי הוא שבני אדם בוחרים את המשמעות של התרחשויות באופן בלתי תלוי לחלוטין בשדה הפעולה שלהם. נשמע לי שלפיו החיים הם הזיה סוליפסיסטית. אישית אני חושב שהכל הוא מקור, ומעדיף את העמדה של בורדיה אליה התיידעתי יותר.

דבר אחרון, הפוסט מודרניזם משפיעה על הסוציולוגיה, אבל התיאוריות שלו נמצאות מחוצה לה, הן רחבות מידי. בודריאר שייך לתחום הפילוסופיה אם אינני טועה (שלה כמובן השפעה חשובה מאוד).

באשר לרמז הפלגיאט... (בתגובה אחרת) אם זו האשמה, זה נראה לי מצחיק :)
שכחת זכויות יוצרים :-) 474480
ברקת • בתשובה לניק ניים יום ג', 25/3/2008, 12:44
טוב, מגיעות לי מכות. בכלל התכוונתי לבורדייה (ואף אחד לא ידע לתקן אותי? בושה).
שכחת זכויות יוצרים :-) 474481
ברקת • בתשובה לברקת יום ג', 25/3/2008, 12:45
שכחת זכויות יוצרים :-) 474484
האייל האלמוני • בתשובה לברקת יום ג', 25/3/2008, 12:58
אין מה לעשות: שני הוגים צרפתים פוסטיים עם שמות דומים ביותר? קשה שלא להתבלבל.:)
שכחת זכויות יוצרים :-) 474500
ניק ניים • בתשובה להאייל האלמוני יום ג', 25/3/2008, 14:39
לא שזה חשוב, אבל לא שניהם פוסטיים. הפניות לבורדייה ולובר השארתי בתגובה לשכ''ג.
שכחת זכויות יוצרים :-) 474508
האייל האלמוני • בתשובה לניק ניים יום ג', 25/3/2008, 15:00
מה עושה כאן ובר? התכוונתיי לבורדייה ולבודריאר.
שכחת זכויות יוצרים :-) 474514
האייל האלמוני • בתשובה להאייל האלמוני יום ג', 25/3/2008, 15:15
התכוונת לדמיון בשמות, שגרם לברקת להתבלבל, אבל ניק ניים באמת כבר דיבר כאן על בורדייה וגם על ובר, בתגובה 474112. ישנה קרבה רעיונית מסויימת בין השניים, ולמעשה, בורדייה המשיך את רעיונותיו של מקס ובר בתחום תורת ה"שדות".
שכחת זכויות יוצרים :-) 474517
האייל האלמוני • בתשובה להאייל האלמוני יום ג', 25/3/2008, 15:19
דמיון בשמן (כפי שציינתי) ושניהם בהחלט פוסטיים.
שכחת זכויות יוצרים :-) 474522
האייל האלמוני • בתשובה להאייל האלמוני יום ג', 25/3/2008, 15:35
שמות, בשמות.
וגם שניהם צרפתים, אגב, בניגוד לוובר.
שכחת זכויות יוצרים :-) 474523
האייל האלמוני • בתשובה להאייל האלמוני יום ג', 25/3/2008, 15:37
נדמה לי שבעיקר בודריאר פוסטי ולא בורדייה, אבל לא נלך לרב.
בתגובה להערותיך 474116
איציק ש. • בתשובה לשוטה הכפר הגלובלי יום ד', 19/3/2008, 11:57
המונח ''מיקור חוץ'' הוא מונח רחב ודי מכובס. הוא כולל בתוכו וריאציות שונות ומשונות מעובדי קבלן שמנקים את המפעל באופן קבוע ועד נייקי שהפסיקה לייצר נעליים והפכה לייצרנית תרבות הגוף.
בתגובה להערותיך 474216
ב/בעלי נייקי • בתשובה לאיציק ש. יום ה', 20/3/2008, 10:18
לא רוצה לייצר נעליים. נמאס לי.
בא לי להמציא לוגואים מטופשים, ולשלם מיליון לאצנים כדי שינפנפו בהם. אונא'לך ואונא'לך.
פרוטוקול דיון בכנסת בנושא ''בריחת המוחות'' 474423
האייל האלמוני יום א', 23/3/2008, 18:07
פרוטוקול דיון בכנסת בנושא ''בריחת המוחות'' 474436
דורון הגלילי • בתשובה להאייל האלמוני יום ב', 24/3/2008, 8:23
מדברי ד"ר דן בן-דוד‏1 - החוג למדיניות ציבורית, אוניברסיטת תל-אביב בדיון:
"הוא נשלט על-ידי משרד ממשלתי, שמצד אחד אני מתגאה שחלק גדול מן החבר'ה שמועסקים בו הם סטודנטים שלי, אבל מצד שני אני חושב שההתנהלות בו בעייתית מאוד. הם רואים את תפקידם המרכזי בשמירה על הקופה הציבורית, אבל לא הם ולא אף אחד אחר נושא בתפקיד של ראייה אסטרטגית ארוכת-טווח. כתוצאה מכך קובעים מה הולך להיות היום רק בעיניים של איך נראה התקציב היום. אף אחד לא חושב מה יהיה אחר-כך, מה ההשלכות אחר-כך ומה תהיה התוצאה אחר-כך."

