משיר ועד שלום

2178

כיצד השפיעו שיריו של עוזי חיטמן על תפישת השלום של הכותב ועל עמדתו הפוליטית.
טור אישי • רן בר-יעקב • יום ג', 14/12/2004, 17:56

מאמר זה מתאר מסע רגשי; מסע המנסה להתחקות אחר התדמית המדומיינת של השלום ברוחם של בני דורי, ילידי ראשית שנות השבעים. אני מנסה לבדוק ולהסביר כיצד נתפס השלום בעיני כילד, כמתבגר בשנות אינתיפאדה, וכצעיר בזמן שלטון רבין – וגם את התגובה לרצח. המסע מתחיל עם עוזי חיטמן, אשר לפחות ביטא בשיריו באופן מדוייק, אם לא המציא ממש, את אותה תדמית חלומית־משיחית של שלום, עמה הלכתי אני ובני דורי במשך שנים. המסע מסתיים עם רציחתה של אותה תדמית חולמנית. אין כאן מסקנה פוליטית, ואין עובדות מוצקות; המסע הוא יותר בגדר הרהור, וניסיון להבין טוב יותר את עצמי, את עצמנו. "אני נולדתי לשלום שרק יגיע אני נולדתי לשלום שרק יבוא אני נולדתי לשלום שרק יופיע אני רוצה אני רוצה להיות כבר בו" איזו תפיסה של שלום מוצגת בשיר? הבה נחליף את המילה "שלום" במילה "משיח". בעליל נראה שבשיר מובעת תפיסת עולם משיחית ופאטאליסטית. יש בו תפילה וכמיהה ואמונה ובעיקר יש בו ציפיה פאסיבית. השלום מוצג כמצב בדומה לימות המשיח כפי שהם מתוארים בתנ"ך, "גר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ". מצב שאנחנו רוצים להיות "בו". אנחנו רוצים, משתוקקים ודורשים ש"יופיע". כך גם בשיר אחר של חיטמן: "וכשהתעוררתי נזכרתי בחלום ויצאתי לחפש מעט שלום ולא היה מלאך ולא היה שלום הוא מזמן הלך ואני עם החלום" קיימת כביכול נבואה, הבטחה של שלום, של ימי שקט אוטופיים. ההבטחה מצטיירת בבהירות כבחלום, אבל נותרת בבחינת נעלם, גורל צפון לעתיד שיתגלה ויופיע בעקבות חסד אלוהי. המבשר הוא מלאך שנשלח משמיים אל דור העתיד התמים של הילדים, על־מנת לבדוק האם הדור כשר להורדת מתת השלום ממעל. ומדוע אני מנתח ומתעמק במה שתאמרו – אך שיר ילדים תמים הוא? כיוון שאני ובני דורי גדלנו לא רק על השירים האלה אלא גם על תפיסת העולם הטמונה בהם. השלום היה התקופה ההיא, העתידית, הבלתי מושגת מחד גיסא והברורה כל־כך במתארה מאידך גיסא. תקופה שבה ייתכנו דברים פנטסטיים שלא מתקבל על הדעת שיקרו בימי חיינו, כמו ביקור ב"סלע האדום" כתיירים ממש. באותה מידה תקופה זו עומדת אחר כתלנו בבחינת "הו, עד שתגדל כבר בטח לא יהיה יותר צורך בצבא", משפט ששמעתי אינספור פעמים בילדותי כעובדה שהובעה מתוך כמיהה אך נתפסה כממשות אצלי ואצל בני־דורי. ואז קרה דבר. הוא בא. פירמידות בעיניים ושלום במקטרתו. אופוריה ואקסטזה אחזה אותנו כילדים וקלטנו את גודל האירוע. אבל מה שהמבוגרים לא טרחו לספר לנו הוא שבנאומו בכנסת הוא גם אמר "קדימה, רק תתנו את השטחים". אה, כן. שטחים, ערבים, כיבוש – אלה לא היו חלק מילדות שנות השבעים. טיול בעיר העתיקה, ברמאללה