|
יש כאן בעיה קטנה עם הקישור לשירים של עוזי חיטמן ששניהם נעשו אחרי התחלת תהליך השלום עם מצריים ושניהם, במידה רבה מושפעים מהאירוע. (ראו את אתר "מומה" בעניין הפרטים הכרונולוגיים).
גם הניתוח הכללי סובל מבעיה קשה. נכון אומנם שרבים מבני דורינו (ולדעתי גם הדורות הקודמים) תפסו את השלום כ"ימות המשיח", איזו תקופה טובה שתבוא בעתיד הלא ברור, אבל גם ברור שהיה קצת קשה, למי שעיניים בראשו, לתפוס אחרת את העניין. אויבינו לא היו מעוניינים בעשיית שלום והדרישות שלהם מאיתנו לא היו "המשכה של הפוליטיקה" אלא רצון טהור וכנה בהשמדתנו בהקדם האפשרי.
התפיסה האוסלואית ה"פרגמטית" תולדותיה קשורות הרבה יותר לשיר אחר. "שיר השלום". בשיר השלום מוצגת עמדה שהיא כביכול מעשית, אל תלחשו תפילה, עשו משהו1. זו אמירה יפה ומעוררת מחשבה, האם באמת עשינו כל מה שניתן כדי להשיג את השלום? מן הסתם לא.
לכאורה מדובר בגישה פרגמטית: לא נשאיר אבן לא הפוכה במסענו אל השלום. למרבה הצער, היסוד המשיחי לא נעדר גם מן הגישה הזאת. במידה מסויימת הוא אפילו חזק יותר. יש הבדל מהותי בין שאיפה (גם אם מעורפלת) לשלום, ובין עשיה שנועדה, בדרך של אשליה עצמית, ליצור "פרטנר לשלום" ממי שמעוניין בכנות בהשמדתנו לאלתר תוך כדי הרוויית אדמת המולדת בכמות גדולה ככל האפשר של דם.
ביסוד הגישה האוסלואית מונחת הנחה שהמציאות איננה נתון בתוכו אנו צריכים לפעול בצורה מעשית אלא שהמציאות ניתנת לעיצוב על ידי תיאורה, והיא תלויה אך ורק במעשינו. אם רק נגיד שערפאת הוא "פרטנר" הוא יהיה פרטנר. אם רק נגיד שיאסין הוא "מתון" אזי הוא מייד יהפך למתון. אם רק נבליג על הטבח הבארברי התורן יבין היריב שהאלימות איננה משתלמת.
היסוד הדתי, משיחי, בתפיסה הזאת ניתן לאיתור באופן ברור בשורת הסיום של המאמר: "ממשיכי דרכו לא ידעו כיצד להניע את התהליך שגווע, ודור החלום הפך לדור הדמעות, דור השברון והייאוש" לדידו של כותב המאמר, לא היה כל פגם ברעיון ובהנחת היסוד של אוסלו, הבעיה הייתה רק באותו דור "אשר לא ידע את יוסף". מלבד החובבנות החפיפניקית של צורת האפולוגטיקה יש כאן גם איזו תפיסה של רבין כמייסד הדת או המשיח. כמה חבל שלא האזנו לבשורתו...
1 אם כי העשיה עצמה היא רק שירה.
|
|