איציק ש. - מאחוריך
___
‏1 האיש מאחורי המחקר על בריחת המוחות מישראל.
פרוטוקול דיון בכנסת בנושא ''בריחת המוחות'' 474439
איציק ש. • בתשובה לדורון הגלילי יום ב', 24/3/2008, 10:33
wellcome . דן בן דוד פרסם את דעותיו בקשר למערכת החינוך ותקציביה ולא הסכמתי עם דבריו וניתוחיו הכלכליים. לגבי דבריו על האקדמיה -אני מסכים בהחלט; אולי אדם קרוב אצל עצמו.
שכר הלימוד במכללות 475252
גיא יריב שבת, 5/4/2008, 15:38
באופן משעשע עקיבא חוזר על כמה שגיאות כל כך יסודיות לגבי מכללות, שניכר כי כנראה אין לו מושג כמה כאלו יש ומה שכר הלימוד שלהן.
העובדה צריכה להיאמר- רבים בציבור סבורים, כמו עקיבא, כי שכר הלימוד כי שכר הלימוד במכללות גבוה וכי רובן נמצאות בפריפריה.
אין דבר רחוק יותר מן האמת.

למעשה, אם תבדוק באתר מל"ג http://che.org.il מתוך 59 מכללות הפועלות בישראל רק 9 הן מכללות פרטיות (בלתי מתוקצבות) הגובות שכר לימוד כאוות נפשן. ה-‏85% האחרות גובות בדיוק את אותו שכר לימוד כמו האוניברסיטאות. (המכללות הפרטיות הן: נתניה, הרצליה, שערי משפט, רמת-גן, קרית אונו, מינהל, דרבי, לנדר, ופרס. גם מכללת שכטר היא פרטית אך אינה מלמדת תואר ראשון)
יתרה מכך, גם הטענה כאילו המכללות פזורות בפריפריה תלושה מן המציאות - למשל, מבין 23 המכללות המתוקצבות ע"י מל"ג (להבדיל מהמכללות הפרטיות, ומן המכללות להוראה המתוקצבות ע"י משרד החינוך) שני שליש נמצאות בין חיפה לבין ירושלים.
(פירוט נוסף באתר דירוג האוניברסיטאות והמכללות שאני עורך, בכתובת http://www.campus-il.info)

בקיצור, המכללות שאינן נקראות 'הבינתחומי הרצליה' מתקשות אולי להפנות את תשומת ליבה של התקשורת אליהן, אבל הן בהחלט קיימות, מרובות, ומתפתחות.

גיא יריב
מרצה לרטוריקה
שכר הלימוד במכללות 475336
אדם קלין אורון • בתשובה לגיא יריב יום א', 6/4/2008, 11:35
אבל זה לא מה שהוא כתב. מה שהוא אומר:
1) באוניברסיטאות יש יותר סבסוד (למשל, יותר נגישות למלגות).
2) בני השכבות החלשות לומדים יותר במכללות.
3) יש יותר מכללות בפריפריה מאשר אוניברסיטאות.
4) למכללות יש דרישות קבלה נוחות יותר.
5) במכללות משלמים מחיר דומה לזה המשלמים באוניברסיטאות (ברוב המקרים).
6) במכללול מקבלים השכלה בעלת תדמית נמוכה יותר (ברוב המקרים).