ובחברון – כן, אבל בלי כל קשר וזיקה לדבר ההוא, הרחוק, שנקרא "שלום". אין קשר בין הדברים, כפי שבשירים של חיטמן לא מוזכר אויב. לא מדובר על כך שאותו שלום לא ינחת עלינו כשמיכה רכה ממעל, אלא הוא יהיה – מה עגום – תוצאה של אינספור דיונים בחדרים אפופי עשן, חוזים מדוקדקים בשפה משפטית יבשה והתמודדות עם הגרועים שבאויבנו. וכך נחתה עלינו האינתיפאדה, ואנחנו, אויה, בצבא, באותן שכם וחברון ורמאללה. למה ומדוע? לא הבנו. איה ההבטחה שבשירים, ולמה אנחנו לובשים מדים? אט־אט החלו חודרות אלינו תובנות שהיו מנת חלקם של סהרורים מוזרים, אנשים שכאשר אנחנו אכלנו פופקורן בפסטיבל הילדים והאזנו לעוזי חיטמן, נפגשו, אשפי"סטים שכמותם, עם אנשים כמו סירטאווי. אנשים לא קיימים, שאמרו וכתבו דברים בוגדניים, מסוכנים. ולפתע – הייתכן שהם צודקים? וקול משיחי אומר – ודאי! הנה ההוכחה, הנה חבלי המשיח. והשלום, אותה הבטחת השלום עליה גדלנו, חייבים אנו להגשימה, הלא כן? ואם כן, אז בכל מחיר. ואם צריך למסור כמה שטחים, נמסור. הרי "הבטחתם שלום", ואנו, דור הבנים, ניתן כל שצריך לתת כי את החלום יש להגשים והבטחות צריך לקיים. מי צריך לקיים? עדיין, אף שבגרנו, מישהו "שם", "למעלה", צריך לקיים. הרי הבטיחו. אנחנו רוקעים ברגליים כילדים ו"דורשים שלום". ואז באו ימי רבין. ובאה ההתפכחות הכואבת. בערבית אנחנו שומעים את צמד המילים "עמליית אל־סלאם" שתרגומו המילולי הוא "תהליך השלום" אבל הוא מזכיר במצלול "עמל השלום". השלום לא ינחת לפתע ביום בהיר אחד כחמור לבן הקשור ליד בית התפוצות. השלום הוא עמל, הוא עבודת גישור קשה ומפרכת על פני תהום. תהום של התעלמות ארוכת שנים מעצם העמל הזה. עמל שלא התחנכנו עליו, שאינו דומה כלל לאידיאל השלום כימות משיח, כחלום ספק־מושג ספק־אוטופי. איש לא סיפר לנו בילדותנו ששלום אינו רק נסיעת תיירות לפטרה אלא גם הבלגה על פגיעות קשות מנשוא. והאיש הזה, רבין, ניסה לעשות את הדברים תוך שהוא מדלג על דור הורינו ופונה ישירות אלינו. מתוך הבנה של החסר החינוכי שלנו, של הילדותיות שלנו, הוא פנה אלינו והסביר לנו בפשטות את שיש לעשות. הוא הצליח לנפץ את ההבטחה הכוזבת של עוזי חיטמן תוך מילוי החסר בתוכן חדש, תוכן מלהיב וציוני. עשיה כאן ועכשיו, לא המתנה לחסד אלוהי אלא פעולה. מפגשים עם האויב, פרוייקטים משותפים, חזון של הקמה ובניה. מאבק והקרבה למען האידיאל החליף שנים של המתנה ל"גדולים" ש"יעשו שולם". הוא ידע להחליף את הציפייה בתקווה ואת החלום בעמל, עמל ששכרו יבוא יחד עם הזיעה והדמעות. הוא ידע כיצד לקחת דור ילדותי וחולמני ולמצות מתוכו את הפוטנציאל המעשי והיוצר. אך הפרוייקט לא השתלם. ממשיכי דרכו לא ידעו כיצד להניע את התהליך שגווע, ודור החלום הפך לדור הדמעות, דור השברון והייאוש.	קישורים לזכרו של עוזי חיטמן