חוץ מאשר סעיף 1, שאני לא בטוח שהוא מדויק, נראה לי שהוא צודק.
עוד מחשבות על זכות השביתה 479239
מרצה, חיפה יום ג', 27/5/2008, 23:22
זכות השביתה היא יצור מוזר בממלכת הזכויות.
אם נבחן אותה מקרוב נראה שהיא שונה מזכויות כמו הזכות לפרטיות, לחופש, למשפט הוגן, לחינוך, וכו'. רוב הזכויות הן התחיבות שהחברה עומסת על עצמה מפני שהיא חושבת כי כך ראוי. אנחנו לא רוצים לחיות בחברה בה מתנגדי המשטר מושתקים ונזרקים לקלבוש ולכן הקנינו לכל אדם את זכות הדיבור והזכות למשפט הוגן.

לעומת זאת, מעטים אם בכלל מרגישים צורך להגן על עובדים מפני מישהו שיכריח אותם לעבוד. אני טוען שהשביתה, יותר משהיא זכות היא הסדר חברתי שמטרתו להקים מערכת כללים למאבק כוחות הכרחי שללא כללים היה הופך לפרוע ומזיק מדי.

כך למשל, לו היה מותר למעסיק לפטר את כל העובדים השובתים הינו רואים שביתות הזדהות כלל משקיות שהיו מעמיסות את נטל המאבק בין מעסיק אחד ועובדיו על מעסיקים אחרים. לכן יש צורך לנטרל את הנשק הזה ולאסור על פיטורים כאלו. באותו אופן, הוכנסו מגבלות שמטרתן למתן את צעדיהם של העובדים. החוכמה היא תמיד להחליש את שני הצדדים תוך השארת איזון שיאפשר הגעה להסכם מניח את הדעת.

ובהקשר זה, לשביתתינו האחרונה. הבעיה המרכזית במערכת הכוחות הנוכחית במגזר הציבורי הוא שלשני הצדדים לא נגרם נזק מיידי מהשביתה. מחד, העובדים ממשיכים לקבל חלק גדול ממשכורתם (ובעיצומים, את כולה). מאידך, בממשלה יש הפרדה בין הניזוק - שרת החינוך, לדוגמא - ובין הנושא והנותן האמיתי - הממונה על השכר במשרד האוצר. לדעתי נדרש כאן צעד משולב בו יועברו סמכויות הממונה למשרדים והם יוסמכו בחוק לנכות את מלוא השכר לשובתים - גם במקרה של עיצומים. שוב, המטרה היא להחליש את שני הצדדים (משרד החינוך - ע''י העברת האחריות הציבורית אליו, העובדים - ניכוי שכר) תוך השארת מקום למאבק כוחות הכרחי.
עוד מחשבות על זכות השביתה 480203
איציק ש. • בתשובה למרצה, חיפה יום ד', 4/6/2008, 5:44
"לדעתי נדרש כאן צעד משולב בו יועברו סמכויות הממונה למשרדים והם יוסמכו בחוק לנכות את מלוא השכר לשובתים - גם במקרה של עיצומים. שוב, המטרה היא להחליש את שני הצדדים (משרד החינוך - ע"י העברת האחריות הציבורית אליו, העובדים - ניכוי שכר) תוך השארת מקום למאבק כוחות הכרחי." הצעתך להעביר את סמכויות הממונה למישרדים -נכונה. מדוע ההעברה היא כדי לנכות משכרם? מדוע לא כדי להגיע איתם להסכם? מדוע לדעתך, הועברו הסמכויות לממונה במשרד האוצר? כי האוצר ואלו שהוא מייצג את דעותיהם, לא רצו שהמישרדים יגיעו להסכמים וינהלו מדיניות שאיננה בהכרח ניאו ליברלית.
עוד מחשבות על זכות השביתה 480426
מרצה, חיפה • בתשובה לאיציק ש. יום ו', 6/6/2008, 22:57
אם מחלישים את המשרד, פשוט חייבים להחליש את העובדים. אחרת לא השגת כלום מלבד פריעת שיווי המשקל.
לעומת זאת אם החלשת את שני הצדדים יש סיכוי שיגיעו לאותו הסכם (פחות או יותר) בפחות נזק סביבתי.
עוד מחשבות על זכות השביתה 480431
איציק ש. • בתשובה למרצה, חיפה יום ו', 6/6/2008, 23:32
דבריך תיאורתיים.כדי שלא יגיע מצב כזה, עשו בזמנו את השינוי האירגוני לפיו את המו"מ מנהל הממונה על השכר במישרד האוצר ולמישרד הייעודי אין שום סמכות. הודות לאופיו של ההיבריס - סיכם אחד הבכירים באוצר את תקופת נתניהו במילים: "הצלחנו לשבור את העבודה המאורגנת" והסגיר את מטרתם האמיתית של פקידי האוצר: לא לנהל מו"מ מיקצועי בין עובדים למעבידים אלא להקצין סכסוכים ע"מ לדחוף את השכירים לפינה שישבתו. כשמזכ"ל ההיסתדרות מתפשר ורוצה להמנע משביתה, דואג נתניהו לכנות אותו גנגסטר כדי שיעלב ויגיב תגובה אמוציונלית וירגיז את הציבור. בשביתה של המורים, שוב הכה ההיבריס מישהו באוצר והוא הודה שהאוצר רוצה שהמורים ישבתו. אם לא היה באותה תקופה מזכ"ל-משת"פ כמו עייני, היו המורים וההיסתדרות מנהלים מערכה אישית נגד פקידים מסויימים באוצר; לא נגד המדינה ולא נגד משרד האוצר אלא נגד אלי כהן, אירום ורוני בראון. בדרך כלל הנושאים והנותנים מטעם העובדים עושים את מלאכתם ביושר כי מטרתם להגיע להסכם שישפר את תנאיהם. האוצר אינו ישר במו"מ כי הוא אינו רוצה הסכם אלא כניעה ולשם כך כל האמצעים כשרים כולל הדלפות שיקריות, לכלוך כמו שליכלכו על ארז וכד'. מדוע נציגי העובדים אינם נוקטים בדרך הזאת? אם למשל נודע להם שפקיד מסויים מנהל מגעים לתפקיד לאחר פרישתו, מדוע שלא יפיצו את זה? עופר עיני כועס שהמורים אינם נכנעים? מגוחך.
עוד מחשבות על זכות השביתה 480493
האייל האלמוני • בתשובה לאיציק ש. שבת, 7/6/2008, 14:27
"אם למשל נודע להם שפקיד מסויים מנהל מגעים לתפקיד לאחר פרישתו, מדוע שלא יפיצו את זה?"

פשוט כי הם לא יודעים. גם אתה לא יודע, אלא סתם מפריח האשמות ללא פרטים. זו סתם רכילות ללא ביסוס עובדתי. מן הסתם כיוון שמו"מ כזה נעשה (אם נעשה) במחשכים.
עוד מחשבות על זכות השביתה 480519
איציק ש. • בתשובה להאייל האלמוני שבת, 7/6/2008, 17:36
זו הפרקטיקה הרגילה של פקידי האוצר. הם ניסו לעשות כל דיסקרדיזציה אפשרית של ארז. מדוע אי אפשר לעשות את זה לפקידים-הפוליטיקאים מהאוצר?
עוד מחשבות על זכות השביתה 480531
האייל האלמוני • בתשובה לאיציק ש. שבת, 7/6/2008, 18:28
אתה רק שואל שאלות. תן לנו שמות. ועברות על החוק. אם אין לך שמות ועבירות אתה סתם מרכל ומטיל בוץ - בסגנון נתניהו ("גורמים בליכוד ניסו לסחוט אותי").

במה האשימו את ארז? האם טענו שהוא גנב רודף שוחד "הם" לא ניסו לעשות כל דיסקרדיזציה אפשרית.
עוד מחשבות על זכות השביתה 481341
מרצה, חיפה • בתשובה לאיציק ש. יום ו', 13/6/2008, 21:44
בוודאי שדברי תיאורטיים. אני מנסה לנהל דיון תיאורטי בנוגע למה שיש לעשות על מנת לקצר שביתות. אצלינו באקדמיה תיאוריה אינה מילת גנאי :-)
חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש © כל הזכויות שמורות