פרסומים אחרונים במדור "טור אישי"

לראות מחדש את ''לה ג'וקונדה''

שמעון גלבץ • טור אישי • 13/4/22 • 3 תגובות
כאוס וגזענות או הפריה הדדית ואמפתיה – מבחן הפלורליזם בעידן הקורונה

נעמי שמואל • טור אישי • 14/10/20 • 3 תגובות
במוזיאון תל-אביב – בועת תרבות כעיר מקלט

שמעון גלבץ • טור אישי • 24/8/16 • 1220 תגובות

הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

268927

האייל האלמוני

יום ג', 14/12/2004, 19:34

ממשיכי דרכו לא ידעו ? בתקופתו של רבין עצמו היו מספיק הרוגים, נרצחים ופיגועים. אז אמרו שהסיבה היא שהחמאס מתנגד לתהליך השלום. מעניין, לפי אותו הגיון, מה הסיבה שהוא עושה פיגועים עכשיו, כשאין תהליך שלום.

ואז בא רבין

268932

יוד	יום ג', 14/12/2004, 20:28

נו, אז מה קרה כשבא רבין? על איזה התפכחות אתה מדבר? ההיפך, שקענו עוד יותר בחלומות הכוזבים. וכשהתפוצצו האוטובוסים לא היה מי שישיר את שיר הפיכחון, שמענו על קרבנות השלום, כאילו שמחיר השלום הוא הרוגים, וכך דרכו של עולם.
עוזי חיטמן גם כתב על אלה "שלוקחים מונופול על החכמה ויודעים יותר טוב ממני מה טוב בשבילי..." וכל אחד, ימין או שמאל חשב שעליו הוא מדבר. חבל שהמאמר מחטיא את יצירתו של חיטמן.

268950

יהונתן

יום ג', 14/12/2004, 21:44

''וכשהתעוררתי נזכרתי בחלום
ויצאתי לחפש מעט שלום
ולא היה מלאך ולא היה שלום
הוא מזמן הלך ואני עם החלום''

השיר מתואר במאמר כאילו הוא מציג את השלום כאידיאל ולא כתוכנית פעולה.
אני מוצא בו דברים אחרים. השלום נמצא ב''חלום'' לא כי מקומו שם, להיפך, הילד מחפש להגשים את החלום, ''ויצאתי לחפש מעט שלום''. אולם המציאות העגומה מתנכרת לו.''ולא היה מלאך ולא היה שלום. הוא מזמן הלך ואני עם החלום''.
כאן יש מרירות ופסימיות שאינן אופייניות לשיר ילדים.

העיבוד המחודש של הדג נחש

268961

איילת בועזסון • בתשובה ליהונתן

יום ג', 14/12/2004, 22:26

שעשו עם עוזי חיטמן ז"ל, כנראה כדי להתאים את הכוונה האמיתית של השיר לימינו:

http://www.shiron.net/songView.aspx?song_id=12778&am...

לחפש שלום או לחפש אויב

269033

ran bar yaakov • בתשובה ליהונתן

יום ד', 15/12/2004, 11:24

הילד הול לחפש ''מעט שלום'' מעט מהתחושה המחממת של האוטופיה. הוא לא הלהך לחפש את האויב כדי לעשות איתו שלום אלא את הישות הערטילאית הנקראת ''שלום''. לא היה מלאך ולא היה שלום - שניהם שייכים לעולם המיסטי ולא לריאליה.

מבלי משים, עלה הכותב על הבעיה העיקרית

269037

idan	יום ד', 15/12/2004, 12:41

היחס ל''שלום'' במדינת ישראל, ובמיוחד באגף השמאלי, מזמן חרג מגדר ההתייחסות העניינית והרציונלית - כהסכם חתום בין מדינות, כלכלי בעיקרו, המסדיר את יחסיהן וקשריהן - והפך לכמיהה משיחית ל''שלום'' כמושג ערטילאי בנוסח אחרית הימים ''וגר זאב עם כבש'', מבלי להתיחס כלל לתועלות ולנזקים שבהסכם כזה.